פולחנים דתיים על כוס קפה

I.                   ריטואלים טקסיים.

אני צריך קפה בבוקר. אני לא רוצה קפה, זה לא נחמד לי; אני צריך אותו. זה לא שאני לא נהנה מהטעם שלו, או שהריח שלו לא עושה לי את הבוקר. כל אלה דברים נכונים מאוד, אבל זה למעלה מזה. יש לי צורך בקפה. הוא טקס פרטי שלי, ריטואל שחוזר בחיים שלי מדי בוקר. אפילו בשבתות, אני משתדל לקום מוקדם, ללכת לתפילה מוקדמת (יחסית) ולו בשביל לעשות קידוש מזורז ולשתות את הקפה.

החיים של כולנו רצופים בטקסים שחוזרים על עצמם. אצל חלק מאיתנו זה הקפה של הבוקר, אחרים צריכים פעם בשבוע לנסוע למועדון ולהתפרק, שתיית בירה עם החבר'ה, התבודדות, דברים דומים. אני בכוונה מתחמק מהמצוות הדתיות; הנקודה של העניין היא מעבר למצוות חוץ לאדם. משהו אימננטי, שנובע בתוכנו, דורש שמוטיבים כלשהו ישזרו את החיים לכדי מסכת רציפה. אדם ללא מוטיבים חוזרים הוא אדם אבוד במרחב. החיים שלו אינם מתלכדים למשהו רציף. והרי כך זה בסיפור: אוסף אקראי לכאורה של התרחשויות במרחב נשזרות לכדי סיפור אחיד, רציף, על ידי דברים שחוזרים בהם שוב ושוב.

זה אפילו יותר משזירת הרצף, זה מיקוד. כשיש לנו מוטיב בסיפור, המוטיב ממקד את תשומת הלב של הקורא למשהו שהוא מעבר לעלילה עצמה, אפילו מעבר לגיבור: האמירה של הסיפור טמונה במוטיבים שלו. דון קישוט הולך ממקום למקום, זה העלילה. אבל הסיפור מתפרש כסיפור על ספרות ועל כוחה של הספרות, דווקא משום שהספרים מהווים מוטיב כל כך חזק וכל כך מובנה בסיפור הפיקרסקי.

ההגדרה האנתרופולוגית של 'טקס' היא שהוא אירוע סמלי, בעל משמעות עודפת, המתבצע על ידי אדם. חזרה על הטקס תעניק לו סמליות חורגת, שהולכת ומתעצמת, ותהפוך אותו לריטואל. 'אירוע סמלי', לאמור: אירוע שמסמל איזו משמעות אבסטרקטית, מופשטת. הטקס הוא הייצוג שלה במציאות, וה'ביצוע על ידי אדם' (בדווקא) מעניק את המודעות לסמליותו של הטקס כלפי האדם או החברה הספציפים.

לדוגמה, מצוות. סתם עלה לי בראש, לא יודע למה. המצוות הן טקסים ששוזרים את חייו של היהודי, ממקדים את החיים שלו על 'עבודת האל' או כל מושג סוציולוגי אחר שיעלה לכם בראש (כמו כל מוטיב אחר), מאחדים את החברה סביב נושא מסוים, מלכדים אותה לכדי חברה ומעניקים משמעות עודפת למעשים. כך אפשר, לדוגמא, להסביר מדוע נשים פטורות ממצוות שהזמן גרמא: יש להן שעון ביולוגי שכבר נוטע אותן בזמן. הן אינם צריכות מצוות שעוסקות בזמן (כלומר, שהזמן הוא גורם מחייב לקיומן) בשביל לנטוע אותן במרחב הזמן. האשה כבר נטועה שם.

אפשר להתנגח עם האמירה הזאת לגבי מקורם של המצוות. זאת אומרת, אפשר לבוא ולטעון כנגדי שמטרת נתינת המצוות היא לא לשם כך. יכול להיות שזה נכון, אבל זה לא סותר את העובדה שמבחינה אנתרופולוגית, זה מה שהמצוות עושות. מעניקות משמעות, הופכות את החיים שלנו לסיפור. אולי סיפור שמישהו אחר כתב, אבל זה עדיין עדיף על פני ניתוק מוחלט.

II.                משפטים.

אחרי 'אנוכי ה' אלוקיך', ובכלל, כל מעמד הר סיני, הצגת הקב"ה בתור האלוהים היחיד והבלעדי וכאלה, מגיעות הרבה מאוד מצוות. פרשת משפטים ממשיכה את הרצף שהתחיל בצורה כזו או אחרת עוד בעשרת הדברות. אולם, בעוד שעשרת הדברות הן מצוות הרבה יותר כלליות, או על כל פנים מצוות שלילה (כלומר, רלוונטיותן כלפי החיים שלנו היא בהמנעות מעשיה, בפסיביות לגבי עניינים מסוימים), הרי שפרשת משפטים מתחילה להכיל מצוות קונקרטיות, נוגעות למקומות מאוד מסוימים ברצף החברתי או במרחב. לאן הקב"ה רץ בדיוק? מה בוער לו לזרוק את עם ישראל לתוך קלחת של עשיה ואי-עשיה, שחלק ממנה כלל לא רלוונטי בינתיים?

התחושה שלי היא שאין כל משמעות לאמירה חסרת קונקרטיות. אדם שיאמר לחברתו 'אני אוהב אותך', אפילו אלפי פעמים, זה חסר משמעות ללא מחוות אהבה. "צָחֲקָה: 'נַעֲרִי הֶחָבִיב," כתב אורי אסף, "עוֹד נָשׁוּב נְדַבֵּר בָּאָבִיב. דַּבֵּר אֵלַי בִּפְרָחִים, אֲהוּבִי, דַּבֵּר אֵלַי בִּפְרָחִים." ללא המחווה, המילים חסרות משמעות. צריך לסייג: במובנים מסוימים הם חסרי משמעות. מרבית האמריקאים מגדירים את עצמם דתיים, אבל הדת שלהם אינה נוגעת לחיים שלהם בצורה ישירה, מכיון שהם לא צריכים או צריכים שלא לעשות משהו בעקבות זה. אז אני מאמין באלוהים. בטח שאני מאמין. מה אכפת לי להגיד.

כשהקב"ה מצמצם את האמונה של בני ישראל לכדי דברים מאוד קונקרטיים ומעשיים, הוא בעצם אומר להם: אתם מאמינים בי, אז אתם מאמינים בי תמיד. כל החיים שלכם אתם מאמינים בי. אין לכם איך להתחמק מזה: משהו חדש מרכז סביבו את החיים שלכם. כמו בחור מאוהב, שכל מילה מעלה בו אסוציאציה לאהובתו וכל מעשה מזכיר לו את התנועה העדינה בה היא נוגעת בתנוך אזנה או במה-שלא-יהיה, ככה אתם. 'ישגה באהבתו תמיד' אומר הרמב"ם. לו הייתי קובע את זה כסעיף ב' של הדיבר הראשון, הייתי מוסיף: 'לא תהיה לך ברירה אחרת'.

III.             מודעות עצמית

כאדם שמשתדל להיות מודע למעשיו, כל הדבר הזה מותיר בי עקבות של חוסר נוחות. מציק לי לקיים טקסים שמישהו אחר יצר בשבילי, גם אם הוא אלוקים. מציק לי למלמל את התפילה כריטואל, או אפילו לשיר שירי שבת כשאני מודע למקומם בהלכה לעומת מקומם בשולחן השבת הדתי. מה עושים עם כל המודעות הזאת? מצד אחד, ויתור על הטקסים מאבד למעשה את ה'דת' בחיים. אף שבאיזשהו מקום מאוד מפתה לכונן יהדות שהיא אינה דת, הסיכונים שבהבניה מחודשת של חברה אינה שווה דבר. למעלה מזה, כינון מחודש של הטקסים גורם למעבר המיקוד מהטרסצנדטי אל האימננטי, ובעצם לעבודה זרה שהיא עבודת עצמך. 'החוויה הדתית היא בעיקרה חווית למודת סבל' כתב הרב סולובייצ'יק, וצדק. אלמלא הייתה למודת סבל, לא הייתה חוויה דתית כלל. אדם שאינו נדרש לכופף את ראשו תחת כח עליון, למעשה אינו מקבל את הכח ככח עליון.

מה עושים? קשה לי לדבר על פתרון. הדיכוטומיה בין הרצון החפשי שלי לבין מה שאני עושה ברורה לעין. היכולת שלי להתמודד עם זה היא מוגבל למדי. שייקספיר הגדיר את זה נכון. אין אפשרות של להיות בלי ולהיות עם בעת ובעונה אחת. אינך יכול להיות ולא להיות גם יחד. 'להיות או לא להיות', שחור או לבן, לחיות או למות, רק אלו הברירות הניצבות בפנינו.

יחד עם זאת, הפתרון שלי נובע מתוך התפישה הסיפורית, המוטיבית, של המצוות. אני מבין שאין לי ברירה אלא לקבל את הטקסים; אני לא יכול להיות דתי בלי זה, ויש בי רצון להיות דתי. אלא שאת המשמעות העודפת של הטקסים אני מעניק להם מתוך הבנה של המקום שלהם בהבניה הסוציולוגית של התודעה הדתית, ולא מתוך הליכה עיורת. זה פתרון דחוק, אני יודע, אבל כשקירות לוחצים אותך משני הצדדים, הדרך היחידה שלך לצאת היא להדחק ביניהם. מה אפשר לעשות.

IV.              שמץ של תקווה:

 

"מִי שֶׁהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית בִּנְעוּרָיו, לֹא יִשְׁכַּח לְעוֹלָם:

הַהוֹצָאָה מִשַּׂקִּית הַקְּטִיפָה הָרַכָּה

וּפְתִיחַת הַטַּלִּית הַמְּקֻפֶּלֶת,

[…]

וּמַדּוּעַ הַטַּלִּית בְּפַּסִים,

וְלֹא בְּמִשְׁבָּצוֹת שֶׁל שָׁחֹר-לָבָן כְּמוֹ לוּחַ שַׁחְמָט?

כִּי הָרִבּוּעִים הֵם סוֹפִיִים וּבְלִי תִּקְוָה,

וְאִלּוּ הַפַּסִים

הֵם בָּאִים מְאֵיִן סוֹף וְיוֹצְאִים לְאֵין סוֹף.

כְּמוֹ מַסְלוּלֵי הַמְּרָאָה

בִּשְׂדֵה תְּעוּפָה לִנְחִיתַת הַמַּלְאָכִים וּלְהַמְרָאָתָם.

מִי שֶׁהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית – לְעוֹלָם לֹא יִשְׁכַּח."

(יהודה עמיחי)

מודעות פרסומת

1 Response to “פולחנים דתיים על כוס קפה”


  1. 1 צ'יקו 24 באוקטובר 2013 ב- 0:33

    קוה אל ה' – חזק ויאמץ לבך!


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: