נמאס לי

[הערה קצרה: עזבו אתכם מהאיכות הספרותית של הרשומה הזאת. יש דברים שהם הכי בוטים כשהם נכתבים בשעת ריתחה. ובכן, הנה לכם.]

נמאס לי להעריך כל דבר. לנסות לבדוק כן או לא. ואז באים כל החכמים ואומרים: תרפה, תנסה להנות. תנסה להפגש סתם, בלי שהחתונה תרחף כל הזמן ברקע.לא רוצה את זה. לא רוצה בכלל להגיע למצב של מתח שממנו אני צריך להרגע. מרגיש לי מטופש. לא רוצה להפסיק, בכלל לא רוצה להתחיל.

נמאס לי להפגש בבתי קפה מטופשים בשביל לגשש סחור סחור, שמגישים קפה מגעיל בחמש עשרה שקל מיותרים כשבבית אני מכין יותר טוב, וכל השיחה להתחמק באלגנטיות משאלות מביכות, ממילים כמו ´חתונה´, ´אקסית´, ו´מי משלם´. נמאס לי מזה שדייט ראשון בבית קפה. נמאס לי מדייטים ראשונים באופן כללי. נמאס לי ממלצרים שמזהים אותך מהפעם הקודמת עם מישהי אחרת, נמאס לי ממלצרים שמציקים כי הם יודעים שאתם שם רק כי חם ונעים בפנים ואין לכם שום רצון להזמין משהו יקר. נמאס לי ממלצרים תיכוניסטים סתומים שחושבים שזה מצחיק שמישהו יוצא לדייט ואז הם מצחקקים בדרך אליך וממך. נמאס לי מתפריטים של קפה קפה שמנסים להיות מגניבים והם הכי לא. נמאס לי מבתי קפה באופן כללי. נמאס לי ממקומות שמגישים בהם אוכל חלבי. נמאס לי לבחוש את הספל שלי בכפית המעצבנת הזאת רק כי אין לי שום דבר יותר טוב לעשות בזמן שהיא מדברת, כי להסתכל עליה זה מביך אותה להסתכל למקום אחר זה משדר אי עניין. נמאס לי לחשוב על מה אני יכול להסתכל ועל מה לא. נמאס לי לא להסתכל לבחורה שלי בעיניים כי זה קרוב מדי לדייטים הראשונים.

נמאס לי לדבר על עצמי. נמאס לי לספר שוב פעם מה עשיתי בצבא. לספר את אותה בדיחה שנונה-למחצה על הקצין שלי, להסביר למה עברתי ישיבה, לראות איך זה ממש לא מעניין אותה, נמאס לי לספר קורות חיים, נמאס לי להסביר רקע לבדיחות בשביל שהיא תוכל להבין את הבדיחות. נמאס לי לראות את עצמי בדז´ה וו. נמאס לי מהקטע הזה שאין באמת מה להגיד ואתה ממציא דברים רק כדי שלא תהיה שתיקה מביכה. נמאס לי משתיקות מביכות. נמאס לי מלדבר על כלום. נמאס לי מהמבטים ההמומים כשאני מדבר על פילוסופיה או ספרות, כאילו לבנים אסור ללמוד את זה. נמאס לי להיות חכם מדי או טיפש מדי, מתעניין מדי או מתעניין מעושה או מתעניין אבל לא מראה את זה. נמאס לי לדבר על שטויות. נמאס לי לראות את המבטים של ´זה לא מצחיק אבל לא נעים לי לייבש´. נמאס לי לדבר באופן כללי. רוצה להקשיב קצת. לא רוצה בכלל את הצורך הזה לדבר, אני רוצה לשתוק. שיהיה נחמד ביחד בלי להגיד כל כך הרבה מילים. נמאס לי לספר את ההסטוריה שלי, זה משעמם בדיוק כמו שכל הסטוריה אחרת משעממת אם סתם מדברים עליה בטון אחיד. נמאס לי להראות מפגר בגלל משהו שעשיתי אי פעם. נמאס לי מכל הדיבורים האלה.

נמאס לי לנסות ליצור קשר כל פעם מחדש. נמאס לי להתגעגע לקשרים ישנים. נמאס לי לעשות אידאליזציה לקשרים ישנים ודפוקים רק כי הכל יכול להיות יותר טוב ממה שקורה עכשיו. נמאס לי לדבר על הקשר שלנו. נמאס לי מהודעות שמבקשות שתתקשר כשאתה יכול. אני רוצה שזה יהיה ברור. אני רוצה לרצות לדבר איתה, לא לנסות לדבר איתה. אני לא רוצה לנסות להתאהב בה. אני רוצה להתאהב בה. נמאס לי מהריקודים על חבל דק, מהגישושים קדימה ואחורה, אולי כן ואולי לא. תגיד משהו נחמד, תגידי את משהו נחמד, הנה אנחנו מתחילים להרגיש משהו אחד לשני. רוצה פרפרים בבטן, לא בלוקים מבטון ש´בונים בניין עדי עד´.

נמאס לי להתגעגע לקשר עם מישהי, וכל כך שאפילו לא משנה מי, רק שתהיה, רק שתבוא, רק לא להמשיך ללכת לבד לכל מיני מקומות. נמאס לי מהלילות הארוכים האלה. מהחורף, מהקיץ, מהדממה של הטלפון, מהשקט שלפני שבת.

‫נמאס לי שכל החברים שלי מתחתנים אחרי שלש שבועות. נמאס לי שכל החברים שלי מתחתנים ונעלמים לי מהחיים. נמאס לי מאנשים נחמדים שמזמינים אותי לבקר אבל הם אף פעם לא יכולים. נמאס לי מחברים שלי שפתאום נעלמים לנשים שלהם. לא שאכפת לי שהם נשואים, יותר אכפת לי שהם נעלמים לי. נמאס לי לרקוד בחתונות ולהרגיש כאילו אני רוקד על הקבר של החברות שלנו. נמאס לי מזה שחברים שלי לא מבינים בכלל. ‫

נמאס לי מדוסים עם עצות של עקרות בית שהתחתנו על הדייט הראשון שלהם עם הגבר הראשון שהיה טיפה נחמד אליהם מעבר לממוצע. נמאס לי מאנשים שלא עברו כלום והם מרגישים חפשי לגמרי להציע לך מליון עצות שהם קראו בפינה של יוני לביא. נמאס לי מאנשים שכותבים פינת עצות לדייטים בעלוני שבת. נמאס לי מעלוני שבת. נמאס לי מדוסים באופן כללי. נמאס לי מאנשים שחושבים שאם אני לומד בישיבה זה אומר שאני דוס ואפשר להציע לי כל דוסית-אבל פתוחה. נמאס לי מדוסיות אבל פתוחות. נמאס לי מאנשים שאומרים ´לא צריך להתאהב, צריך לאהוב´. יותר מזה, אני מרחם עליהם, הם לא יודעים מה זה להתאהב. נמאס לי מאנשים שמעירים לי הערות. נמאס לי שאני מדמיין שכל פעם שמדברים על רווקים ישר מתכוונים אלי. נמאס לי ממודעות על שבתות פנויים פנויות. נמאס לי שמדברים על זה כל כך הרבה. כאילו מי ישמע, מה יקרה, בסך הכל ילד. כל החיים לפני. לאן אתם רצים, לעזאזל.

אני מפחד שבסוף אני באמת לא אתאהב. שאני אתחתן סתם, כי התכונות נראות מתאימות. כי היא נראית לאמא שלי. כי חברה שלה הציעה לי אותה. נמאס לי לקבל הצעות מאנשים שלא מכירים אותי. נמאס לי מהצעות. אני רוצה לפגוש אותה בלי תיווכים, בלי מחיצות, בלי הזה שנושף בעורף שלך ומחייב אותך לתת תירוצים למה נפרדת ממנה ומה לא מצאת בה. נמאס לי משיחות טלפון של סיום קשר, של תחילת קשר, של ערב שבת שאתה רוצה להגיד משהו ולא יודע מה. נמאס לי מבירורים עצמיים כל שני וחמישי. נמאס לי מעודף המודעות הזאת.

ואין לי כח לסיים עם איזה הודעה מפוצצת. רוצה לישון עכשיו יום שלם.

אוף!

מודעות פרסומת

15 Responses to “נמאס לי”


  1. 1 לא באמת 19 בפברואר 2012 ב- 17:45

    וואו. אכן אוף.
    ואתה עוד צעיר יחסית. (זה לא נאמר בזלזול).
    ויש גם את זה, לא שמעת? לא ידעת? http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/337/977.html#.Tz4sEXIuItI.facebook

  2. 2 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 24 בפברואר 2012 ב- 2:25

    אדיר גזבר! נראה לי שזה פעם ראשונה שאני רואה אותך מוציא את זה…

    • 3 בכל 1 במרץ 2012 ב- 12:11

      יהודה,
      זה גדול וכואב. כל כך מדובר ועדיין לא, אחרי הכל.
      תפסת אותי בבטן שלא שגם אחרי חמש שנות נישואין לא שוכחת.
      תודה.

  3. 4 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 1 במרץ 2012 ב- 14:48

    "אני רוצה לפגוש אותה פתאום במקרה, אחרי שכבר אשכח אותה כליל…"

  4. 5 אחת שבצד השני 19 במרץ 2012 ב- 15:09

    כ״כ מוכר..לפעמים אני שואלת את עצמי למה אין לנו את האומץ פשוט לשאול מישו/מישי לצאת..
    ודרך אגב,בינתיים ישבתי רק פעמיים בבתי קפה..מתעבת את הסיטואציה הפחדנית הזאת.עדיף לשבת בחוץ ולהרגיש בנוח! רוצה לחסוך תהליכים ולצאת איתי? =) אה, אוךך, אנחנו דוסים, זה לא נאות.

    • 6 יהודה גזבר 19 במרץ 2012 ב- 16:17

      אני לא דוס, סורי.
      =)

      • 7 אחת שבצד השני 19 במרץ 2012 ב- 16:54

        ומי אמר שאני כזאת??התייחסתי לציבור בו אנו יושבים.משום מה בת תיתפס כמוזרה ולא רצינית אם תציע למישו לצאת..
        וסליחה על האשמתך כדוס.

        • 8 יהודה גזבר 19 במרץ 2012 ב- 17:33

          הוא פורש ובוכה והיא פורשת ובוכה. הוא פורש ובוכה על שחשד בה מה שאין בה, והיא פורשת ובוכה על שבתוך ציבור היא יושבת.

          [מסכת יומא, המשנה על ה'ימים הטובים לישראל', הגרסה המעודכנת]

  5. 9 רננה 27 במרץ 2012 ב- 22:24

    ואחרי הכל, נמאס גם להיות בתוך, נמאס להיות מאורס (אלוהים יודע מי המציא את התקופות המיותרות האלו) נמאס לצאת ולדעת שזה זה- כי לעזאזל כולם, מה עושים עם דברים כאלה בכלל. ולפעמים נמאס גם להיות נשוי.

    אבל הכי נמאס שאנשים כותבים טוקבקים כשהם בעצם לא מבינים כלום. נמאס הנמאס.

  6. 10 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 7 ביוני 2012 ב- 20:54

    תודה.

  7. 11 אסף 24 באוגוסט 2012 ב- 2:08

    וו'או, אפשר לצטט את הרשומה הזו?

    שמי אסף ואני פסיכודרמטיסט. אני פותח סדנת פסיכודרמה לרווקים ורווקות בירושלים (ולא, אין שם הרצאות של אנשים ידענים שנותנים עצות בשקל). אני יושב באינטרנט וקורא פוסטים ובלוגים של כל הכאב, התסכול, הייאוש והתקווה שמעורבים ברווקות.

    היה לי חשוב לקרוא את מה שכתבת.

    תודה

  8. 13 כּנרת~~ 27 באוגוסט 2012 ב- 12:14

    לגמרי נמאס וזה למה אני אומרת מראש שיוצאים בשביל הכיף.
    בבית הקונפדרציה יש כוסות פיציות לתה עלים חמוד (יענו בריא:)) והשולחנות שם מספיק
    רחבים כדי להכין שעורים ביחד ובהחלט ממוצעים כדי להביט בעיניים ולחייך ש-אנו פה
    רק בשביל הכיףףףףףףףףףף 🙂

    אחלה יום בן ^-^
    כּנרת~~

  9. 14 גליה 17 בנובמבר 2013 ב- 20:30

    וואי ממש אהבתי את מה שכתבת! אני עכשיו חושבת לחזור לדייטים כי תקופה ארוכה שלא יצאתי אבל יש לי רעיון מקורי – פשוט בפגישה הראשונה ללכת לעשות משהו ביחד ומתוך העשייה יהיה הרבה יותר קל לתקשר כי הרי אנחנו באמת מעדיפים לפגוש את הבן זוג שלנו ככה סתם במקרה ולא בהיכרות רשמית שכזאת. עשייה לדוג' היא התנדבות ביחד, משחק טניס.. כאילו כמה שפחות זמן להתראיין ויותר להכיר מתוך עשייה. מה אתם חושבים על זה?

  10. 15 ה'דייט' כמסע אל הזולת ואל עצמנו 19 בנובמבר 2013 ב- 17:41

    בס"ד טו"ב בכסלו ע"ד

    התיסכול מהדייטים האינסופיים נובע מהעובדה שאין רואים בפגישה ערך כשלעצמה, אלא כנסיון להגיע למטרה – מציאת בן/בת זוג – וכשאין המטרה מושגת, נתפסת הפגישה ככישלון גמור. וכשהכשל חוזר שוב ושוב – בא התיסכול.

    המפגש יקבל משמעות אחרת אם נראה בו טיול בו אנו נפגשים עם 'נוף אנושי' מרתק, נפש השונה מאיתנו שאנו מנסים לעמוד על טיבה וייחודה.

    מעבר לעניין שבהכרת עוד דמות אנושית ייחודית, יש בכך גם תועלת – גם אם יתברר שאינה מתאימה לנו, ייתכן מאד שהיא מתאימה לאחד מחברינו או מחברי חברינו.

    יתירה מזאת, המפגש עם עוד דמות אנושית ושאלותיה, מביאה אותנו לשאול שאלות חדשות על עצמנו, שאלות המביאות אותנו לתובנות חדשות על עצמנו, תובנות שלא הכרנו.

    בברכה ובהצלחה, ש.צ. לוינגר


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: