הרהורים לפרשת בשלח

I.    זוהי שבת של שירה.

כל שבת היא שירה, למעשה, אבל רק לשבת הזאת קוראים ככה. זקנות ירושלמיות יוצאות בבוקר השבת ומפזרות גרעינים וחתיכות לחם לציפורי הדרור, לעורבים, ליונים שהומות את ה'גור גור גור' של כל בוקר שבת שקט. בבתי הכנסת עומד ילד, קולו דקיק, והוא מנגן בנעימה חדגונית-אך-נאה: 'אשירה לה' כי גאה גאה / סוס ורוכבו רמה בים'.  הרב'ה בחסידות הקרובה עורך טיש מיוחד ומחלק פירות לרגל ט"ו בשבט הממשמש ובא. אנחנו עוקרים את המשמעות הפשוטה, השלווה, של השבת, ומעניקים לה משמעות אחרת: כמה מנהגים, שיר אחד, והשבת מקבלת שם חדש. כבר אינה שבת רגילה, הו לא, זו שבת שירה.

אבל איזו שירה? שירה אפית, סיפורית, עלילות גבורה חוצים את רחובותיה כמו גשרים מעל מים סוערים. שירים בתנ"ך הם תמיד שירי נצחון במלחמות; שירי מותם של אנשים אחרים, 'האויבים'. לא לשוא גער הקב"ה במלאכים: "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?" ולמרות שאפשר לפרש את הפסוק הזה בכמה פנים, הרי שההטמעה הליברלית אומרת לקרוא את זה בתור צער של הבורא על אבדן הנבראים, גם הרעים שבהם, גם האויבים, אלה שהולגים במטרה מוצהרת, לשעבד מחדש את העבדים.

אפשר לגלוש לאיזו השוואה. מול המצרים לא נלחמנו; ה' נלחם ואנחנו החרשנו. מול עמלק, לעומת זאת, אנחנו נלחמנו, הפלנו חללים. הנה, באמת, על קריעת הים אמרנו שירה ועל מלחמת עמלק לא. מלחמת עמלק לא הסתיימה, המלחמה עם מצרים כן. אולי להגיד שיש טוב ויש רע בעולם, וצריך שהטוב יגבר על הרע, וצריך שעם ישראל יצא ממצרים, אבל אנחנו לא שרים על ההכרח שלנו בלהכאיב, בלהוסיף סבל נקודתי אפילו כשהוא מונע סבל כולל. אין שום דבר משמח בלהרוג.

פתאום חושב על הצבא: הדיסוננס הוא אותו דיסוננס. הפער, הצרימה, ההבנה שאין מה לעשות. שבאמת אין מה לעשות. פעם אחת בחיים אתה חייב לעמוד מול עצמך ולהגיד 'אין לי ברירה, אני צריך לעשות רע למישהו אחר'; לעכב שב"חים, לזרוק רימוני גז. להחזיק בכח ילד שזרק אבנים על הציר. ואין מה לעשות, אין לאן לברוח, אתה שבוי בתוך המעגל הגדול הזה של אש ושל דם ושל כאב, מעגל שמזין את עצמו. באיזשהו מקום אתה אומר לעצמך: 'רק לא לומר שירה, רק לא לומר שירה'. אז צריך להיות רעים לפעמים, יש רגעים שזה הדבר הנכון לעשות. אבל אל תטפח את האגו הגברי שלך על זה. אל תתלהב. אל תגזים במה שאתה צריך לעשות.
אל תשיר, למען ה', רק אל תשיר.

II.    ניסים קטנים

אנחנו רואים את נס קריעת ים סוף בתור הנס, בה"א הידיעה. דרך דוגמה: כשמשהו קשה, הוא קשה כמו 'קריעת ים סוף'. אבל באיזשהו מקום אי אפשר באמת לראות את האפוס, את הסיפור הגדול, כשאתה בתוכו. צריך פרספקטיבה בשביל לכתוב על משהו, בשביל לספר אותו. צריך מבט מבחוץ, שרואה את התמונה הכוללת ואומר: אה, בסופו של דבר, לשם זה מגיע.

יהודה עמיחי כתב על זה בשירו 'ניסים' את השורות הבאות:
" מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת."

מילים אחרות כתבה שימברוסקה:

"קָרָה כָּךְ, שֶׁהִנְנִי כָּאן וּמִתְבּוֹנֶנֶת.
מֵעָלַי פַּרְפַּר לָבָן מְרַפְרֵף בַּאֲוִיר
בִּכְנָפַיִם זְעִירוֹת, הַשַּׁיָּכוֹת רַק לוֹ
וּבֵין יָדִי חוֹלֵף צֵל,
לֹא אַחֵר, לֹא שֶׁל מִישֶׁהוּ, שֶׁלּוֹ בִּלְבַד.

לְנוֹכַח מַרְאֶה כָּזֶה תָּמִיד נוֹטֵשׁ אוֹתִי הַבִּטָּחוֹן,
שֶׁהַדָּבָר הֶחָשׁוּב
חָשׁוּב יוֹתֵר מֵהֲלֹא-חָשׁוּב."

רולאן בארת כתב פעם שהחשיבות שמוענקת לדברים היא שמעניקה להם את החשיבות. כלומר, אין דבר חשוב מצד עצמו, יש דבר חשוב מצד הערך שאנחנו מעניקים לו. מצד החריגות שלו, היציאה מהמרחב הרגיל של החיים, ההפקעה. עמיחי רוצה להגיד: כל דבר הוא לא-נס. מרחוק הכל נראה נס, אבל למעשה השגרתיות, הרצף הרגיל, הליניארי, כשהתרחשות רודפת התרחשות, מוציאה את הנס מהקשרו והופכת אותו לחלק משאר החיים.
שימברוסקה אומרת: דווקא הרצף הליניארי של החיים הוא הנס. המראות הקטנים, השגרתיים, ההבחנה בין בין הדברים. רגעים שלא היו שם ופתאום נהיו, תמונות שנוצרו בתודעה שלי על ידי דברים פשוטים: פרפר. צללים. כפות הידיים של משוררת זקנה.
אולי זו הדרך היחידה להתמודד עם הסיפור הגדול שאנחנו נמצאים בתוכו, עם המלחמה שאוחזת אותנו בטלפיה, מתפתלים וחסרי אונים. לפעמים אין ברירה אלא לחיות דברים קטנים: להחזיק דובי קטן בתוך הווסט, להדביק מדבקה של פו הדב בידית האחיזה של הנשק. לשיר בשמירה. גם כלפי החוץ, ואפילו ביותר: לתת סוכריה לילד ערבי קטן. שלא יחשוב שכל היהודים רעים. להגיד בוקר טוב לעוברים במחסום. לחייך. לנסות להיות אדם גם כשאתה לא 'אדם' אלא 'חייל'.

III.    שימבורסקה.

ביום רביעי בערב נפטרה ויסלבה שימברוסקה, המשוררת הפולניה זוכת פרס נובל. לפעמים יש צורך להגיד משהו על הנפטר, כאילו הוא לא אמר מספיק בעצמו בימי חייו. צריך להגיד שהיה אדם טוב, כי אולי הוא לא שידר את זה מספיק בעצמו. דברים דומים. על אנשים גדולים לא צריך לדבר, מוטב לכתוב על מה שקרה לנו, על ההשפעה שלהם, לא עליהם. צריך להגיד: היא יכלה להגיד במילים ספורות ופשוטות דברים שאי אפשר להגיד במאמר. היה משהו מאוד פשוט ומאוד שמח בכתיבה שלה, גם בשירים הכואבים שלה, גם בשירי המלחמה, בכל. פעם כתבה 'אחדים אוהבים שירה', ומאז נהגו להנגיד את המשפט שלה איתה עצמה. להגיד 'אחדים אוהבים שירה, אבל היא מפריכה את המשפט הזה'.

כבר ציטטתי השבוע את השיר 'על המוות, ללא הגזמה' שלה. אבל אולי בכל זאת:

"אֵין חַיִּים שֶׁאֵינָם,
וְלוּ לְהֶרֶף-עַיִן אֶחָד בִּלְבַד
בְּנֵי-אַלְמָוֶת.

הַמָּוֶת
תָּמִיד מְאַחֵר בְּאוֹתוֹ הֶרֶף-עַיִן.

לְחִנָּם הוּא מְטַלְטֵל יָדִיוֹת
שֶׁל דְּלָתוֹת לֹא-נִרְאוֹת.
אֶת מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ הִסְפִּיק
לֹא יוּכַל לְהָשִׁיב לְאָחוֹר."

יהי זכרה ברוך.