בשבחה של האירוניה

בשבחה של האירוניה,
או,
למה אני לא אידאליסט[1].

יופים של המספרים העגולים מונח בתשתית תפישת העולם שלנו; כאשר אדם הולך למכולת של ציון ורוצה לקנות לחמניה ושוקו, הוא ישקול ברצינות להוסיף חטיף כזה או אחר ולהגיע לעשרה שקלים. אם יושב בייני"ש ולומד מסכת שלימה, הוא לא יעצר בדף האחרון. הרצון להגיע לכדי השלמה חזק ממנו: משהו בו מבכה את החוסר ומבקש להגיע עד הסוף. אפשר להגיד שהתפישה הזאת, השואפת לשלימות, יסודה הוא ברצון האנושי לא לחוש את הפער הקטן הזה שבין המציאות ובין האידיאל, הפער שמוביל לאירוניה[2], לציניות[3], ופעמים רבות גם ליאוש. אי אפשר להכחיש את הפער הזה[4], והרצון האנושי ליופי, לשלימות[5], נובע בין היתר עיקר מהשאיפה שלנו להגיע למצב שבו המציאות היא האידיאה, או על כל פנים שואפת לשם. הכיעור צורם לנו: הוא מראה לנו שהעולם הוא כמו שהוא, ולא במצב בו היינו רוצים לראות אותו, וגורם לנו להתייחס לכיעור בצורה שוללת[6]. כלומר, הרתיעה מן הכיעור היא תכונה אנושית שמוטבעת בנו. אין צורך להביא לזה הוכחות, כולנו מכירים את ההבעה האנושית שמייצגת שאט נפש: כיווץ הפנים (כדי לחסום את חוש הריח, מאטפורית) והסטת המבט הצידה. כאילו אוֹמֵר, בילדותיות מה: "אני לא רואה אותך, אתה לא קיים".

כשלמדתי בישיבה לפני הצבא שמעתי בעיקר את התפישה הרווחת, זו שנובעת מתורת הרב קוק ב'אורות' וב'אורות התשובה'. אפשר להבין מדוע הרב צבי יהודה טען ש'אורות התשובה'  הוא הבסיס לתורת אביו: המציאות, טוען הרב קוק[7], יסודה הוא התשובה. כל העולם נפל לבירא עמיקתא, והמציאות הולכת וחוזרת למקורה. כל מעשה טוב יהיה מעין דחיפה לעולם לחזור למצב הראשוני שלו. ב'אורות' וב'מאמר הדור' מראה הרב קוק איך גם הדברים הרעים הם, בעצם, חלק מכל המטרה הכוללת. כל נפילה באה בשביל העליה הגדולה שאחריה, וכל דבר רע גדול מוכיח שיש מאחוריו דבר טוב גדול. בעצם, הכל טוב. יש דברים שכלפי חוץ הם רעים, אבל ביסודם הם טובים. בשמונה פרקים מביא הרב קוק אמירות אפילו יותר רדיקליות, שנוגעות ליסוד הטוב שיש ב'אותו האיש' ובכפירה.

יש בעיה אחת גדולה בתפישה ההרמונית הזו[8]: היא גורמת לנו לתפוש את הרע כטוב. במילים אחרות, היא גורמת לנו להסיט את המבט מן הרע. כאשר נתקל אדם בתופעה רעה ואומר 'אה, זה בעצם טוב', הוא לא מסוגל לראות את הרע. אדם שאינו מסוגל להכיר ברוע, גם אינו יכול לקחת עליו אחריות כאשר הוא זה שיוצר אותו או אחראי עליו[9]. כשאנחנו מתייחסים לכל דבר כאל חלק מהתהליך, שגם הוא טוב, ובעצם כל הבריאה הולכת בדרך הדטרמיניסטית, זו שהיא שואפת אליה מלכתחילה, הרי שלמעשה אין רע אמיתי. יש אובייקטים שהם מייצגי הרוע, אבל גם הם חלק מהמהלך הכולל, זה שמביא בסופו של דבר להשתלמות המלאה.

מה שראיתי סביבי בצבא בשנה וחצי האחרונות היה בשבילי חוויה מטלטלת. הרבה מאוד מאלה שסביבי, גם החילונים, חיו באידאה. בשביל לקרות מה קורה סביבך אתה צריך לצאת מעצמך ולקחת פרספקטיבה. במילים אחרות, להבין את הפער בין המציאות שלך ובין האידאל שלך. מאוד פשוט לחיות באוטופיה של 'כל מה שקורה מסביב צריך שיהיה כך', אפשר בקלות לעבור את הצבא, לשרת שנתיים בשטחים, ולא להבין מה אתה עושה בכלל. דתיים יכולים לראות את זה מתוך תפישת דת מתלהבת, הרואה במצב הקיים של הערבים מצב כמעט אידאלי המביא אותנו לגאולה השלימה. חילונים יכולים לראות את זה מתוך מודעות פוליטית עמומה וחסרת מורכבות. צריך להבין שגם אם אין ברירה אלא להשתמש בכח, אנחנו משתמשים בכח מכיון שאין ברירה, ולא בגלל שזה הכי טוב וזה הכי נוח. וזה רע. ואני גורם לרוע הזה, ואני צריך לקחת אחריות על הרוע הזה[10].

מה עושה האירוניה? האירוניה[11] לוקחת זוט-אאוט. מביטה מלמעלה, ממקום כמו-לא-מעורב, מעוקר רגשית, על המצב. לא סתם אומרים שהאדם האירוני מביט בעין מפוכחת על המציאות: הוא רואה את המציאות כפי שהיא, בלי נסיון ליפות אותה, בלי הצורך לתת עניין פנימי, במהותו של העניין, ומשם הוא יוצא לשנות את המציאות כפי דעתו.

בני עקיבא, כדוגמה: ניתן לגשת בשלשה דרכים כלפי הדברים שמתרחשים בבני עקיבא. אפשר לבוא ולהגיד לבחורה שמתחבקת עם החברה שלה 'תשמעי, את פוגעת בקשר שבין כנסת ישראל וקודשא בריך הוא', אפשר להגיד לה 'את פוגעת ביכולת שלך להקים משפחה', ואפשר להגיד לה 'מצטערים, וקשה, וזה באמת קשה, אבל אסור'. הגישה הראשונה מדברת על מה שזה עושה באידאה, בעולם אחר. הגישה השניה עניינית, והשלישית בכלל לא מתייחסת למעשה, אלא לקושי שבמעשה. מהנסיון הקצר שלי בהדרכה ובקומונה, שתי הגישות הראשונות לא עובדות, ולא רק בעניינים של בינו ובינה: הצגה של האידאה לא מובילה לכדי שינוי במציאות, כיון שקשה לאנשים שלא חיים באידאה להבין אותה. הגישה השלישית, לעומת זאת, זו שמתמודדת באופן ישיר עם הקושי, מכילה אותו ומדגישה את הקוים האדומים שאותם לא עוברים למרות הקושי.

הרב סולובייצ'יק, במאמרו 'על אהבת התורה וגאולת נפש הדור', כותב:

"אין אני מתלהב למראה כל אלה החיבורים והמסות, שתוכם רצוף רציונאליזאציה בורגנית שטחית, השואפים להביא את תורת ישראל בכתר מלכות מודרני-בוהימי ולהראות להשאננים בפרברי בוסטון, ניו- יורק ולוס-אנג'לס, כי מוכשרת היא להיכנס לטרקליניהם המקושטים. נפשי בוחלת בכל אלו הדרשות הסובבות סחור, סחור לנושא אחד: שמירת המצוות טובה לעיכול המזון, לשינה מתוקה, לשלום המשפחה[12] ולעמדה חברתית.

הפעולה הדתית בעיקרה חווית סבל היא."

הרב סולובייצ'יק, למעשה, מייצג[13] את הפער. הוא שולל את הנסיון להציג את התורה כפשוטה, קלה ונוחה לתפעול, ומכיר בתביעה האקזיסטנציאלית[14], רווית הקושי, הדורשת מהאדם דברים ולא רק מעניקה לו דברים. שמכירה בכך שיש סבל, ויש רוע, ודורשת[15] מהאדם לקום ולהתמודד כנגדם. אם זה בבני עקיבא, אם זה בצבא, אם זה בישיבה ואם זה בכל מקום אחר.

המסר העולה מכל הדברים האלה הוא קריאה להכרה במציאות, לראות את האידאל כמקום אליו אנחנו שואפים, ואת המציאות כמקום בו אנחנו פועלים, ולא להחיל את השיח האידאלי על המציאות, כמו שאנחנו לא עושים הפוך. לכן אני משתדל שלא לדבר באידאלים, לכן אני משתדל להביא אירוניה להרבה מקומות[16], ובאופן כללי כדאי להתייחס בהומור להרבה דברים: זה מרכך את הקושי שלנו לחיות, לקיים מצוות ובכלל להתקיים בתוך מסגרת כזו או אחרת.


[1] הסיבה לחיבה העמוקה שלי לברווזי אמבט תוסבר בפעם אחרת, אני מצטער.

[2] כך מסביר קירקגור, בדוקטורט שלו, את הסיבה שסוקרטס רק שאל שאלות ולא ענה: הוא טוען ששאלותיו של סוקרטס נבעו מאירוניה, שהיא נבעה בשל הפער בין המציאות לבין האידאה.

[3] הציניקנים במקורם היו תנועת פילוסופים יוונים שייצגה יאוש מן העולם.

[4] אפשר למצוא ייצוגים רבים לפער הזה בקבלה. וביניהם 'טעם העץ כטעם הפרי', הקרע בין המים העליונים לתחתונים ועוד. לפי הרב קוק באורות התשובה, כל מהלך התשובה הוא להחזיר את העולם חזרה למקום בו היה קודם, לפני שנוצר הפער הזה.

[5] הקשר בין היופי לבין השלימות לא חדש, ומוכר עוד מאפלטון. יש לו גם לא מעט מקבילות ביהדות.

[6] והסיפור המפורסם על ר' שמעון בן אלעזר שטייל על שפת הנהר לאחר שלמד הרבה תורה, ופגש במכוער, מייצג את זה נאמנה.

[7] אורות התשובה י"א, ד'.

[8] יותר נכון, לא בתפישה עצמה אלא בצורה בה אנשים מסוימים מקבלים את התפישה הזאת.

[9] טענה אפשרית יכולה להציע מצב ביניים: אני מכיר בעובדה שהפנימיות היא טובה, כמו שאני מכיר בעובדה שההופעות החיצוניות הם רעות. אפשר ואף רצוי לטעון את הטענה הזאת, בתנאי שמכירים בעובדה שהתופעות החיצוניות הם אכן רעות. רעות ממש, אני מתכוון. ההבנה של 'הכל טוב' צריכה להשתנות ל'הכל לטובה'. כלומר, לא כל מה שקורה הוא טוב, אבל אפשר למנף את הרע לצורך דבר טוב. כמובן, כל זה לא רלוונטי כאשר אני הוא זה שגורם לרוע.

[10] הקטע הזה מופיע כאן כיון שאני חושב שהוא חשוב, ומלבד זאת, כיון שהוא מייצג נאמנה את התפישה של ראיית האידאה וההתעלמות מהמציאות, גם אם זה טיפה גולש מהנושא.

[11] ולא הציניות, שהיא רק שוללת ולא מציעה אלטרנטיבה.

[12] טיעון ידוע של מחזירים בתשובה: יש הרבה פחות גירושין בעולם הדתי והחרדי מאשר בעולם החילוני. מחקרים סוציולוגים טוענים שההפרש בין אחוזי הגירושין אינו נובע מחווית נישואין טובה יותר, אלא מהבדלים בתפישת הנישואין וביכולת הנפשית לפרק מסגרות. לדתיים יותר קשה לפרק מסגרת קיימת, כיון שהחינוך הדתי מטביע באדם את החובה לשמור על המסגרת. אבל זה דיון אחר.

[13] זו שאלה קשה האם הרב סולובייצ'יק הוא הרמוניסט או דיאלקטי. עיין ב'והיו לאחדים בידיך' של הרב שרלו, וב'נאחז בסבך' של הרב חיים נבון, המציגים דעות סותרות.

[14] הקיומית. הסיבות שבשלהן אני משתמש במונח לועזי הן: א. זה גורם לי להשמע אינטלקטואל. ב. המונח הזה מייצג גם תנועה פילוסופית שמדגישה את הקושי שבקיום האנושי.

[15] למעשה, לא, אבל היהדות דורשת את זה מהאדם. מספיק לכם?

[16] הרב שלי בשיעור א' נתן שיעור ובו יצא חוצץ נגד הציניות. למרות דברי עד כה, אני מסכים עם אותו רב; הבאת האירוניה למקומות שבהם אתה צריך להכנס לתוך עולם שאינך נמצא בו מתוקף לידתך, גורמת לכך שלעולם לא תצליח להכנס לשם, גם אם אתה מאוד מאוד רוצה.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “בשבחה של האירוניה

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    טוב, יהודה, ברוך הבא למציאות.

    לטעמי יש דרך נעלה מציניות: אֵמון, אבל כזה אמיתי, לא כזה שמספר לך מי אתה גם כשממש זה לא אכפת לך. האירוניה, גם בזמניה הטובים לא רק מחדדת את הפער אלא אולי גם מנציחה אותו. אבל הומור זה תמיד טוב.

  2. Yael Shira Markus הגיב:

    טוב- ביקשת כל כך יפה להגיד משהו, אז–
    (סתם),
    אני אנצל את מה שכתבת כדי להרחיב קצת-
    נראה לי שאחת הבעיות הגדולות בחינוך הדתי היא שהוא מעניק חינוך שמיועד לצדיקים.
    מה ז"א? עוסקים המון המון באידיאל (ולחינוך הדתי לאומי יש בלי עין הרע הרבה אידיאלים..),
    ושוכחים להתייחס למקום האישי הנוכחי של המתחנך.
    (אני כותבת את זה על סמך חוויות אישיות ולא על סמך סקר של הלשכה לסטטיסטיקה או מה שזה לא יהיה ).
    או, האפשרות הנוספת- מנסים לשכנע שחיי הדת טובים יותר- בין אם זה בחיי המשפחה, בבריאות, בערכיות וכו' וכו'.
    נדמה לי שזו שגיאה מאוד מאוד גדולה, כי בסופו של דבר זה לא מחזיק באמת,
    ואתה מקיים מצוות כי (אם-) טוב לך, וכי אתה מקבל עליך עול מלכות שמיים.
    מצד שני, כשמציגים את זה ככה, אז זה נותן הרבה פתח ולגיטימציה לבחירה אישית האם לקבל את הדת או לא, שזה די בעייתי בעולם חינוכי שרוב מאמציו מכוונים לשמירה על המתחנכים בעולם שלו.
    הרבה פעמים הורים ומחנכים כל כך עסוקים בזה שהנער לא יהיה דתלש שהם קצת שוכחים לשמוע ולהקשיב האם זה באמת מתאים לאני שלו.
    בכל אופן נראה לי שאנשים שתקועים לגמרי באידיאלים שלהם ולא מחוברים למציאות- עלולים להגיע לתוצאות הרסניות.
    צריך איזה מקום ממוצע בין הבני עקיביות הנלהבת מידי לתל אביביות האדישה מידי…

    טוב, כמו שהזהרתי בהתחלה, די הרחבתי, בכל מקרה אשמח לשמוע את דעתך.
    יעל

    • יהודה גזבר הגיב:

      מעניין. אני לא חושב שבסופו של דבר את מגיעה למקום אחר מהמקום אליו אני מגיע. הרי מהבני-עקיבאיות אני יוצא, והתל אביביות לא מושכת אותי – מצד חוסר האידאלים. אני חושב שמבט מפוכח יותר הוא הנקודה, ואירוניה היא דוגמה טובה למבט מפוכח יותר.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s