גולדסטאר

[לכל דגי הבננה באשר הם.]

מאה ארבעים ושלשה סטודנטים לרפואת שיניים, אמריקאיים מפרוייקט תגלית, התכוננו לנסוע לתל אביב בקו ארבע מאות שמונים של שעה ארבע וחמישה אחר הצהריים. התחנה המרכזית בירושלים הריחה ממשחות שיניים, אבל עטיפות ממתקים התגוללו בכל מקום כמו עדות מרשיעה. לכן, רק שעה וחמישים לאחר שירד מהאוטובוס הגיע אביתר הביתה. בדרך הספיק להוריד את המדים, לפגוש שתי ידידות לגלידה חפוזה בתחנה המרכזית וגם לקנות ספר מתנה לנורית, המוכרת החמודה מצומת ספרים, שאין לה מושג מי הוא. אחרי שהתפלאה והסמיקה ופנתה להתרגש עם מישהי אחרת, הוא חמק אל הכניסה ונפלט אל ההמולה של רחוב יפו. שעה ומשהו אחר כך נכנס אביתר לבית שהיה מסודר באופן יוצא מן הכלל, זרק את התיק על המיטה בחדר וצנח אחריו. לא היה לו כח לשום דבר.

"אני בבית!" הכריז.
מיד לאחר מכן נשמעו שעטות של רגליים קטנות וצעקות ´אני ראשון!´ ו´לא, אני! תתן לי, אביה!´ בקולות של ילדים קטנים אך-לא צווחניים. שני ילדים קטנים פרצו לחדר. הראשון היה בערך בן שבע, והשני, הקטן יותר, בסביבות גיל ארבע. הם קפצו על אביתר בצווחות גיל והוא ניער אותם אל הרצפה שתחתיו.
"אביתר, אתה בבית?" אמר הקטן.
"כן," חייך אביתר.
"מה, אתה כבר לא בצבא?" התפלא.
"אני בצבא, אבל עכשיו אני בבית."
"ואחר כך שוב תלך לצבא?"
"כן".
"אתה אוהב את הצבא?"
"בטח שהוא אוהב," התערב אביה, "למה הוא חוזר לשם כל יום ראשון אם הוא לא אוהב?"
"אה," אמר הקטן. הוא התבונן באביתר השוכב וחיטט באפו מבלי משים. נראה היה שהתשובה הניחה את דעתו.
"אתה יודע," הוא אמר, "אני ואביה אוהבים חמאת בוטנים."
"אני כבר לא כל כך אוהב." אמר אביה.
"אבל אתמול אמא הכינה לנו ואמרת שאתה אוהב!" התלונן הקטן.
"פעם אהבתי. אבל אני כבר אוהב פחות. זה בגלל שאני יותר גדול ממך אז אכלתי יותר חמאת בוטנים ממך," הסביר אביה.
"תשאל את אביתר, אביתר, נכון אתה אוהב חמאת בוטנים?"
"לא." אמר אביתר.
"והוא יותר גדול ממך!" חגג הקטן.
"אז מה. ואבא יותר גדול ממנו והוא אוהב".
"אז מה, ואביתר בצבא."
"אולי בגלל זה הוא לא אוהב חמאת בוטנים" אמר אביתר. "כי בצבא יש הרבה חמאת בוטנים. אם נניח בא אליך ערבי ואתה רוצה להבריח אותו, אז אתה מביא לו חמאת בוטנים."
הקטנים הקשיבו, מוקסמים. "ערבים לא אוהבים חמאת בוטנים?" שאל אביה.
"לא. וגם לא שוקולד." אמר אביתר. "זה בגלל שהם ערבים."
"ערבים הם שונים ממנו." הסביר אביה לקטן. "לכן מה שאנחנו אוהבים אז הם לא."
"מה, הם לא אוהבים את אבא ואת אמא?"
"אותם במיוחד."
"אז אני לא חבר שלהם." אמר הקטן.
"לא כולם שונים." אמר אביתר. "יש כאלה שכן אוהבים חמאת בוטנים."
השניים חשבו על זה לרגע. "אה," אמר אביה, "זה כמו שאתה לא אוהב חמאת בוטנים ובכל זאת אתה לא ערבי?"
"מי אמר לך שאני לא ערבי?"
"אבל אתה אוהב את אבא ואמא! נכון, אביתר?"
"כן,"
"אז אתה לא ערבי!" חגגו השניים.
"אם אתם אומרים." אמר אביתר. הוא עצם את עיניו וניסה להתרכז במשהו, אבל לא ידע במה להתרכז.
"אביה!" אמר הקטן, "אתה רוצה לנסוע על אופניים ואני אסתכל?"
"כן," אמר אביה.
הם פנו ללכת, ואז הקטן שאל: "אביתר?"
"כן," אמר אביתר.
"הערבים הם הרעים?"
"אני לא יודע." אמר אביתר. "כנראה שכן."
"רעים כמו סקאר?"
"רעים כמו שרון גולד".
הקטן הנהן בהבנה. "שרון גולד הולכת שנה הבאה לאותו גן חובה שגם אני הולך" הוא הצהיר.
"מה אתה אומר!" התרשם אביתר. "ומה תעשה?"
"אז אני כבר אוֹהַב אותה," אמר הקטן בהחלטיות ורץ ככל שרגליו נשאו אותו.
אביתר קם והחליף את בגדי המד"ס שאיתם הסתובב לבגדים שאפשר לצאת איתם, ואחר כך התיישב מול המחשב והעלה איזה סרט מצויר בצפייה ישירה. הוא הספיק לראות שישים ושתיים דקות לפני שהפלאפון צלצל ויוּבָל חיכה לו למטה עם המנוע פועל ושלש ידידות מסריחות מבשמים-סותרים שישבו צפופות במושב האחורי.

באחד הבתים שמעל הרחוב הראשי של רחביה עמדה בחורה צעירה אל מול הראי והחזיקה בתשומת לב מירבית ועוצרת נשימה את מברשת השיער שלה. "יאללה, טלי, מה את עושה מזה עניין," היא אמרה והעבירה את המברשת בשיער שלה, מנסה להחליק את התלתלים. היו לה תלתלים בלונדיניים קצרים, שסרבו ליפול על העורף כפי שהם היו אמורים לעשות. "אפילו לא חבר שלך. סתם ידיד אפס שמתקשר למישהי כשקשה לו לשמור דברים בבטן. אפילו נפגשתם בדיוק פעמיים. הוא בטח לא זוכר איך את נראית. אז מה, קשה לו? מסכן. אני מוכנה לתת לו טוֹפִי". התלתלים שלה התמרדו בזעף, והיא ויתרה על המשך הנסיון ועברה לסדר את ציפרניה.
"הוא באמת מסכן, נעֳמי." אמרה טלי. היא ישבה עם הנייד שלה על הספה ומדי פעם העבירה אצבע הססנית על המקשים, כאילו היא מתלבטת אם להתקשר.
"מה הסיפור, הוא מתגעגע לאמא שלו? אין לו חבֵרָה?"
"זה לא זה," אמרה טלי.
"אז מה?"
טלי הססה אם להגיד. במקום זה היא דחפה את הפלאפון לתוך התיק שלה וקמה ממקומה. "לא חשוב," אמרה.
"אז מה את רוצה?" אמרה נעמי והתרכזה בלמרוח את הפס של סוף הציפורן בעובי הנכון.
"כלום."
"אם כלום אז כלום. בעיה שלך. זה את שמסתובבת עם חברים הומואים."
"אני לא."
"את כן. מה הוא אם לא?"
"הוא סתם. מה. לא יכול להיות גבר גבר שיש לו קצת רגשות?"
"אֶה," בִּטְלָה נעמי, "רגשות זה לחלשים."
"לא, את." אמרה טלי. "כאילו אני זו שמתבייכנת פה שעות מול המראה עד כמה ´גברים הם לא רגישים´" את המשפט האחרון אמרה בחיקוי כושל לקולה של נעמי, לוּ הייתה מתבכיינת.
נעמי נרתעה קלות, והקו בציפורן של הקמיצה רעד קצת ופספס את הקשת המושלמת שהייתה יכולה להיות לו. "מה זה קשור?"
"קשור."
"ובכל זאת, זו את שיושבת כבר שעה מול הפלאפון הדפוק הזה ומתלבטת איתי אם להתקשר אליו או לא. קיבינימט, תתקשרי או לא תתקשרי, אבל תעשי משהו."
"אני אעשה, אבל תעזבי אותי בשקט. גם כן חבֵרָה."
נעמי סיימה את יד ימין ועברה ליד שמאל. "מה הבעיות? לא חבֵרָה שלך? עם מי בדיוק היית הולכת אתמול לקניון, עם האפס הזה?"
"הוא לא אפס!" התעצבנה טלי, הלכה מסביב לשולחן ונשענה על אחת הכסאות הגבוהים, החומים. אחר כך התרככה: "אבל תכל´ס – לא הייתי הולכת איתו. יש בו משהו מוזר."
"את רואה?" גחכה נעמי, "ידעתי שתסכימי איתי בסוף."
"אני לא מסכימה איתך."
"את כן. ותגידי, מה אמא שלך אמרה בסוף על הספר שקנית לה?"
"היא לא אהבה," אמרה טלי, "לא הסטייל שלה".
"חבל, יא אללה, עד שהחלטנו. אבל תשמעי, איזה חתיך המוכר היה!"
"כן," אמרה טלי, "נכון".
נעמי עזבה את הצפרניים והתעסקה בתשומת לב בתלישת שערות נבחרות ממה שנשאר מהגבות הדקות שלה. סביב הראי הייתה מסגרת כחולה ודקה ועל הפינה נכתב בטוש-בלתי-מחיק, כחול ודק: "love you all!" וציור של לבבות. טלי הלכה לחדר השני וסגרה אחריה את הדלת. היא דפדפה בספר הטלפונים שבפלאפון שלה עד שנזכרה שלא שמרה את המספר שלו, ומצאה אותו מיד בשיחות יוצאות ונכנסות. היא נשמה עמוק, לחצה על לחצן החיוג וחכתה שמישהו יענה מהצד השני.
"הלו," אמרה.
"אה?"
"זה אני," אמרה, "כלומר טלי. מה הולך?"
"טלי!" הופתע הצד השני, "מה? כן, הכל בסדר. זה לא אביתר, זה יוּבָל. זוכרת? זה עם העגיל הקטן?"
"אה, יובל–"
"אז מה איתךְ, טלי?" הוא הדגיש את השם שלה, מה שהיה מרתיח אותה מאוד בכל הזדמנות אחרת, אבל היא לא שמה לב.
"אני בסדר. תגיד לי, איפה אביתר?"
הוא העיף מבט סביב. "אין לי מושג," אמר, "הלכנו ביחד, כאילו, והפלאפון שלו היה בתיק שלי אין-לי-מושג-למה, ואז התקשרת ופתאום הוא לא כאן. צריכה להגיד לו משהו? אני יכול להעביר לו. כלומר, ברגע שאני אראה אותו."
"עזוב, לא חשוב." מה הולך איתו, גאד דמט? "ביי, יובל, סי יו." התנצלה ונתקה. "לעזאזל," סננה מבין שיניה. "לעזאזל." בסלון נעמי הייתה באמצע לתחם את שפתיה בעפרון איפור אדום חיור.
"מה את מתיפייפת?"
"מה אכפת לך?"
"לא אכפת לי".
"זה בשביל רוֹן," הסבירה נעמי, "הוא אוהב שאני משקיעה."
"אבל זה כּוּלָה בֵּית קפה!"
"אז מה." חתמה נעמי וסגרה את מגירת האיפור.
טלי שתקה. על השולחן בסלון היה מונח שבע לילות של השבת, ובסוף היו מסומנים בעיגול כל מיני פרסומות ומועדי הקרנה. היא דפדפה בהיסח הדעת בעמודים הקודמים: היה שם ראיון עם איזה זמרת חדשה שמתעקשת שאף אחד לא מבין אותה, ואיזה אחד, יוצר קולנוע, שחשב להתאבד, החליט במקום זה לעשות סרטים, ובסוף אחד הסרטים שלו גרם לאחד הצופים להתאבד. פתאום התגבשה בה כדי החלטה.
"אני לא באה אתכם" אמרה.
"מה?" אמרה נעמי.
"אני הולכת למצוא את אביתר."
"את דפוקה בשכל" אמרה נעמי.
"אז מה" אמרה טלי, לקחה את תיק היד שלה והתפרצה מהדלת. כשירדה למטה נזכרה ששכחה להסתרק ובטח השיער שלה נראה כמו אחרי סערה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי בשביל לחזור.

אביתר ישב על הבר עם בחורה שלא זיהה. היו לה משקפיים של שמאלנים והייתה לו תחושה שהם נפגשו כבר פעם ופעמיים, אבל השם לא עלה מולו. כוס גדולה של גולדסטאר עמדה מולו, וכשסיים דחף אותה אל הברמן וביקש שתתמלא שוב. מדי פעם הוא ביקש משהו אחר, אבל הסתבר שנשארו דווקא הבירות שהוא לא אוהב. שיהיה, אז גולדסטאר. גם הכרזה הקטנה אמרה ´גולדסטאר. תשתחרר, גבר.´ וכמו שטרח להסביר לבחורה בחצי השעה האחרונה, הוא מאוד גבר, ויותר מזה, מאוד צריך להשתחרר.
"את מבינה?" אמר בשכרות קלה, "זה, התחתית הזאת, היא הצבא, נניח."
"כן," אמרה הבחורה.
"והתחתית, זה העניין, שאסור להגיע לתחתית". אמר אביתר.
"אז מה עושים?"
"מה עושים?" הוא צחקק, "בִּירָה של רוּסִים."
"מה?"
"לא חשוב, בדיחה של החבר´ה מהפלוגה. בכולופן. אז הנה, את רואה, אני שותה את הבירה–" והוא שתה את הבירה כמעט עד הסוף, "ואז, הנה, אני מבקש מהברמן ´היי! ברמן! בוא לכאן!´ והוא בא".
"יש בעיות?" אמר הברמן.
"לא, לא, אני רק צריך שתמלא לי את הכוס מחדש." ביקש אביתר. הוא פנה אל הבחורה. "את רואה?" אמר והשתחווה כמו בסיום הופעה, ידו על חזהו. "קל ופשוט!"
הבחורה צחקה. היה לה צחוק שהתחיל נמוך ועלה בהשתנקויות קלות לצליל גבוה יותר. "גדול" היא אמרה. "אז מה אתה עושה בצבא?"
"סרטים." אמר אביתר.
"אה, אתה במאי?"
"לא, אני זה שעושה את הסרטים."
"לא הבנתי," היא אמרה. "אתה לא עובד בהפקת סרטים?"
"לא." אמר אביתר בסבלנות. "תראי, נניח יש הפגנה בכפר–"
"איזה כפר?"
"כפר ערבי, לא חשוב השם. אז יש הפגנה בכפר, כן?"
"כן."
"ואז הולכים לשם והערבים הולכים מכות, ואז לא מחליפים אותנו במחסום, כי החבר´ה שאמורים להחליף אותנו בהפגנה, ואז חם ואנחנו מתעצבנים, ואז עוצרים ערבי ומבקשים ממנו לשפוך את כל התיק שלו על הרצפה, כי כולם עצבניים והוא מתחכם. עד כאן? כלומר, את איתי?"
"עד כאן," אמרה.
"כאן אני נכנס." הוא אמר. "אז אני עושה להם סרטים. ´לא´ ו´מה אתם עושים´ ו´אין לכם בושה´ ו´מה מפריד ביניכם לבין הנאצים´, הכל. ואז הם נלחצים שאני אלשין עליהם למ"פ או למג"ד, ומפסיקים. יש?"
הבחורה לא ידעה מה להגיד. "אה," היא אמרה, "אתה שמאלני?"
"מה הקשר?" התעצבן אביתר, "איך זה קשור לכל הסיפור? אני בסך הכל בנאדם נורמלי שפאקינג זורקים עליו אבנים ופאקינג כל העסק מסביב בוער ואני רק מנסה לשמור על התרבות שלי בתוך כל החרא שבוער מסביב. איך קשור שמאלני, קיבינמט?"
הברמן כבר היה בצד שלהם. "יש בעיות?" הוא שאל.
"שום דבר," אמר אביתר. הוא קבר את ראשו בין ידיו.
"אני מצטערת," נלחצה הבחורה, "אני אלך וזהו" והיא ירדה מהכסא המוגבהה ונעלמה מאחוריו, בהמון.
הוא שתה את השליש שנשאר מכוס, משתדל להשאיר שכבה קטנה של בירה לפני התחתית, ואז ירד אחריה, נאבק להגיע לדלת הכניסה ולנשום קצת אויר. כשיצא אל הרחוב כמעט ונפל לידיו של יוּבָל. "אה, הנה אתה!" אמר האחרון. "איזה מישהו חפשה אותך לפני כמה שעות, לא ידעתי לאן נעלמת. שתית?"
"כן," אמר אביתר. "אני צריך להגיע לשמוליק."
"מי זה שמוליק?" אמר יובל.
"איזה אחד שאני מכיר, גבר על וחתיך הורס. הוא צריך להביא לי משהו."
"שום דבר," אמר יובל, "אתה בא איתי. יש לי כמה בחורות שאני חייב להכיר לך."
"טוב," נכנע אביתר להורמונים הגבריים שלו, "אבל אחר כך הולכים לשמוליק. מבטיח?"
"מבטיח, "אמר יוּבָל.
הם הלכו בזיגזגים קלים אל כיכר ספרא.
כשהגיעו לחצי הדרך עצר אביתר לרגע, לשאוף אויר. "תגיד," אמר יובל, "כשהייתי מחוץ לפאב שמעתי אותך צועק ופתאום יצאת החוצה. מה קרה שם?"
"סתם," אמר אביתר, "שיקרתי למישהי וניסיתי להשמע אמין. אתה יודע איך זה אלכוהול, הוא גורם לך להציג את עצמך כמו שתמיד רצית להיות."
"אני יודע," סידר יובל את הכובע הקטן שעל ראשו. "זהו?" אמר לאביתר, "אתה מוכן להמשיך?"
"יש לי ברירה?" אמר אביתר במרירות, "שלש שנים זה שלש שנים."
הם המשיכו הלאה, בועטים בפחיות ריקות ומשתדלים לעשות רעש ככל ששני בחורים צעירים יכולים לעשות.

השעה הייתה בערך ארבע לפנות בוקר כְּשֶׁאביתר כָּשַׁל סופסוף אל תוך הדירה. הוא הדליק את האור בסלון והשתדל מאוד שלא להשמיע שום רחש כשגרר את עצמו לאורך המטרים הספורים שהיו בין הדלת לבין הספה. כשהגיע לספה נשכב לכל ארכה ועצם את עיניו. הוא ניסה לעצור את הכאב העמום שפעם ברקותיו במרווחים קבועים, ומלבד זאת השתדל מאוד שלא להקיא על השטיח. הוא, כמו שגם נזירות היו יכולות להבחין, היה שיכור שמנסה מאוד להתפכח. כמו כן, למרות מאמציו הרבים להיות שקט, הוא שכח את הדלת פתוחה וזו נדחפה על ידי הרוח ונטרקה בקול שהדהד בכל הדירה.
לאחר כשלש דקות הופיע בחור צעיר בפתח הסלון והוא משפשף את עיניו ובוהה היישר קדימה. זיפים צעירים בצבצו פֹּה ושָׁם על סנטרו, והוא לבש חולצת טריקו שהייתה גדולה עליו בכשתי מידות ועליה כתוב מלפנים ´סוף מסלול צבר´ ומאחור "נוב´ 7 חיים בסרט" וציור, כמו בפרסומת לסרט, לוחם מכוון את הנשק במצב כריעה. מתחת לחולצה הוא לבש תחתוני בוקסר אדומים ולא יותר. הוא בחן היטב את הגופה השרועה על הספה, ומשהגיע למסקנה שלא תתקבל ממנה שום תגובה רציונלית הלך למטבח. "הערת אותי עם הדלת הזאת שלך" רטן בדרכו למקרר. הוא מזג לעצמו כוס גדולה של קפה קר, התיישב על הספה ושפשף את ידיו זו בזו כאילו לזה חיכה כל הלילה.
ואז חיכה עוד קצת.
"שומע," אמר אביתר לבסוף, עיניו עדיין עצומות. "אז ראיתי את הסרט סופסוף. תשמע, לא משהו בכלל."
"וואו," אמר הבחור הצעיר. הוא גלגל את עיניו לתקרה ונשא ידיים. "ארבע בלילה, נקישות על הדלת. מישהו שלא ראית לפחות חודשיים שרוע על הספה שלך כמו פגר מת. הוא גם מריח כמו פגר מת. אתה מחכה שהוא יגיד משהו, והוא מדבר על הסרט. כן, אז הסרט, מה איתו?"
"הוא חרא". אמר אביתר.
"מה אתה אומר," אמר הבחור. הוא הרים את הכוס ולגם לגימה ממושכת וקולנית במיוחד. פתאום הוריד את הכוס בתנועה חדה: "יא אללה, שכחתי אותך," אמר, "רוצה גם?"
"גם מה?" אמר אביתר. "מה יש בכלל בכוס המחורבנת הזאת שאתה שותה ממנה ברעש כזה?"
"זה קפה קר," אמר הבחור כמעט בהתנצלות, "אני אביא לך. זה יעשה לך טוב, מבטיח, תאמין לי, קפה עושה רק טוב אחרי ששותים הרבה. ואתה, בחורי היקר, מסריח מבירה. מה שתית?"
"ליטר וחצי גולדסטאר, נגמר להם כל החרא האחרים."
"והכל נשפך לך על הבגדים? טוב, הנה אני קופץ שניה למטבח ומביא לך קפה. אל תשתבז לי ככה, אחי. תסתכל על הצד החיובי: שתית, זה בעיקר אומר שאתה באזרחות עכשיו".
הוא קם אל המטבח והתחיל לקרקש שם בכוסות. אביתר שכב כשראשו על משענת הספה ופקח את עיניו. ככל שהיה יכול להבחין, התמונה של מאט דיימון מתוך ´להציל את טוראי ראיין´ עדיין הייתה על הקיר, נושאת מבט אל האופק. הוא ניסה להסב ממנה את מבטו, וכשלא הצליח, ניסה לדמיין שדיימון מסתכל במבט קשוח שכזה באיזה סרט מצויר שבטח הקרינו לו על הקיר ממול. זה לא תפס, אבל כאבי הראש עברו ממנו לזמן מה. אחרי מספר חזר הבחור עם כוס עצומה. הוא הניח אותה על השולחן הקטן לפני אביתר.
"הבאתי לך גם," אמר.
"מה, קפה?" אמר אביתר.
"כן," אמר הבחור, "אבל קר".
"הוא רטוב?"
"מה?"
"מה אתה משחק את עצמך חירש, הוא רטוב?
הבחור בהה בו. "ברור שהוא רטוב," הוא אמר בציניות, "ראית פעם נוזל יבש? זה הפואנטה של נוזלים, אביתר, אתה שופך אותם, וככה דברים נרטבים. צריך הכרה עם החוֹמר?"
"צריך להזהר מדברים רטובים," אמר אביתר ונופף בגמלוניות באצבעו, "אנשים מתים בתרגילים רטובים."
"מה קשור?"
"קשור."
הבחור עשה את עצמו כלא שומע. הוא קם ממקומו והתחיל להסתובב הלוך ושוב בסלון. אחרי שלשה סיבובים כאלה הוא ניגש אל המתג והרים אותו. אור צהוב בהיר הציף את החדר והדגיש את הצללים שהיו בו. מתחת לשולחן הנמוך שבסלון היה שטיחון קטן ועליו דוגמא מבלבלת, וידו השמוטה של אביתר שיחקה באחד הגדילים שהתדלדלו מהשטיחון, מעבירה אותו הלוך ושוב בין האצבעות.
"אתה לא הולך לשתות את הקפה? הוא יתקרר."
אביתר גיחך וטיפת רוק נזלה לו מזוית הפה. הוא ניגב אותה. "זה קפה קר, טיפש".
"אז מה, זה יעזור לך אם תשתה אותו לפני אלפיים ושתיים עשרה, ותעזוב את זה כבר!"
"לעזוב את מה?"
"את השטיחון, זה יעל הביאה לי את זה, כשהייתה בהודו. חבל עליו"
"אתה עדיין אוהב אותה?" תהה אביתר, "חשבתי שאתה ויעל כבר לא".
"כן, אבל אני עדיין אוהב את השטיח הזה."
"וגם אותה." קבע אביתר בבטחון שִׁכְרוּת והוסיף משהו בקול נמוך ומבלבל.
"אולי," אמר הבחור, "אבל תעזוב את זה בכל זאת ותפסיק כבר למלמל לעצמך."
"אני לא ממלמל לעצמי, אני מתפלל."
"מה אתה עושה?"
"אני מתפלל, כמו ערבים, יש להם מחרוזת תפילה והם מתפללים איתה ככה, בין האצבעות."
"אתה חולה נפש" אמר הבחור.
"ואתה נהג קו" החזיר אביתר, "וזה אפילו יותר גרוע, כי גם אי אפשר לדבר איתך."
הבחור צחק בקול ורסיסי קפה קטנים נתזו מפיו. "אני מרים ידיים." אמר. "אין, אין עליך, יא גבר. אפילו כשאתה שיכור אתה חד."
"חד ומקצוען" אמר אביתר. הוא המשיך לשחק בשטיחון. מאחוריו הייתה שידת טלויזיה עשויה עץ בהיר, עליה עמדה טלויזיה רחבה שניכר שעבר עליה הרבה, ומתחתיה היו דיסקים של סרטים שונים, עומדים זקופים כמו חיילים במסדר. על הארונית הקטנה מימינה היו ספרים מגובבים באי סדר חינני, ומעליהם הודבק פוסטר ענק לעידוד הקריאה: ברי סחרוף עומד על הבמה, גיטרה חשמלית בידו הימנית וידו השמאלית מחזיקה מול פניו ספר פתוח. המסר הכללי של הכרזה היה שקריאה תעשה אותך אליל הבנות ובסוף יקראו על שמך כוכב זהב ברחובות הוליווד.
"רגע, אז מה עם הסרט?" עצר הבחור את שיטוטיו ברחבי הסלון.
"ראיתי אותו," אמר אביתר בחוסר עניין, "אמרתי לך, לא משהו."
"וסתם הם עשו ממנו טררם שלֵם?"
"סתם."
"שיהיה," אמר הבחור. הוא גירד בין צלעותיו. "אז ראית את הסרט ואחר כך הסתובבת בעיר עם לא-משנה-מי. ואיך הגעת לכאן?"
"איפה אני אמור להיות?"
"בבית שלך, באיזה מקום אחר שהומלסים ישנים בו, אנא עריף?"
"מה אתה מתעצבן?"
"מי מתעצבן? פתאום נוחת אצלי חבר שיכור בארבע בלילה ומתנהג כאילו זה רגיל אצלי. ממש כל יום אני רגיל לארח חיילים שיכורים שהגיעו בהפתעה. אם לא אתה, בטח היה מגיע איזה אוטובוס מהזאפה ומוריד אצלי אלפֵי חיילים לישון."
"אוף, סְתוֹם" אמר אביתר, והבחור השתתק בבת אחת.
"טוב, לא התכוונתי באמת, אתה יודע," הוא אמר, "פשוט…"
"פשוט סְתוֹם." אמר אביתר. הכאב ברקותיו שב לפעום בצורה קיצונית במיוחד, והוא עצם את העיניים חזק ככל שיכל והצמיד את אגרופיו לצידי ראשו: היה נדמה לו שאלפי פטישים הולמים בראשו במקצבים קבועים כמו מארשׂ צבאי. "אתה יכול לכבות את האור?" ביקש.
הבחור כבה את האור וחִכָּה עוד דקה שתיים שאביתר ירדֵם.
"שמוליק," אמר אביתר לבסוף, "תגיד, אתה זוכר אותי לפני הצבא?"
"בקושי," אמר שמוליק.
"אתה זוכר, אתה זוכר. הייתי אז נורמלי. נכון?" התחנן אביתר. "נכון?"

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s