חייל בשם יואל הולך בין מבנה אחד למשנהו בדרך אל המטבח ובידיו הוא אוחז בעדינות בפנקס שהוא הוציא מפק"ל הכיסים. הדרך מהמשטחים אל המטבח רחוקה מאוד ובינתיים הוא מצמצם את עיניו מול האור הרך שמוקרן אליו מן הדף. יואל מחזיק בפנקס כאילו שארית בִּינָתו מסתתרת שם, אולי שארית הרומנטיקה שנותרה בו, אולי שניהם אותו הדבר. הוא עוצר לרגע, שולף עט וכותב בזהירות בתחתית הדף: "האם תסמונת שטוקהולם אינה, בפשטות, להפנות את האהבה שממלאת לך את הלב אל הגורם היחיד שנמצא בסביבה?", לרגע הוא שוקל לנסח את זה בחרוזים, אולי לשלוח את זה ל'הארץ', אולי לכתוב את זה על קיר השירותים במרפאה. מיד אחר כך הוא ממשיך ללכת ואת הפנקס הוא דוחף עמוק לתוך הכיס, כאילו מנסה לדחוף הכל לתוך עצמו: אם היה מקום בבטן, היה דוחף את זה שמה, אלא שכבר כך הבטן שלו מתפוצצת מדברים שהוא אוגר בה ואין לו אל מי להגיד דבר. לאמיתו של דבר מה זה יואל: בסך הכל שבעה מספרים מדוקלמים היטב: 6698731, מצידם היה אפשר לקרוא לו ארתור, סְנוּפִּי או גריזֶלְדה, שהרי לא אכפת מי הוא באמת כל עוד העבודה נעשית. אם היה יכול היה הולך ישירות למש"קית הת"ש וחושף בפניה מי הוא באמת – מי ישמע, כאילו שהוא כל כך מפותל ועמוק עד שאם היה חושף את עצמו היה רועם רעם ברקע. אפילו כאן, במרחבים הצחיחים וקרי הפָּנים האלה – ואולי, מי יודע, אולי היא גם תחייך אליו. בינתיים קירות הבניינים אפורים והצנרת של הבסיס מונחת על בֶטוֹן לא מהוקצע הנמתח מעל השבילים ועל קו ההרים ממזרח פרושׂ שגעון תכלכל. על קיר השירותים במרפאה כתוב שבשביל להיות בבסיס שיזפון צריך להיות או משוגע או מורעל.
לפעמים הוא חושב להוסיף שם הערת שוליים, להגיד שמורעל ומשוגע הם, בעצם, אותו דבר.
לפניו הולכות שתי מדריכות וצמות מוטלות על כתפיהן כאילו אין בהם חפץ. לאחת מהן יש עיגולים שחורים במקום עיניים: רואים עליה שלא ישנה. כמה מסיבות יש כבר בעיר הזאת בכלל. הוא חושב לעצמו שצריך לאסור באופן גורף על השמעת שירים מלנכוליים בבסיסים צה"ליים, שאין ספק שמחצית מההתאבדויות אצל טירונים קשורות לזה. בניגוד למה שהיה אפשר לחשוב, הוא לא על סף התאבדות, אדרבא, שזוף ורענן וחיוך נסוך על שפתיו. צריך להתבונן ביואל מן הצד כדי להבין שהוא אינו דמות המשורר המיוסר שכה אוהבים לאהוב את קשיי ההסתגלות שלה למערכת הנוקשה. כתפיו רחבות וסנטרו רבוע, ובגובהו הוא ממוצע ומוצק במקצת. יש לו משקפים עם זויות מעוגלות ושיער קצוץ דק כמו סלט ישראלי. חיוך קטן נותן ללחייו זוית ששוברת את המבנה המרובע ואומרת שאולי יש משהו בתוך כל הלוּף הזה.
אבל אם כבר מתבוננים צריך להתבונן מה שיותר עמוק, לאחוז בו מבפנים ולתחוב אף, כן, כמו קמצן צר-חוטם שמחפש אוצר בשק, לנבור ולחטוט ולהעלות בידיים נשיות – ודווקא נשיות, שכן העדינוּת נצרכת כאן יותר מן הכח – זכרונות נשכחים ורגשות מודחקים, ואחרי כל זאת להבין, פתאום, שאין לו מישהי או משהו לאהוב ושהלב גודש אותו עד שהוא מְדמֵע בשמירות הארוכות על משטח הטנקים בלילה. בשיחות אישיות, לעומת זאת, כשהוא משוחח עם המפקד במעין טקס קבוע שבו הוא נדרש לחשוף את עולמו הרוחני בפני האדם שהוא נהנה לא לאהוב במרבית הזמן, אומר יואל שאין שום דבר רע בצבא. "להפך!" הוא מרגיש צורך להדגיש, מסמן במרקר אדום שזועק שהדברים האלה אינם אלא מן השפה ולחוץ ובפנים הכל אחרת לגמרי. ולמפקד הוא אומר: "טוב לי, החברים הם אחלה, באמת, וגם המפקדים – אם אפשר, לא בקטע של התחנפות – סבבה של אנשים". והמפקד מבליע חיוך מתחת למשקפי השמש שלו. ובאמת, אם להתבונן במבט חיצוני: החברים טובים, מחלקים צ'וקולוקים ומתעניינים וטופחים על שכם, והמפקדים לא רעים ואפילו האימונים והמסעות מנערים את שריריו ומחדירים חמצן זך ורענן לריאות העייפות שלו.
ובשמירות השמיים זרועים כוכבים והירח מטיל זרקורי אור חיור על החול, כאילו מחפש את בבואתו שאבדה שם מאז שֶׁיָם כיסה את כל המרחבים הפרהִסטוריים האלה.
אבל כל הדברים האלה אינם קודש הקודשים וגם אינם חול. היינו, אינם מְכָסים ואינם יכולים לכסות על הדברים שהוא חושב ומרגיש ויודע, אלה שמפרפרים בבטן שלו כמו דגים על קרקעית ים מיובש ועומדים לגווע. ורק הוא, יואל, מרגיש בהם ומנסה להחיות אותם. להנשים אותם מפה לפה, אם היה אפשר, אלא שיש לו רק פה אחד, הפה שלו, ואין לו פה נוסף לדבר אותם אליו. החברים בחדר משוִים שרירי בטן ומכסכסים בסכין יפני על גזירי עץ. אחדים קוראים ידיעות אחרונות וצועקים בקול את החדשות המסעירות: הפועל נצחה באירופה והנבחרת הפסידה בדייויס ומי-אם-לא מֶסִי תוקל בְּגָסות ונפצע לשבועיים. איך אפשר ללכת אליהם מהשמירה על הטנקים ולספר להם שהרוח פורעת את שיערו של החול המדברי ויוצרת בו תלתלים. איך אפשר להשתאות באזניהם שידע דויד אבידן לכתוב "אדם זקן, מה יש לו בחייו / הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם" ושאולי בעצם כל חייל, גם הצעיר ביותר, הוא אדם זקן. הוא לא מזלזל בהפועל, חס וחלילה, אבל–
רק לקרוא בקול את המילים: הוא קם בוקר – ובוקר בו לא קם. והדברים כל כך נהירים עד כדי שהוא חוזר וכותב אותם בפנקס שלו על אף שהוא זוכר אותם בעל פה. שהרי כל יום אתה קם מחדש והזמנים דחוקים להֵעמד במסדר על ב' ונעליים שרוכים היטב ומה חפץ יש ליום הזה, למי יש רצון לקום אליו בכלל. חייל קם בבוקר, אבל היום אינו חדש כי אם נשרך מאחורי הרגליים כמו מסטיק אפור ולעוס לעייפה. לפני שלש שבועות קם ועשה מעשה: ניגש למש"קית ת"ש והתיישב מעדנות על גדר האבן וחבק את עצמו כאילו הוא אומר דבר מה איום ונורא ואישי. סיפר לה שחברה שלו – ומיד תיקן את עצמו וחייך מבוישות, כאילו נפלטה לו המילה 'חברה', ואמר – ידידה שלו חולה מאוד. מוֹנוֹ. הוא אינו יכול לעשות דבר בנידון וגם לבקר אותה אי אפשר; המחלה מדבקת, מה גם שהיא עייפה.
המש"קית, קרוליין שמה, התבוננה בו באהדה ואמרה דבר או שניים על אהבה ומסירות ועל הצורך לעמוד באתגרים ובכל הזמן שדברה שחקה בשרשרת שהייתה תלויה על מפתח צווארה, כאילו אינה יודעת אם הדברים שהיא אומרת נכונים. מני אותו מקרה היא מנופפת לו לשלום כשהיא רואה אותו בבסיס, והוא מטפח את השקר הקטן הזה ומדי פעם זורק לה הערה שדברים קורים: שהיא מרגישה יותר טוב, שהוא מרגיש יותר טוב, פתאום התמוטטה והתאשפזה בלעדיו או פגישה ארוכה בסוף השבוע האחרון. בעצם הוא רק רוצה לדבר עם מישהי עד לסוף, עד לְבּוֹץ הדמעות שממנו נוצרים השירים, אבל לפני שפותחים ככה את הצנרת הפנימית עם מישהי צריך לדעת האם היא מהזן ש י ו ד ע, שמבין מה באמת קורה בפנים, במערכת הניקוז המהדהדת והעצובה של הנפש. צריך לבדוק הלנו היא אם לצרינו, אם היא מהגזע שידע את יוסף, האם היא יכולה להיות הסכין.
אחת המדריכות שלפניו כושלת פתאום כנשוכת נחש ונופלת על הרצפה. בתחילה הוא משוכנע שזו הרזה, זו עם העיגולים תחת העיניים, ובמבט שני הוא רואה שדווקא הרזה היא זו שמשתופפת על הרצפה ואילו השניה, גוצה ושמנמנה מעט, שרועה על הרצפה וראשה מוּטֶה הצידה וחולצת הבי"ת שלה יצאה מהמכנסיים והיא פזורה על ירכיה כמן חצאית קצרה. הוא שולח מבטים חפוזים ימין ושמאל ורואה שאין אף אחד בסביבה, השביל ריק ונטוש ורק הוא, טירון צעיר, היחיד שנמצא בסביבה וכל זאת כשהוא אמור להיות במטבח, אם כי איש לא פתח לו שעון לצורך כך. בתחילה הוא מהסס, משתהה, מסתכל בשעון ובעיניים של המש"קית ושוב בשעון, ואז משתלט עליו השכל הישר והוא ניגש וללא מילים מעמיס את הבחורה על כתפיו ורץ איתה אל המרפאה. מאחוריו נשמעות טפיפות הסנדלים הבוטשות בקרקע ברווחים מתגמגמים. המש"קית מכבידה על הגב אבל נשימות קצובות, אם כי מחרחרות מעט, נותנות בו רגיעה שקטה שהיא בסדר. עיגולים שחורים שואלת מאחור: "היא בסדר?" והוא, תוך כדי נשיפה-שאיפה-נשיפה-שאיפה, זורק אחורה: "היא נושמת, זה כבר טוב."
בקושי, אבל נושמת.
הוא רץ והיא תלויה על כתפו בין שמיים לארץ, בין ים לים. השמיים מנידים בכחול המשוגע והריק כל כך ואילו המרצפות האפורות חולפות תחת רגליו כמו היו סרט חייו רגע לפני המוות. לרגע הוא חושש, נעצר, מוודא: אכן, החזה שלה עדיין עולה ויורד. היא חיה. היא נושמת. שוב: בקושי, אבל נושמת.
גם הוא בקושי אבל נושם. בין שאר המשחקים שבטירונות משחקים החבר'ה משחק: לשֶבֶת בהפסקת צהריים על סיגריה ופחית קולה. לספר אחד לשני עד כמה נדפקתי, עד כמה הברכיים והידיים כואבות, ואף על פי כן הצלחתי לשמור ארבע שעות בחום וכשאני חייב להתפנות. וכמה שיותר קשה, כך נראה, יותר טוב. היותר סובל הוא המנצח. יואל נשען על הקיר ונדד עיניו חרש חרש, מהחברים אל החלון הריק ומהחלון הריק אל החברים. מה אפשר להגיד, אמר לעצמו, למי אפשר להגיד. צריך לדעת שכאב פיזי תלוי בהסחת דעת, אבל כאשר הכאב עצמו בא על הסחת הדעת, לא יועיל לו שום דבר שבעולם. ובכל זאת הוא נושם, ואת עננת חוסר הרצון הוא מפיג בהתלהבות נכפית וצעקות במסדרון וחיבוקים לאנשים שהוא איננו יודע את שמם ואלמלא הצ'ונגיה על כותפותם אפילו לא היה יודע שהם בפלוגה שלו. פעם שמע אומרים שאדם נהיה באמת לחייל כאשר הוא מכיר את כאבי הגב שלו ויודע להבחין בין כאב של תמיד לכאב של רגע. כבר מתחיל לכאוב לו הגב ממשקלה של המש"קית ובכל זאת הוא רץ, רץ, רץ עד שהוא רואה את המרפאה מעבר לכביש ולמגרש החניה. כאן כבר עומדים אנשים נדהמים ודרגות על כתפיהם, אחרים הולכים ושבים בציר המרכזי של הבסיס, והוא מדדה את צעדיו האחרונים למרפאה ומניח בחדר חובש את המשא מעל כתפיו ומבעד לערפילי התאוששות מהמאמץ הפיזי הוא שומע את החובש אומר, נרגז: "מה עשית? לא היית צריך להזיז אותה, היה צריך לקרוא לנו מיד, לא למדו אותך את זה?". יואל תומך את ידיו בברכיו וכושל החוצה, אל מושבי הברזל הצוננים, להשעין את הראש על הקיר ולהרגע. יש מאין מופיע בידו בקבוק נסטי מלא מים קרים, והוא מרוקן אותו ומהנהן בתודה למי-שזה-לא-יהיה.
שעת ערב מאוחרת. בבית היה רק מתחיל לחיות וכאן כבר התחילה שעת הט"ש ותכף ומיד השינה. יואל ישב עם המש"קית, קרוליין, הוא במכנסיים קצרות, נעלי מד"ס ורובה על הברכיים הפתוחות, המכונסות אל תוך עצמן. היא במדי בי"ת וסרט סגול ושיערה אסוף היטב אל עורפה, כפי שדורשת פקודת השילוב הראוי. קרוליין התבוננה בכפות ידיה לפנים ולאחור. גם יואל התבונן בכפות ידיה לפנים ולאחור.
לקחה נשימה עמוקה.
"ואתה?"
"אני?"
"כן, אתה, איך אתה מרגיש עם זה שהחברה שלך חולה במוֹנוֹ?"
"היא לא חברה שלי" אמר יואל. אולי ביותר מדי התרסה. צריך להיות רך וענוג ולהראות לבחוץ את האמת, שהוא משורר לעת מצוא ורק נפשו כלואה בגוף שנראה כמו ציור בפרוספקט קומוניסטי.
"הידידה שלך" תיקנה המש"קית ופורכת את אצבעותיה במבוכה. מסכנה, נכמרו עליה רחמיו הגבריים והוא חשק לעטוף ולגונן עליה. ובינתיים רצו השקרים:
"לא פשוט, לא טוב, והמפקדים לא יודעים וצועקים עלי כשאני חולם וכשאני מהרהר בה" – איך דחף את הביטוי הפיוטי הזה, 'כשאני מהרהר בה', לתוך השיחה. כאילו באגביות. כשהוא רואה איך הפנס הכתום משתקף בעיניים של קרוליין. היא שבה ושחקה בשרשרת שלה. עכשיו, ידע יואל, היא רושמת לעצמה בלב שצריך לדבר עם המפקדים שלו, ואולי לא ינזפו בו בכל פעם שהוא חולם בהקיץ ומאידך, מה לצבא ולחייל חולמני. איך חייל חולמני יכול לשמור ולהאזין, שלא לדבר על לטווח בטנק. ואם לשמור, הרי על עצמו אינו מסוגל להשגיח ואיך ישמור על אחרים.
ועל קיר עמדת השמירה כתוב בעט חיוֵר וללא פיסוק: "אומרים אלוהים ישמור למה הוא לא בא אף פעם להחליף אותי". בכל פעם שיואל עומד שם הוא קורא את השורה בקול וללא שאלה, במן ידיעת עובדה עצובה: למה הוא לא בא אף פעם. ככה שואלות אימהות פולניות כשהן משוחחות עם חברות מעבר לקו וביתן ריק מאדם ומהדהד מגעגוע: אף פעם הוא לא בא. אלוהים ישמור, למה הוא לא בא. כך כתב נתן זך וכך מצוטט בפנקס: "לא טוב היות האדם לבדו, אבל הוא לבדו בין כה וכה" ובסוף השיר כתב "שאף על פי שהתמהמה / בוא יבוא". לפעמים יואל רוצה להבטיח לחייל המיואש שבסוף אלוהים יבוא, אבל הוא עצמו איננו מאמין בקיומו של אלוהים ובשבתות, החלונות היחידים שיש לו זמן בהם, הוא משתרע שעות ארוכות על המיטה ושומע שירים עצובים ומתנגנים באנגלית עד שדמעות עולות בעיניו. על כל פנים, חושב יואל שוב ושוב, בסוף יקרה משהו. משהו חייב לקרות. בין אם יגרום לזה האלוהים, כפי שמאמין מי שמאמין, ובין אם גורם לזה כאבם המוכמן של בני האדם, שהולך וקרב מאוד לנקודת הפקיעה.
"אתה בסדר?" הוא שומע קול נשי מסתנן לתוך העיניים המוּתשוּת שלו, ומתנער: אני בסדר, תודה. מול העיניים מצטללת דמותה של עיגולים שחורים. מקרוב הוא רואה: דווקא אינה רזה עד כדי סכנה ולמעשה יש בה, בכל הדמות, משהו יפה. אבל יותר מזה, דואגות עליה העיניים, דוֹמה שעוד רגע היא קורסת לתוך עצמה. יותר נכון: שהיא מחפשת נואשות מקום לשבת בו ולנוח, רק לנוח. לישון שבוע, להקים את הצְלִילוּת שלה מבין ההריסות ושלדי הברזל המזדקרים. הם מתבוננים זה בזו: יואל מגשש אחר המילים הנכונות והיא מגששת אחריה השתיקה הנכונה ורגע חסר צליל עומד ביניהם.
"מה קרה?" שואל יואל לבסוף.
"היא פשוט נפלה," אומרת עיגולים שחורים. "הלכנו בדרך לתורנות מטבח ודברנו על ההופעה של לינקין פארק בארץ, ופתאום היא נפלה, כאילו הרגליים שלה לא מצליחות להחזיק אותה."
"טוב" אומר יואל.
"ממש מזל שהיית בסביבה, אתה יודע?" אומרת היא. הוא מתבונן סביבו כמחפש אחר כל המילים היפות שהיה נוהג לשמור סביבו כעדת מעריצים. מה אפשר להגיד לה, מה יכול להעביר הכל בכמה מילים? לרגע הוא מתבייש בעצמו, מתבייש שהוא רק רואה בת וכבר הוא חושב איך להתחיל איתה, בשעה שהיא חושבת עד כמה הוא טהור לבב ובהיר עיניים. מתבייש בשקרים שרצף בם את דרכה של קרוליין, שהשקיעה בו לשוא. אבל רגע הבושה חלף והוא מודה לה, לגברת מוּתשוּת, שכמעט ולא לקח את חברתה, אבל בסוף, מה טוב, גבר עליו קול ההגיון האנושי. אותו קול שמאותת לו עכשיו שהמטבח מחכה לו מעבר לכביש, ושצריך ללכת לתורנות המטבח הזאת, שהרי מישהו נטחן עכשיו במקומו. הקירות בחדר ההמתנה של המרפאה חומים מאוד וזיפיים כאילו חזרו זה עתה מהשטח. בלית ברירה הוא קם ומיד תוקפת אותו סחרחורת קלה והוא נשען על הקיר ומתנשם עמוקות ולוקח עוד לגימה מהבקבוק, ועוד לגימה, ועוד אחת, עד שהבקבוק יסתיים או עד שהחדר יתייצב ומה שיקדם כן ייטב.
צריך לברר מה גורם לחייל מוצק להִתּקף ככה בסחרחורת ומה אפשר לכתוב על זה בפנקס. בכיס של הבי"ת הוא טומן מבחר ראשית צאנו, הרהורים שתוקפים אותו בבלי דעת שהוא משרבט כשלשונו תחובה לו בין שפתיו: בעיקר הוא נסוב והולך על הנוף הקדמון והמשתגע למראית עין, ערי מואב נועצים בו את עינם התכלכלה ובשעה שהשמש מפציעה מבין המישור הגדול שלפניו, שעליו הולכים ושבים טנקים בעננת פודרה לבנה, חנוקה כעין פרצופו המאופר של ליצן, הוא מוחה דמעה נסתרת – ותמיד נסתרת, כי דברים כאלה צריכים להיות מכוסים ונחבים אל הכלים – וכותב בפנקס משהו. אחר כך הוא פורש אותו לפניו בשירותים כמו תפילה נסתרת בכלא אתיאיסטי וקורא בו עד שהוא מרגיש את אותו הרגש מתעורר בו, נמר ישָׁן שחוזר לסורו. הוא מעביר אצבע על קירות התא ועל הרווח שבין הקרמיקה לסיד הלבן והפשוט שנושר על החלון בתלתלים לבנים ענוגים, וקורא את מה שחיילים מצאו לנכון לכתוב שם בדקות החופש המועטות שלהם, בין ריצה לריצה. על כל הקירות תאריכים, וכתובות 'עד מתי' ו'מרץ 09 עייפים'. רק לפניו שירבט מישהו בעט כחול, בכתב צפוף וקדחתני: "דרושה בחורה לתקופת החגים", ובכל פעם שהוא קורא את השורה הזאת נובט בו עצב דק.
בחורה. ודווקא לתקופת החגים. ודרושה. במין תקיפות שכזו שאין כאן מקומה; אולי הפער החסר בנפש של אותו חייל כבר גדל והתעצם עד שהוא תובע, בדחף, הבו לי מישהי ואם אָיִן מת אנוכי. וכמו בעיתונים במודעות חיפוש העבודה, דרושה לי מישהי ואין זה משנה מי ומה, לצורך העניין, ובלבד שתהיה לתקופת החגים. ובכל פעם מחדש, לשניה יואל מתקומם ואז נזכר שגם הוא עצמו רשע שכזה, שמשקר עם מש"קית הת"ש ובלבד שתדבר איתו. ובכלל יתכן שהיא פרחה ששומעת משה פרץ ובאזרחי מסתובבת בכפכפי אצבע ובחולצת בטן רוטטת. אין הוא יודע את זה, דבר אחד הוא יודע: למרות שלדרישה שכזו הוא לא מגיע, עדיין הוא מבין ומזדהה – ויותר מכך, מרגיש בדיוק כמו אותו חייל עגום פנים וזיפים, שישב ושרבט את מודעת הדרושים הזו על דלת השירותים.
עכשיו הוא מתייצב והסחרחורת נעלמת. "אני מצטער," הוא אומר לעיגולים שחורים, "אני צריך ללכת למטבח". "גם אני," היא אומרת לו וכשהוא מביט מטה הוא רואה שהיא סוגרת ספר שירים קטן ומי יודע כמה זמן הוא נשען כך, מעליה, ועפעפיו סגורות כחולֵם. בינתיים הספיקה לפתוח ספר ולקרוא ואולי גם דברים נוספים שאין לו מושג בהם. "אז נלך ביחד," הוא מציע, ועיגולים שחורים מחייכת בעייפות. "אני יואל," הוא אומר לה. "אני נורית," אומרת היא.
הם הולכים ושותקים במבוכה.
"את נראית עייפה," אומר יואל ומצית סיגריה במצית דהוי. במן נסיון לשדר אגביות מעושה, התעניינות אגב נון שלנטיות, ובאבירות הוא מציע לעיגולים שחורים שתיקח גם היא סיגריה. היא לא מתנגדת.
"תודה," היא אומרת ומסוככת בכף ידה על המצית והסיגריה, נושפת עד שהאדום מתלהט בקצה ואז לוקחת נשימה עמוקה ופולטת את העשן מעליה כמסוכֵך ומגן ומחביא.
"מה קרה, לא ישנת הלילה?" אומר הוא.
"לא, זה לא זה." היא אומרת, "אני חולה באיזה סוג של מוֹנוֹ זמני, צבאי שכזה. לא משהו מדבק, אני פשוט עייפה מאוד ושש שעות השינה שלי לא מצליחות לספק אותי. אני אמורה לעבור מכאן לבסיס שיוצאים בו יומיות. זה אמור לקרות עוד שבוע, שבועיים, גג- עד החגים. ובינתיים עבודות ותורנוית מטבח. זה איום ונורא, שתדע".
אילו היה אלוהים, חושב יואל לעצמו, הוא היה בוודאי מגחך כרגע באירוניה דקה, מחככת ידיים. במקום זה יואל לוקח שאיפה מהסיגריה ומכבה אותה בעקב נעלו ונכנס עם נורית למטבח, ובמקום לכתוב בפנקס את שאר ההרהורים הוא שומר הכל לקרוליין ולשעת הת"ש: עייפות נובעת בו זרעים, מה גם שמישהו בבסיס הזה עדיין מחכה למישהי, וְוַדאי רבים כן, כך שהשגעון עדיין פרוש, תכלכל, מעל פסגות הרי מואב ועד האופק.
מודה שמאוד שמחתי לקרוא את השורה "הגזע שידע את יוסף".
הלל, מודה שגם אני 🙂 ואני יותר שמחה שאני לא היחידה ששמחה.
יש לך כישרון כתיבה וזה לא מובן מאליו. כי לדעת לנסח ולדעת לכתוב זה שני דברים שונים לגמרי.
הצלחת להעביר תחושות אמיתיות ונוגעות. תודה
תודה יהודה. תחושת הסבל שלי בשיזפון היתה קצת פחות פיוטית ולאחר סיום המסלול המצב בכלל השתפר פלאים, אבל יש משהו מנחם בלקרוא ולדעת שיש עוד מי שלמרות שסיים מסלול חש את הבדידות והקושי בעוצמה כמעט לכל ארכו. מקווה שלא רק שריטות נשארו מהתקופה אלא גם קומה שנבנתה.