כשהחברים הופכים לזכרונות

כשהחברים הופכים לזיכרונות

אם הוא היה סופרמן, ידע קובי, הוא היה טס לשם מיד ומסדר את העניינים. הוא היה יכול להגיע דקה לפני הערבי הזה, ובעוד הרוצח מטפס במדרגות להרים לו אחת ימנית שטוחה, שתעיף אותו ישר לגהינום. הוא היה יכול לקפוץ עליו מאחור תוך כדי שהוא משתולל במסע הרצח, לקחת לו את הרובה ולשבור אותו על הברכיים. אפילו אם המחבל היה מנסה לעשות משהו – נניח, לירות לו בעין – לא היה קורה כלום, וכולם היו עדיין בסדר והחיים היו הרבה יותר פשוטים. החיים בכלל הרבה יותר פשוטים כשאתה סופרמן.

אבל הוא לא. אולי בגלל זה היו לו הרבה יותר ייסורי מצפון.

בגלל זה הוא גם היה צריך לקחת אוטובוס מהבית עד לישיבה, משתדל בדרך שכולם יראו את הסמל של הישיבה התיכונית שלו, שכולם ידעו שחברים שלו נרצחו והוא זקוק לרחמים. אם הוא היה סופרמן הוא היה יכול לעוף ישר עד לישיבה, בלי לחכות לאוטובוס בתחנה, אבל גם בלי להזדקק לרחמים ולתמיכה מכל מי שסובב אותו. סופרמן לא צריך שום תמיכה, הוא גיבור, הוא חזק, הוא עשוי ללא חת. הוא לא בוכה בכל מיני מקומות נסתרים ומקווה שאף אחד לא רואה אותו, הוא לא כמו קובי: הוא לא חולם בהקיץ, הוא לא  משחזר שוב ושוב מה בדיוק קרה בחדר המחשבים ואיך יכלו לעצור את זה, ובטח שהוא, כלומר סופרמן, לא מתגעגע.

איך סופרמן בכלל יכול להתגעגע? הוא מקריפטון, למען השם. הוא לא חי שלוש שנים, יום יום ושעה שעה, בתוך הבגדים הזרוקים של עוזי. הוא לא היה איתו באותה כיתה, לא עשה ביחד איתו חוף אל חוף, לא אטם את אוזניו כשעוזי התחיל ללמוד לנגן בגיטרה. הוא לא צריך להתמודד כל יום עם החלל הזה בלב, מקווה פתאום להתעורר ולגלות שהכל חלום רע: הרי זה לא באמת הגיוני שמחבל יפרוץ לישיבה, יטפס במדרגות עד לחדר המחשבים, יסגור את הדלת, ישלוף רובה ויתחיל לרסס בלי הבחנה. זה פשוט לא דבר שקורה.

אבל זה כן.

קובי שמע על הרצח מהבית. היה לו דלקת גרון, והוא משך אותה עוד יום, שיהיה. עוד יום בבית לא יזיק לי, הוא אמר לעצמו. פתאום, באמצע הסרט, התקשר אליו אורי ואמר שיש עכשיו פיגוע אמת בישיבה, וקובי מצא את עצמו בוהה בטפטים הריקים שעל הקיר ושואל את עצמו למה הוא יושב עכשיו בבית, כשברור שהבית שלו עכשיו הוא הישיבה. צריך להתארגן מהר, להכין תיק, לנשק לשלום לאמא, לרוץ לאוטובוס, להגיע אל הישיבה, לומר שלום קודר כזה, עצוב, לכולם, להתארגן על מיטה ואז להבין שזו רק ההתחלה.

בהתחלה הוא לא ידע מה לעשות. הוא ידע שצריך לבכות, איפה שהוא, אבל במקום זה קובי חשב על המון דברים אחרים: מה יקרה אם אני לא אבכה? איפה אני אוכל ארוחת בוקר מחר? ותגידו, מכבי הפסידה או ניצחה? הכל, הוא אמר לעצמך, רק לא לחשוב על זה שעוזי מת. אם לא תחשוב על זה הוא בטח ישאר חי, בטח תוכל לפגוש אותו מחר בהלוויה. כל החבר'ה יהיו שם, אז למה שהוא לא יהיה שם? ובטח זה טעות בכתובת, בטח רוצים להלחיץ את ארגוני הטרור, והכול מין קנוניה ענקית של הCIA והשב"כ וההנהלה של הישיבה, נכון? זה הרבה יותר הגיוני מאשר חבר מת.

אבל לחיים אין הגיון, ואחרי יומיים קובי יכל לשאול את עצמו, אם הוא היה מסוגל לחשוב, איך בכלל עלתה בו מחשבה שהוא יכול לא לבכות. הוא כבר לא ידע כמה חבילות טישו הוא גמר, או כמה ליטרים של דמעות הוא רוקן, או כמה פעמים הוא הרים את הטלפון בשביל להתקשר לעוזי ולשאול אותו מה איתו ולמה הוא לא מגיע, ואז סגר את המכשיר וזרק אותו על המיטה. איך כל העולם יכולים להמשיך ולחיות כרגיל אחרי שמישהו שקרוב אליהם מת? איך הם לא משתגעים? בוקס בקיר, עוד בוקס בקיר, אולי דווקא מזל שהוא לא סופרמן, אם הוא היה סופרמן לא היו נשארים קירות בבית הזה.

בסוף הוא כבר שתק. הדמעות ניסו בהתחלה לעלות, אבל קובי חנק אותם בכח. בהתחלה זה כואב, אחר כך כבר נשאר בך רק זכרון עמום של היכולת לבכות, ובסוף הדבר העיקרי שאתה רוצה עכשיו זה כתף שתוכל להשען עליה, לפתוח את הברז ולשפוך את כל המאגר. רק כתף כזו אתה רוצה, אבל הכתף הזו טמונה עכשיו עמוק באדמה, ואתה לבד. אנחנו כבר אחרי כל האזכרות, אחרי השבעה ואחרי השלושים ואחרי סיום השמינית והיציאה לישיבה אחרת שאין לה את הזכרון הגדול הזה שנוהם ברקע כל הזמן ואומר: היה פיגוע. תזכור, תזכור, תזכור. הכל נגמר, ולאט לאט גם עוזי הולך ומטשטש ונעלם מלב, וקובי כבר לא חושב עליו כל הזמן, וחברים חדשים צצים ויוצאים לעשות את שביל ישראל, והכל חזר לשגרה הרגילה. הכל, כמעט. אמנם הוא עדיין לא סופרמן, אבל מצד שני, גם עוזי כבר לא…

עוזי כבר לא.

בפרשת שמות הייתה שבת מחזור. קובי עבר את כולם: מחבק, נותן כִּיפִים, לוחץ ידיים. מתפעל מהנשק של ההוא, ושואל את השני איפה הוא לומד עכשיו ומתי הוא מתגייס ואם הוא הולך להתחתן בקרוב. רק ברקע לחש לו קול שקט כל הזמן שעוזי מת, שעוזי כבר לא יזכה להיות בצבא, או ללמוד בישיבה, או להתחתן, או בכלל, להיות משהו בעתיד. הוא כבר הפך להיות, כמו הטיול המחזורי, כמו מלך האריות או סופרמן, חלק מהעבר וחלק מהזכרונות של כולם.

והאמת? עוזי היה חסר בשבת. אף אחד לא התבדח בקול כמו שעוזי היה עושה, אף אחד לא נמרח על המעקה בשמש ועצם עיניים ושר בקול לעצמו כמו שעוזי היה עושה. כשאתה בישיבה אחרת הרבה יותר קל לשכוח, כשאתה במקום שחייתם ביחד קל הרבה יותר להזכר. אולי, בעצם, יותר קשה. לזכור זה תמיד הרבה יותר קשה.
ובמוצאי שבת, כשכבר היה בחזרה בישיבה שלו, התקבלה הודעה חדשה מנועם: "עוד מישהו היה איתנו בשבת, תסתכל בסימן של הפרשה". הוא הלך לחומש וקרא: פרשת שמות, מאה עשרים וארבע פסוקים, עוזיא"ל סימן. ואז חשב לעצמו כמה עצוב זה כשהחברים שלך הופכים להיות סימן של מספר הפסוקים בפרשה.

כמה עצוב זה כשהחברים שלך הופכים להיות זכרונות.

—-

[פורסם בעולם קטן לקראת אחד מימי הזכרון של הפיגוע במרכז. מכאן הקיצור והקלילות היחסית. סיפור ארוך יותר בנושא תוכלו למצוא כאן]

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “כשהחברים הופכים לזכרונות

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s