אנשים כאלו לא מתים – לזכרו של יונדב הירשפלד

לְךָ

אנשים כאלה לא מתים

"אַל רֶדֶת עוֹד אֶל מָוֵות, אָנַא, אַל, מָוֶות בִּכְלָל. אַלְמָוֶות בְּחַזוֹן, אַל בְּחִיפָּזוֹן תֶּרֵד דּוּמָה" (נתן זך, אורפיאוס)

הספדים, כך נהוג, כותבים בלשון נוכח. כותבים בלשון נוכח, גוף שני, כי זו כעין הפעם האחרונה בה ניתן לדבר עם המת, לומר לו עד כמה אהבנו אותו ועד כמה הוא חסר לנו כאן, בעולם הזה, עולם שיש לו סוף. ואני לא מסוגל לכתוב עליך הספד, יונדב, הספד הוא דבר שעושים למתים. ואתה, אתה יודע, לא מת בכלל. הלא כשמנינו את כל אותם שלמדנו איתנו במחזור בישל"צ ועברו למרכז, ומה אנחנו יודעים עליהם אחרי הפיגוע הזה בישל"צ,  גילינו שאנחנו לא מצליחים לתפוס אותך. "זה בסדר," אמרתי ליצחק, "יונדב הוא לא מהאנשים שמתים." "כן," אמר יצחק, "הוא מהאנשים האלה שירוצו לאיפה שהוא, יקפצו, יתפוגגו למקום אחר, בטוח הוא עשה משהו, והוא חי. הלך לסבתא שלו בנחלאות או משהו, והפלאפון שלו לא עליו."

אחרי שנודע ונדם הכל, שלחתי לרב סומר הודעה: 'אבל יונדב בכלל לא היה מהאנשים שמתים!' 'אמן.' החזיר לי הרב הודעה. 'עכשיו, הוא לא מהאנשים שמתים'. צדיקים במיתתם קרויים חיים, יונדב, ויש אנשים שגם בחייהם קרויים חיים. החיים שלנו, כך כתב פעם דויד גרוסמן, הם בסך הכל הבזק קצר של אור בין חושך לחושך. מסתבר שיש אנשים שהחיים שלהם הם אור שלא נגמר גם אחרי שהנר כבר לא דולק. לכן מה שאני כותב עכשיו אינו הספד, הוא סיפור. זהו לא סיפור חיים, אי אפשר להקיף חיים בסיפור אחד. אני אספר בסיפור הזה על עצמי, קצת, אולי מתוך כל זה אני אצליח לתפוס גם קצת ממך.

יום חמישי בלילה. ממש מאוחר בלילה, אולי שתיים או שלוש. אני מכסה את הראש שלי בשמיכה וחובט בכרית בזעף פעם אחר פעם. הדמעות נוטפות מהסנטר שלי, משאירות שבילים נבוכים על פני הלחיים, והכרית הולכת ומרטיבה, הולכת וסופגת. יצחק מהמיטה ממול משתנק שוב ושוב, וחבר'ה מהישיבה עומדים וצופים בנו מחלל החדר, דוממים, המומים. על המחשב הנייד שפתוח בחדר עולה תמונה של יונדב, מההכתרה שלנו. הוא שיחק שם את הרב אלבוסוביץ', סטריאוטיפ של ר"מ מהישיבה. אני עדיין זוכר את השורות שלו, אני כתבתי אותם. "מה נשמע, בֶּני?" הוא שואל את הגיבור הראשי. "במה אתה מחקר כעת? הלשמי מרום נושא אתה את מרום עיניך, לגלות במה זכו אלו ונצבעו בכחול? שמא לחקר האטום, או לסתריו המסתוריים של הDNA הפיקצוקרטיבי?" עד כאן אני כתבתי, משם יונדב כבר הוסיף מעצמו: "או שמא אתה תוהה על מה ולמה כתב גזבר טקסט קדוח שכזה." קדוח, בטח קדוח, אני חושב לעצמי מתחת לשמיכה, חושב ודומע בלי הפסק. בדיוק עליו נכתב טקסט הזה. למה יונדב דווקא, למה יונדב.

את השעתיים שנותרו לי לישון לא הצלחתי. התעוררתי שוב ושוב, וסידרתי את השמיכה בזויות שונות, שוב ושוב, עד שהשעון המעורר כבר צילצל והודיע שהאירו פני המזרח. תפילת ראש חודש, ותיקין. איך נשיר את שיר השם, והראש שלנו משוטט בסבך של זכרונות שרק עולה ועולה, וכל רגע אנחנו נזכרים בעוד בדיחה, או עוד חיוך, עוד שחנ"ש ארוך. שתים עשרה אחרי המוות. אני מנהל עם דמות רפאים בזכרוני את השחנ"ש האחרון.

את התפילה אני לא זוכר, רק את הזכרונות שעלו במהלכה  אני מצליח לשחזר שוב. הלל של ראש חודש, ריבון העולמים, מופיע כאן "יקר בעיני השם המוותה לחסידיו". אחד האנשים אמר אחר כך בהלויה הנוראה הזו שחסידיו של השם הם אלו שיקרים לו. אם לא יונדב הוא חסידו של השם, אני לא יודע מי כן. אבל בתפילה לא נותר לי אלא לשתוק ולהדחיק. אסור להדחיק, אמר פרויד, אסור. אבל את התפילה חייבים להתפלל גם אם נחש כרוך על עקבו. מדחיק בשקט, עוצר,  בשביל לחשוב יש לי עוד זמן למכביר.

כמו בנסיעה לירושלים. אוטובוס מלא נוסעים, אני עייף אחרי שעות של עירנות נוראה. במקום לישון אני יכול רק להזכר ביונדב ישן על המיטה. אני מנסה לחשוב על משהו אחר, ונזכר בו מחייך אלינו אחרי טיפוס על המרפסות, מציץ לתוך החדר בעליזות וחלילו מתנדנד על כתיפו. אנחנו היינו ישנים עדיין, מביטים בו במבטים מנומנמים מתוך המיטות, הוא היה צוחק קצת, אחר כך מרצין, יורד בחזרה והולך לו לסדר. בכיתה של הרציניים יש סדר כל הזמן כמעט. סדר בוקר, סדר צהריים ארוך מאוד, סדר ערב, איך אפשר להחזיק מעמד בכלל. השמיניסטים סרוחים על מיטתם, תמיד, רק יונדב ועוד מתי מעט יושבים ולומדים להם בהתמדה בבית המדרש. כמות הפעמים שהוא עשה סיום על סדר משנה היא לא נתפסת בכלל. תמיד יכולנו לדעת שאם יש בעיה באיזו משנה – על ה'משנה סדורה' של יונדב יש הערות קטנות ומבהירות, עדות אילמת לכך שהוא למד את המשנה הזו עד תומה…

…נרדמתי, כפי הנראה. בתחנה המרכזית אני יורד והולך אל הישיבה. המודעות מסביב מראות את שמות הנרצחים ומיקומי ההלויות, ואני לא מסוגל לתפוס בכלל. יונדב? יטמן בכוכב השחר? איך יונדב יכול בכלל להיות מת? בבית המדרש של הישיבה לצעירים אני שומע את הרב וייס בוכה ומדבר, מדבר ובוכה. כל הישיבה בוכה, כל הבוגרים שהגיעו בוכים. אני הולך ללוחץ את ידו של הרב, אבל הוא מפורק לגמרי. אחר כך ראיתי אותו נשען על הקיר ובוכה בכי תמרורים. ומי שלא ראה את ראש הישיבה שלו בוכה על תלמידיו לא יודע מה זה בכי מימיו.

אני מחפש את יודה. מהר, מהר. הוא מגלגל את התפילין שלו על אחד הסטנדרים בצד, ואני מחבק אותו חיבוק ארוך ארוך, בשקט בשקט. לא אומרים שום דבר, רק בוכים ובוכים, אחד על כתף השני. בפעם הראשונה שיודה חזר לאוסטרליה אחרי חודשיים כתבתי לו שיר. יונדב ישב איתי ותרגם אותו לאנגלית מופתית, מתנת פרידה. אחרי  שנים של ביקור בארץ הוא הפך לחבר הכי טוב של יונדב, הוא זה שצריך עכשיו תמיכה. אני רק מחבק. בזמנים שכאלה, רק מגע של גוף אחר עוזר להתגבר על הפרידה.

אחר כך ההלויה, ואני לא יכול יותר. כל הזמן רצים בראש שלי פסוקים ושירים. "לקדושים אשר בארץ המה, ואדירים, כל חפצי בם." שיר של דליה רביקוביץ על מוות. לא, לא אצטט אותו כאן, עצוב מדי. מזרזיפים של בכי אני מתרחב לבכי עמוק, עמוק, ליבי שותת בקרבי, כמו שאומרים. אני סוחט דמעות לתוך האף והולך לזרוק את זה בפח, ועוד אחד, ועוד אחד. כבר לא מצליח לזכור כמה טישויים יש לי עוד, כל הזמן נגמרים לי ואני הולך להביא חדשים. אולי חבילה שלימה, אולי יותר. אי אפשר בכלל לחשוב, רק לנוע, לחבק אנשים, לראות את כל המחזור ואת כל הישיבה ואת כל הבוגרים עומדים וממררים בבכי על שישה חברים שהלכו לבלי שוב, ואני בוכה רק על אחד, אולי זה יהיה גם בשביל כולם.

פעם, אני זוכר, דנתי עם יונדב על מה בוכים כשמת חבר. אנחנו בוכים על עצמנו, אנחנו אלו שנותרו כאן בלעדיו. הוא שם, במקום אחר, במקום שאין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתו. כולם מסביב בוכים את הבכי האישי שלהם ואני כאן, עם עצמי, בוכה את האבל שלי. מה נעשה בלעדיך, יונדב. מי יכתוב לנו את הקטע הקצר לממותה, העלון המחזורי. כבר עמדתי להתקשר אליך ולבקש, אבל עכשיו כבר אין ממי לבקש. יתומים היינו, ואין.

אני פוגש את אבא שלי. הוא יחד עם כל הרמים, בכניסה לישיבה.  "אתה יודע, אבא," אני אומר לו בהשתנקות, " אתה מכיר את זה שבאחרונים כתוב לפעמים אחרי איזו סרבה לא נכונה 'וזה אינו'?" הוא מהנהן, ואני בוכה: "זה אינו, זה פשוט אינו, כל זה סתם חלום רע, ומיד אני אתעורר וכל זה גז חיש ונעופה. זה פשוט לא יכול להיות!"

אבל זה כן. הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה, שלא נראה את הדמעות שלו. "טאטע זיסע!" אבא שלך צועק. "טאטע זיסע! יונדב שלי, יונדב שלי!" ואנחנו כולנו דומים ליד הקשר הפתוח, וגם הלב שלנו פתוח, ואולי גם השמים פתוחים. "די כבר." אני אומר בלחש, בלב. "די כבר, אבא, די. אנחנו לא מסוגלים יותר, אי אפשר יותר.  תעזור לנו, תציל אותנו."

עוד שבת ארוכה ועצובה מחכה לנו בפתח. כל הזמן אני מעודד את ההורים שלי ואת החברים שבאו לאכול איתנו. מספר בדיחות, חי, תוסס. שבת היום, שבת היא מלבכות. מבחוץ צוחק, מבפנים אני רק משחזר אותך שוב ושוב, ועדיין לא מצליח להבין איך זה שהפרצוף שלך לא יראה יותר בעולם הזה. כל שניה, כל רגע. לא בכעס, גם לא בעצב, רק בהשלמה נוראה מכל. ההשלמה שאחרי שנגמרו כבר כל הדמעות וכל היללות וכל הצעקות שבעולם ואי אפשר לומר יותר שום דבר, רק לשתוק.

פעם כתבתי קטע שמספר על הפגישה של יונתן ודוד בפעם הראשונה:

בֵּטַח כְּשֶׁדָוִד נִפְגַשׁ בָּפָּעַם הָרִאשׁוֹנָה עִם יְהוֹנָתַן, הוּא פִּינָה אֶת יָד יְמִינוֹ מְהָנֵבֶל, הוֹשִׁיט אוֹתָה לִלְחִיצָה וְאָמַר "נַעִים מְאוֹד, דָוִד." וְאָכֵן הָיָה נַעִים מְאוֹד, כַּךְ שֶׁכְּשׁהוּא נִדְרַשׁ לְהַסְפִּיד אֶת יְהוֹנָתַן, הוּא לֹא הָיָה בֶּנָאלִי וְהֵסְפִּיד "אוֹי לָנוּ כִּי הוּשְׁבָּרְנוּ" אוֹ "נַפְלָה עֲטֶרֵת רֹאשֵׁנוּ" אֶלָא עָמַד וְאָמַר בִּלְחִישָׁה, כְּמוֹ בְּפְּגִישָׁה, כְּמוֹ בְּדִיבּוּר עִם אִשָׁה, בְּכִמְעַט קְדוּשָׁה, "נַעֲמְתַּ לִי מְאוֹד".

וּבְּשָׁלֹשׁ מִילִים הֶבִּיעַ שָׁנִים שֶׁל מְאוֹד.

אולי בהמשך, יונדב, אחרי שאני אצליח להבין מה קורה כאן ולחשוב עליך ולעכל ולקבל באמת, לא ברדידות כמו שאני מקבל את זה עכשיו, אני  אצליח לכתוב עליך משהו יפה. משהו שהקוראים יקראו ויגידו: "וואו, הוא היה איש מיוחד. איש שכזה לא פוגשים בכל יום". אבל כרגע, יונדב. יונדב שלי, יונדב שלנו. אני מסוגל רק לבכות. לבכות, ותו לא.

צר לי עליך, אחי יונדב, נעמת לי מאוד.

[נכתב באדר תשס"ח, שלשה ימים לאחר הפיגוע בספריה של ישיבת מרכז הרב]