[…] 21 בינואר 2018 בסוף הדייט הראשון, שהיה טוב ככל שדייט ראשון יכול להיות טוב, יאיר שאל אותה אם אפשר לחבק אותה. הוא שאל את זה בעדינות, כמו שגברים מחונכים שואלים. גברים שיודעים שגופן של נשים הוא שלהן, ושיש לשאול אותן לפני שמפתיעים אותן בחיבוק בסוף הדייט. אולי זו הייתה הסיבה שיערה הספיקה להגיד שלא, אי אפשר לחבק אותה. אני מצטערת, היא אמרה לו, אני שומרת נגיעה. בגיל עשרים ושמונה את עוד שומרת נגיעה? שאלה נועה. הן היו חברות עוד מהתיכון, אחר כך גרו בדירה קטנה במרכז העיר. יערה למדה קלינאות תקשורת במכללת הדסה ונועה חזרה בשאלה תוך כדי הלימודים בבצלאל. היא בדיוק הייתה עסוקה בלגלף קופסה לפרוייקט שלה בעיצוב תעשייתי. ומה תעשי, היא אמרה, סליחה על מה שאני אומרת, אבל מה תעשי אם תמותי מחר בבוקר בתאונת דרכים? מה, תמותי בתולה? כן, אמרה יערה. אשכרה? כאילו, זה לא כמו לא לעשות צניחה חופשית, את יודעת. סקס זה בייסיק. אנשים צריכים לעשות את זה לפני שהם מתים. זה לא חסר לך? בטח שזה חסר לי, אמרה יערה. אבל את אומרת את זה כי את ממילא לא מאמינה בזה, אני מאמינה. את מבינה, נועית, יש אלוהים והוא אמר שאסור להתחבק. אז מה אני אעשה, נועית, אסור. מה אני אעשה. גיל עשרים ושמונה לא היה בתכנון: בגיל עשרים ושמונה היא חשבה להיות נשואה. שלשה ילדים. בכל רגע היא חשבה: שלשה חודשים להכיר גבר. שלשה חודשים אירוסין. עוד חצי שנה אני אתחתן. מטופש לחבק מישהו סתם כך, כשעוד חצי שנה אני אתחתן איתו או עם מישהו אחר. היא חשבה: זה לא שאני לא רוצה להתחבק. אני רוצה, אבל אסור. זה טוב, היא חשבה, זה אומר שאני נמשכת לגברים. אני אשמר את המשיכה הזו, היא חשבה, בסוף זה יסתדר. היא חשבה ככה חצי שנה אחרי חצי שנה; לא העלתה בדעתה שלא תתחתן, שחצאי השנים יצברו להן ככה. הם לא דיברו על זה, היא ויאיר. השבוע הראשון עבר בהצלחה, כך גם משבר שלשת השבועות, אפילו היציאה הראשונה מהארון עברה בהצלחה. הזוגיות איתו – מוזר היה לה לחשוב על זוגיות, לא על דייטים – הייתה נינוחה, רגילה, סתמית למדי. כשהיא תיארה את זה לנועה היא קראה לזה 'ביתי'. אין בו רעש וצלצולים, היא אמרה לנועה, הוא פשוט שכזה, מנומס, מתחשב. בתוך תוכה היא נדהמה מהמהירות שבה החיים של שניהם השתלבו ונרגעו, כאילו הוא היה שם מעולם. אחרי חודש וחצי הוא אמר לה שהם צריכים לדבר. אין עוד משמעות לביטוי 'אנחנו צריכים לדבר', היא ידעה. תמיד יש רק דבר אחד שצריך לדבר עליו. אני לא יודע, הוא אמר לה. את מבינה, אני לא יודע. למה אתה לא יודע, שאלה יערה. הם ישבו בקפהקפה בסנטר וואן. זוגות חרדים בדייטים הציפו את המקום. היא הרגישה איך כל המקום מבוכה אחת גדולה. בן יושב מול בת ושניהם נבוכים, נבוכים. היא ויאיר היו כמו אי בלב ההמולה. קצת חסר לי המגע, הוא אמר. את מבינה, טוב לי איתך. באמת שטוב לי. כבר הרבה זמן לא היה לי כל כך טוב. אז מה הסיפור, היא אמרה. קטעה אותו, נמרצת. אני לא רגיל לשמור נגיעה, הוא אמר. לא בתור דתל"ש או משהו. סתם, זה לא אני, את מבינה. זה לא אנחנו. המקום שבאתי ממנו לא עושה מזה עניין כל כך גדול. תמיד עם חברות שלי, עם החבר'ה בשכונה, משפחה מורחבת. אני פשוט לא עושה מזה עניין, ואיכשהו יצא שאת הבחורה היחידה בעולם שאני שומר ממנה נגיעה. זה מפריע לך, היא שאלה. עדיין לא הבינה. לא זה מה שמפריע לי, אמר יאיר. הנינוחות מפריעה לי. אני מרגיש כאילו חסר לי משהו. איזה ניצוץ, תאורה, ברק מהשמיים שמכה בי. אנחנו יותר מדי – יותר מדי בסדר. זה לא אמור להיות ככה. התאהבות לא אמורה להיות ככה. ולכן אתה רוצה לגעת בי, שאלה יערה. לא, אמר יאיר. הוא היה רך כל כך באותם רגעים. פגיע. נבוך. היא הרגישה שהיא רוצה לקום לחבק אותו. אני רוצה ששנינו ניגע. שזה לא יהיה אישיו. שזה יהיה חלק מהקשר. איך אפשר בכלל להתאהב בלי לגעת, אני לא יודע. נו אז מה הסיפור, אמרה נועה. היא הכינה חביתה משתי ביצים ובצל ירוק. יערה קצצה סלט בחמת זעם. תגעי בו. את בחיים לא תביני, אמרה יערה. זה אסור, את לא מבינה. אני מבינה, אמרה נועה. אני מבינה שאת בחיים לא נגעת בבן ושאת כבר בת עשרים ושמונה. אני מבינה שיש לך, כמה, שבע שנים של פוריות נורמלית? אני מבינה שאת רוצה להתחתן, שאת פאקינג נוסעת לאומן כדי להתחתן. אני מבינה שיש לך פה בחור חמוד שמעוניין בך, והדבר היחיד שעוצר אותך זו ההחלטה שלך לא לגעת עד החתונה. מה יש פה להבין? זו לא אני, אמרה יערה, זה אלוקים. טוב, אמרה נועה. אז תמותי רווקה. מה אני אגיד לך. את חיה בסרט אם את חושבת שיש בחור כלשהו בעולם שמוכן להתחתן איתך לפני שהוא מינימום מנשק אותך. בגיל עשרים ואחד, אולי. בגיל עשרים ושמונה? אין סיכוי. זה לא נכון, אמרה יערה, אבל פקפקה בזה. אם הוא כל כך רוצה אותי, הוא יכול להתאפק. זה לא עניין של איפוק, אמרה נועה. זה עניין של להיות בנאדם. ומה אם – התחילה יערה. ומה אם הוא רק רוצה לגעת בי? שזה לא קשור לקשר? שהוא סתם גבר מניפולטור שרוצה להרגיש מגע ומין וכל זה, והוא בכלל לא רואה אותי שמאחורי הגוף? נועה התחילה לצחוק. אם כן, היא אמרה, זו סיבה טובה לעזוב אותו לגמרי. זה לא קשור למגע איתו בכלל. וגם מה את חושבת, היא צחקה, את חושבת שבחור כזה היה מחכה לך חודש ושבוע? פחחח. הם קבעו ארוחת ערב, דייט, מה־שזה־לא־יהיה, ליומיים אחר כך. יאיר היה נבוך עוד יותר מהפעם הקודמת. הוא נבר בפסטה שלו בלחץ, כאילו אין לו תיאבון אבל הוא מחוייב לכללי הנימוס שגוזרים עליו לאכול. יערה הייתה לחוצה גם היא, אבל מסיבות אחרות לגמרי. אין דרך חזרה, היא הזכירה לעצמה. כל עוד את לא פותחת את הפה, את יכולה להתחרט. אחר כך אין דרך חזרה. כדי לסיים עם זה מהר, היא אפילו לא סיימה את הצלחת ופשוט אמרה לו. יאיר, היא אמרה לו. אתה יודע, חשבתי על זה. על מה, הוא אמר. ממולל את המזלג בידיים. על נגיעה, היא אמרה. אני חושבת שזה בסדר. כלומר, שאני בסדר עם זה שנתחבק וניגע. מיד מיהרה לסייג: יש לי קווים אדומים. היא אמרה. ואתה לא ישן אצלי ולא שום דבר כזה. אבל חיבוק, עם זה אני בסדר. טוב, הוא אמר. טוב, אמרה היא. ועכשיו מה? לא חייבים להתחבק מיד, הוא אמר. זה בסדר. זה חלק מהחיים: נסיים לאכול, נזמין חשבון. משהו בו נרגע פתאום, התרכך. כאילו הלחץ ירד מהפנים ופינה את מקומו ללחץ אחר, ראשוני יותר; הלחץ להרשים, לדעת, הלחץ שלא לאכזב. הם לא נגעו בכל הדרך חזרה. אפילו לא דיברו על זה. במקום זה הלכו סחור סחור. דיברו על הלימודים שלו, על ההנחה שיש לסטודנטים בחדר הכושר של האוניברסיטה. אולי עדיף לשחות, בכלל. דיברו על ההרצאה שיערה צריכה לתת לפני כמה עובדים במשרד של אבא שלה. אתה צריך להכיר את אבא שלי, אמרה לו כבדרך אגב, ואחר כך שמחה שזה נפלט ממנה ככה, באגביות; הנה, בוא תהפוך להיות חלק אמיתי מהחיים שלי. תכיר את האנשים החשובים לי. תתלווה אלי למסע הזה. רק לפני שנפרדו לשלום, תחת הדירה שלה, היא הרגישה בטוחה מספיק. טוב, היא אמרה. טוב, הוא אמר. אז… אז בסדר, הוא אמר. אז בסדר. ובלי לשאול יותר פשוט ניגש אליה ועטף אותה בזרועותיו. הרגע הראשון היה מהמם, כאילו חצוצרות תוקעות ברקע וחשמל מכה בה מן האדמה, זה היה וואו, זה היה מרטיט ומערבל והתשוקה התערבבה לה עם הבהלה שהנה, זהו, נשבר, ועם האשמה ועם הקבלה שטוב, אין מה לעשות, אבל אחרי הבהלה הראשונה וההתרגשות ופרפור הלב, זה היה די – זה היה די רגיל, למען האמת, וגם קצת ארוך מדי. כאילו היא מתחבקת עם חברה שלה. אפילו פחות מזה. היה לו ריח מהביל, חמוץ במידת־מה, כאילו היה במתח לאורך כל הפגישה. הזרועות שלו היו חמות ונעימות, אבל לא מטריפות את הדעת או את החושים. היא לא הרגישה שום דבר יוצא דופן. זה היה, כמו החיים עצמם, פשוט, ביתי, כמעט משעמם. היא תהתה מה היא צריכה לעשות עם הידיים שלה, שעמדו שמוטות, ואם היא צריכה לעשות משהו, ובאיזה גובה לחבק אותו חזרה, ומה עושים עם הראש ואיך מניחים אותו, ומה התפקיד שלה בכל הסיפור. אחר כך חיבקה אותו חזרה. מעל ראשה יאיר נאנק. כאילו איזו חיה גדולה, קדמונית, מגודלת זיפים, החליפה את הבחור המגודל, הנבוך, הרגיל כל כך. הריח החמוץ עלה מבתי השחי שלו, אז היא טמנה את ראשה בחזה. היה לו ריח של סוודר ישן, רגיל למדי, שלא כובס זה זמן. הוא חיבק אותה עוד ועוד, כאילו לא היה די ברגע הראשון. היא חבקה אותו חזרה. בתוך תוכה תהתה אם על זה מדברים כולם כל הזמן. אם סביב זה כל הרעש והצלצולים והאיסורים החמורים. אם כך זה אמור להרגיש. אם כך זה בעצם מרגיש, אהבה. ___ (ההרשמה לסדנאות הכתיבה שלי, בירושלים ובתל אביב, בעיצומה. בא לכם? שלחו לי הודעה :)) […]
הכריכה האחורית 
[…] 21 בינואר 2018 בסוף הדייט הראשון, שהיה טוב ככל שדייט ראשון יכול להיות טוב, יאיר שאל אותה אם אפשר לחבק אותה. הוא שאל את זה בעדינות, כמו שגברים מחונכים שואלים. גברים שיודעים שגופן של נשים הוא שלהן, ושיש לשאול אותן לפני שמפתיעים אותן בחיבוק בסוף הדייט. אולי זו הייתה הסיבה שיערה הספיקה להגיד שלא, אי אפשר לחבק אותה. אני מצטערת, היא אמרה לו, אני שומרת נגיעה. בגיל עשרים ושמונה את עוד שומרת נגיעה? שאלה נועה. הן היו חברות עוד מהתיכון, אחר כך גרו בדירה קטנה במרכז העיר. יערה למדה קלינאות תקשורת במכללת הדסה ונועה חזרה בשאלה תוך כדי הלימודים בבצלאל. היא בדיוק הייתה עסוקה בלגלף קופסה לפרוייקט שלה בעיצוב תעשייתי. ומה תעשי, היא אמרה, סליחה על מה שאני אומרת, אבל מה תעשי אם תמותי מחר בבוקר בתאונת דרכים? מה, תמותי בתולה? כן, אמרה יערה. אשכרה? כאילו, זה לא כמו לא לעשות צניחה חופשית, את יודעת. סקס זה בייסיק. אנשים צריכים לעשות את זה לפני שהם מתים. זה לא חסר לך? בטח שזה חסר לי, אמרה יערה. אבל את אומרת את זה כי את ממילא לא מאמינה בזה, אני מאמינה. את מבינה, נועית, יש אלוהים והוא אמר שאסור להתחבק. אז מה אני אעשה, נועית, אסור. מה אני אעשה. גיל עשרים ושמונה לא היה בתכנון: בגיל עשרים ושמונה היא חשבה להיות נשואה. שלשה ילדים. בכל רגע היא חשבה: שלשה חודשים להכיר גבר. שלשה חודשים אירוסין. עוד חצי שנה אני אתחתן. מטופש לחבק מישהו סתם כך, כשעוד חצי שנה אני אתחתן איתו או עם מישהו אחר. היא חשבה: זה לא שאני לא רוצה להתחבק. אני רוצה, אבל אסור. זה טוב, היא חשבה, זה אומר שאני נמשכת לגברים. אני אשמר את המשיכה הזו, היא חשבה, בסוף זה יסתדר. היא חשבה ככה חצי שנה אחרי חצי שנה; לא העלתה בדעתה שלא תתחתן, שחצאי השנים יצברו להן ככה. הם לא דיברו על זה, היא ויאיר. השבוע הראשון עבר בהצלחה, כך גם משבר שלשת השבועות, אפילו היציאה הראשונה מהארון עברה בהצלחה. הזוגיות איתו – מוזר היה לה לחשוב על זוגיות, לא על דייטים – הייתה נינוחה, רגילה, סתמית למדי. כשהיא תיארה את זה לנועה היא קראה לזה 'ביתי'. אין בו רעש וצלצולים, היא אמרה לנועה, הוא פשוט שכזה, מנומס, מתחשב. בתוך תוכה היא נדהמה מהמהירות שבה החיים של שניהם השתלבו ונרגעו, כאילו הוא היה שם מעולם. אחרי חודש וחצי הוא אמר לה שהם צריכים לדבר. אין עוד משמעות לביטוי 'אנחנו צריכים לדבר', היא ידעה. תמיד יש רק דבר אחד שצריך לדבר עליו. אני לא יודע, הוא אמר לה. את מבינה, אני לא יודע. למה אתה לא יודע, שאלה יערה. הם ישבו בקפהקפה בסנטר וואן. זוגות חרדים בדייטים הציפו את המקום. היא הרגישה איך כל המקום מבוכה אחת גדולה. בן יושב מול בת ושניהם נבוכים, נבוכים. היא ויאיר היו כמו אי בלב ההמולה. קצת חסר לי המגע, הוא אמר. את מבינה, טוב לי איתך. באמת שטוב לי. כבר הרבה זמן לא היה לי כל כך טוב. אז מה הסיפור, היא אמרה. קטעה אותו, נמרצת. אני לא רגיל לשמור נגיעה, הוא אמר. לא בתור דתל"ש או משהו. סתם, זה לא אני, את מבינה. זה לא אנחנו. המקום שבאתי ממנו לא עושה מזה עניין כל כך גדול. תמיד עם חברות שלי, עם החבר'ה בשכונה, משפחה מורחבת. אני פשוט לא עושה מזה עניין, ואיכשהו יצא שאת הבחורה היחידה בעולם שאני שומר ממנה נגיעה. זה מפריע לך, היא שאלה. עדיין לא הבינה. לא זה מה שמפריע לי, אמר יאיר. הנינוחות מפריעה לי. אני מרגיש כאילו חסר לי משהו. איזה ניצוץ, תאורה, ברק מהשמיים שמכה בי. אנחנו יותר מדי – יותר מדי בסדר. זה לא אמור להיות ככה. התאהבות לא אמורה להיות ככה. ולכן אתה רוצה לגעת בי, שאלה יערה. לא, אמר יאיר. הוא היה רך כל כך באותם רגעים. פגיע. נבוך. היא הרגישה שהיא רוצה לקום לחבק אותו. אני רוצה ששנינו ניגע. שזה לא יהיה אישיו. שזה יהיה חלק מהקשר. איך אפשר בכלל להתאהב בלי לגעת, אני לא יודע. נו אז מה הסיפור, אמרה נועה. היא הכינה חביתה משתי ביצים ובצל ירוק. יערה קצצה סלט בחמת זעם. תגעי בו. את בחיים לא תביני, אמרה יערה. זה אסור, את לא מבינה. אני מבינה, אמרה נועה. אני מבינה שאת בחיים לא נגעת בבן ושאת כבר בת עשרים ושמונה. אני מבינה שיש לך, כמה, שבע שנים של פוריות נורמלית? אני מבינה שאת רוצה להתחתן, שאת פאקינג נוסעת לאומן כדי להתחתן. אני מבינה שיש לך פה בחור חמוד שמעוניין בך, והדבר היחיד שעוצר אותך זו ההחלטה שלך לא לגעת עד החתונה. מה יש פה להבין? זו לא אני, אמרה יערה, זה אלוקים. טוב, אמרה נועה. אז תמותי רווקה. מה אני אגיד לך. את חיה בסרט אם את חושבת שיש בחור כלשהו בעולם שמוכן להתחתן איתך לפני שהוא מינימום מנשק אותך. בגיל עשרים ואחד, אולי. בגיל עשרים ושמונה? אין סיכוי. זה לא נכון, אמרה יערה, אבל פקפקה בזה. אם הוא כל כך רוצה אותי, הוא יכול להתאפק. זה לא עניין של איפוק, אמרה נועה. זה עניין של להיות בנאדם. ומה אם – התחילה יערה. ומה אם הוא רק רוצה לגעת בי? שזה לא קשור לקשר? שהוא סתם גבר מניפולטור שרוצה להרגיש מגע ומין וכל זה, והוא בכלל לא רואה אותי שמאחורי הגוף? נועה התחילה לצחוק. אם כן, היא אמרה, זו סיבה טובה לעזוב אותו לגמרי. זה לא קשור למגע איתו בכלל. וגם מה את חושבת, היא צחקה, את חושבת שבחור כזה היה מחכה לך חודש ושבוע? פחחח. הם קבעו ארוחת ערב, דייט, מה־שזה־לא־יהיה, ליומיים אחר כך. יאיר היה נבוך עוד יותר מהפעם הקודמת. הוא נבר בפסטה שלו בלחץ, כאילו אין לו תיאבון אבל הוא מחוייב לכללי הנימוס שגוזרים עליו לאכול. יערה הייתה לחוצה גם היא, אבל מסיבות אחרות לגמרי. אין דרך חזרה, היא הזכירה לעצמה. כל עוד את לא פותחת את הפה, את יכולה להתחרט. אחר כך אין דרך חזרה. כדי לסיים עם זה מהר, היא אפילו לא סיימה את הצלחת ופשוט אמרה לו. יאיר, היא אמרה לו. אתה יודע, חשבתי על זה. על מה, הוא אמר. ממולל את המזלג בידיים. על נגיעה, היא אמרה. אני חושבת שזה בסדר. כלומר, שאני בסדר עם זה שנתחבק וניגע. מיד מיהרה לסייג: יש לי קווים אדומים. היא אמרה. ואתה לא ישן אצלי ולא שום דבר כזה. אבל חיבוק, עם זה אני בסדר. טוב, הוא אמר. טוב, אמרה היא. ועכשיו מה? לא חייבים להתחבק מיד, הוא אמר. זה בסדר. זה חלק מהחיים: נסיים לאכול, נזמין חשבון. משהו בו נרגע פתאום, התרכך. כאילו הלחץ ירד מהפנים ופינה את מקומו ללחץ אחר, ראשוני יותר; הלחץ להרשים, לדעת, הלחץ שלא לאכזב. הם לא נגעו בכל הדרך חזרה. אפילו לא דיברו על זה. במקום זה הלכו סחור סחור. דיברו על הלימודים שלו, על ההנחה שיש לסטודנטים בחדר הכושר של האוניברסיטה. אולי עדיף לשחות, בכלל. דיברו על ההרצאה שיערה צריכה לתת לפני כמה עובדים במשרד של אבא שלה. אתה צריך להכיר את אבא שלי, אמרה לו כבדרך אגב, ואחר כך שמחה שזה נפלט ממנה ככה, באגביות; הנה, בוא תהפוך להיות חלק אמיתי מהחיים שלי. תכיר את האנשים החשובים לי. תתלווה אלי למסע הזה. רק לפני שנפרדו לשלום, תחת הדירה שלה, היא הרגישה בטוחה מספיק. טוב, היא אמרה. טוב, הוא אמר. אז… אז בסדר, הוא אמר. אז בסדר. ובלי לשאול יותר פשוט ניגש אליה ועטף אותה בזרועותיו. הרגע הראשון היה מהמם, כאילו חצוצרות תוקעות ברקע וחשמל מכה בה מן האדמה, זה היה וואו, זה היה מרטיט ומערבל והתשוקה התערבבה לה עם הבהלה שהנה, זהו, נשבר, ועם האשמה ועם הקבלה שטוב, אין מה לעשות, אבל אחרי הבהלה הראשונה וההתרגשות ופרפור הלב, זה היה די – זה היה די רגיל, למען האמת, וגם קצת ארוך מדי. כאילו היא מתחבקת עם חברה שלה. אפילו פחות מזה. היה לו ריח מהביל, חמוץ במידת־מה, כאילו היה במתח לאורך כל הפגישה. הזרועות שלו היו חמות ונעימות, אבל לא מטריפות את הדעת או את החושים. היא לא הרגישה שום דבר יוצא דופן. זה היה, כמו החיים עצמם, פשוט, ביתי, כמעט משעמם. היא תהתה מה היא צריכה לעשות עם הידיים שלה, שעמדו שמוטות, ואם היא צריכה לעשות משהו, ובאיזה גובה לחבק אותו חזרה, ומה עושים עם הראש ואיך מניחים אותו, ומה התפקיד שלה בכל הסיפור. אחר כך חיבקה אותו חזרה. מעל ראשה יאיר נאנק. כאילו איזו חיה גדולה, קדמונית, מגודלת זיפים, החליפה את הבחור המגודל, הנבוך, הרגיל כל כך. הריח החמוץ עלה מבתי השחי שלו, אז היא טמנה את ראשה בחזה. היה לו ריח של סוודר ישן, רגיל למדי, שלא כובס זה זמן. הוא חיבק אותה עוד ועוד, כאילו לא היה די ברגע הראשון. היא חבקה אותו חזרה. בתוך תוכה תהתה אם על זה מדברים כולם כל הזמן. אם סביב זה כל הרעש והצלצולים והאיסורים החמורים. אם כך זה אמור להרגיש. אם כך זה בעצם מרגיש, אהבה. ___ (ההרשמה לסדנאות הכתיבה שלי, בירושלים ובתל אביב, בעיצומה. בא לכם? שלחו לי הודעה :)) […]
[…] שלי, בירושלים, בעיצומה. בא לכם? כתבו בתגובות 'בא לי' או שלחו לי הודעה […]