סיפור חיים

ריקי (שתחנֵק) אמרה לו להגיע בתשע אפס אפס. מבט חטוף בשעון הזרחני אומר שהשעה שמונה וחמישה. בנוסף לזה עומד מלאך המוות מאחורי לוח השעונים ודופק בחרמשו על הלוח מבפנים במרווחים קצובים, מורטי שיער. כרגע נשמעות דפיקותיו בסך הכל כמו תקתוק עצבני של מחוג השניות, לא יותר, אבל לאמיתו של דבר גם יעקב יודע את שהקוראים קראו משפט אחד קודם לכן: מוות שוכן בפנים. תיק. תק. תיק. תיק. סימני קריאה. תיק. חיילים צועדים בסך. תק. אם כולאים זמן לשניות קטנות, אי אפשר לצפות שהוא לא יתפרץ אחר כך בבת אחת כמו מכת אֵשׁ.
קוראים שאֵינם יודעים מכת אש מהי יכולים לְדַּמוֹת לעצמם הר געש ניו-זילנדי מתפרץ בִּמקוֹם.

(גם חוסר אונים, כמה אירוני, הוא דבר שמתפרץ בְּכֹּחַ. מה שרציתי להגיד-לִצְעוֹק-לִלְחוֹשׁ לְךָ באותו זמן ולא יכולתי הוא בדיוק מה שאני רוצה להגיד לְךָ עכשיו ואין בי כֹּח. אותו דבר שפרכס אותי בעויתות על רצפת החדר והטיח את ראשי ברהיטים והריץ אותי ברחובות אחרי שקיות ניילון ומה שניתז מפי באותם משפטים רְצוּפֵי רוֹק, כאילו אם יֵאמְרוּ המילים יקפא העוֹלם לרגע ומיד יתחלף. זה גם מה בסופו של דבר גורר אותי להשכב בנשימות עולות ויורדות, כמו צפירות ארגעה, על רצפת החדר.
פעם אמרת לי שיש מילים שכאלה, מילים נכונות, שאם יאמרו העולם לא יהיה עוד מה שהיה עד כה. שיתכן והם נחבאים במקומות הכי פשוטים, כמו רשימת הרכיבים שעל בקבוק שתיה או בשלטי רחוב. אדם שאינו רוצה בשינוי צריך להזהר בילדים שקוראים בקול שלטים. אתה יודע כמה פעמים מאז התאונה קראתי את השלטים בקול? פעם אחת חשבתי שהנה סוף סוף קפא העולם, כבר הסתובבתי וצעקתי בקול ואף אחד לא אמר שאני מפר את מנוחת השכנים וגם הרחוב היה ריק לכל מראה העין. אילו הייתי מאמין באמת הייתי צריך לנצל את הרגע הזה ולבכות דווקא אז, דווקא משום שאף אחד לא רואה, אבל החמצתי את השעה: מיד אחר כך קמה פתאום מהומה גדולה בצידו השני של הרחוב ואדם אדום ומשופם צעק באגרוף קמוץ.
ואני חשבתי כמה עצוב שהעולם ממשיך ללכת. אולי צריכים כולם לעצור את פרוסות הזמן האינסופיות האלה באמצען ולנוח דקה אחת, רק אחת. אחר כך, אם ירצו כל העולם, אבל רק בהחלטה משותפת ורק בצער הדוּר ובאנחת-אין-ברירה, אפשר להמשיך ללכת. רק שהפעם נלך יותר לאט, אם אפשר, שנספיק גם לראות את הנוֹף.

אתה רואה: אני לא יודע מה המילים הנכונות. אתה מרשה לי, כתמיד, לדבר אליךָ בכל זאת. לא כן?)

"תבוא בדיוק בזמן, אני לא רוצה שהילדים ילכו לישון מאוחר", אמרה הודעת הטקסט שלה. שלא ילכו לישון מאוחר, היא כותבת. כאִילוּ שביום-יום אין שנתם נודדת. הלא הם הולכים לישון בלי אבא. גם לו עצמו יש כאבי פנטום באֵזוֹר המחבק שבין הידיים והבטן: לפעמים הוא יושב לעצמו בשמונה בלילה, חובֵק את הכרית ועוצם עיניים ומספר לילדו סיפור לילה טוב, אלא שכל סיפוריו הם אותו הסיפור עצמו, וגם אותו הסיפור הבודד הוא מן הסוג שאין מספרים לילד קטן ומפוחד שרק רוצה מאוד להרגיש את אבא שלו לידו.

וְאִם כֵּן נוסע יעקב בַּרֶנוֹ הישנה והחבוטה שלו (אתה זוכר אותה? 'לוּסִי', קראת לה. היא עדיין אצלי, אם אי פעם תגיע לכבישים הישנים של הגליל ותצטרך חילוץ דחוף בעודך תקוע) בכבישים המתפתלים בתוך עצמם כמו עלילת סרט אמריקאי גרוע לכל המשפחה. כבר בשבע נסתיימה העבודה, כבר חלץ יעקב את נעליו ושמט ראש דביק מזֵיעָה על מִשענת כורסת הטלויזיה, ופתאום צפצף הפלאפון הודעה ש'אם אתה רוצה, תוכל לראות היום את הילדים בין תשע לתשע וחצי. תבוא בדיוק בזמן, אני לא רוצה שהילדים ילכו לישון מאוחר'. מהר נשתחל יעקב לתוך הרֶנו ולרגליו סנדלים חבוטים, ראשו מזמזם כאילו היה טלויזיה בלי קליטה, עייף ואפוף ומבולבל. מבולבל: במקום לנסוע לבית שאן דרך טבריה הוא ביצע את הירידה דרך מירון וכרגע עבר את צומת חנניה.
ודאי יש בין הקוראים שנמצאים כרגע בצומת כפר נחום ומצפים לטרמפ בואכה טבריה. אילו יעקב היה יודע, ודאי היה מבקש להתנצל בפניכם ולבאר שאין הוא לוקח אתכם טרמפ כיון שירד בדרך הארוכה יוֹתֵר ועקף את טבריה.
הר מירון מתנשא מאחוריו (באיזו חופשה מהצבא טיילנו שם יחד, אתה עם ראש זהוב-מתולתל-קצוץ ואני עם זיפים של נַרְגִילה, ובראש ההר עישָׁנוּ יחד שתי סיגריות נוֹבְּלֶס מעוכות, קטומות וּמתוקות מִדְבש). מבעד לשמשה האחורית נדמה ההר כצללית רפאים נוראה שבסיס צבאי לראשה, עוטר אותה בכתר קוצים מגִדְרוֹת תיִל. את הבסיס אין רואים בחושך, אבל הנוכחות שלו אופפת את כל שתחתיו. (אתה יכול להרגיש את זה? התחושה מוכרת. זה כמו המוות מתחת ללוח השעונים. משתופף, מתנשם ומתנשף, מחכה לרגע הנכון לשלוח אצבעות רפאים וחלאס. נגמר. שלום ולא להתראות. זו הדרך הכי טובה בשביל לפגוע בקרובים אליך).

בשעה הזאת לפני שלש שנים הייתה ריקי קופצת את פיה כמו ידו של קמצן. היא הייתה מזרזת את הילדים לסיים לאכול ולהתקלח ו-לא-יכול-להיות-שעכשיו-רבע-לתשע-ואתה-עדיין-לא-במיטה. שלש שנים. אלון כבר עבר את השלב הזה. אולי הוא מסתובב עם חברים, אולי יש לו חברה והוא מסתובב איתה בין מזגן למזגן בלהט החרב המתהפכת של בית שאן. ארז וסיגל בטח כבר מלבישים את עצמם וקופצים למיטה ורק ארז עוד מרשה לעצמו להביע תקווה. "אולי תספרי לנו סיפור לילה טוב?" הוא אומר בִּדְקיקות-משוועת-חיבוק. ריקי מחבקת אותו – או שלא מחבקת אותו – או שלא מרשה לעצמה לחבק אותו – ומסתכלת על השעון. "אם תהיה ילד טוב," מקווה יעקב שהיא אומרת. בְּרוֹךְ, אם אפשר. "אבא שלך יבוא עוד מעט ויספר לך סיפור".
וּלְמעשה: ריקי פוכרת את פניה בידיה. שותה קפה. מקללת את הרגע שבו היא הזמינה את יעקב לבוא. הילדים מקפצים על המיטות. היא עייפה כבר הרבה זמן.

אחת הקוראות ששמה רוֹנִית, אם החבר שלךְ עייף ותשוש כבר זמן רב מוטב שתהיי לידו ותשמשי לו כרית שאליה יוכל ללחוש את המשא הכבד שעליו, שכן עייפות אמיתית אינה נמדדת ברצון לישון אלא ברצון למות.

בצומת נחל עמוד עליון הוא פונה ימינה וצוֹפֵר-מַזהִיר פעמיים (על כל מקרה שלא יהיה. אני כבר לא לוקח סיכונים, אתה מבין). פעמיים, זו גם כמות הזמנים בחודש יכול יעקב לראות את אלון, הודיה ושחר. בשאר הלילות הוא משפשף את עיניו היְבֵשות ורואה ברושים וירח ולפעמים ענן עמום, אך לא יותר. מאז אותה תאונה ארורה הוא אינו יכול לבכות ואפילו לדמוע אינו יכול, ולכן הדמעות מבצבצות ממנו מהמקומות הנסתרים, העצובים יותר, ומרטיבות בדִּמעות-גבר את החולצה: צווארון החולצה משחיר מהכאב שדבק בו. אם אי מי מהקוראים מכיר דרך טובה יותר לגברים שיבכו בה, טוב יעשה אם ימהר לשכור חברת פרסום גדולה ויודיע זאת לכולם. לפעמים מסתכל יעקב באלבומי התמונות, ממלמל לעצמו: מי ידע שתמונה אחת, אבא ובן בגן חיות והיא יכולה להכיל כל כך הרבה געגוע. (ידעת את זה? כל זה בתמונה אחת. היית מאמין כמה אֵין-תמונות אני מתגעגע אליך, קוף זקן וחבוט? לעזאזל–)
יעקב אינו יודע זאת, אבל שום דבר לא יכול להכיל געגוע. בדרך כלל הוא זולג מכל כלי ונשפך למקומות אחרים, וכך מוצאים געגוע במקומות אחרים ובלתי צפויים. אנשים רואים כף מתכת חבוטה או רשרוש של עצים ברוח וליבם נמלא עצבות. אם זכו ויש להם אשה, הם הולכים ומחבקים פִּתְאוֹם את נשותיהם עד כְּלוֹת הנפש, עד לְחִידְלוּן עצמם, עד שישכחו למה הם מתגעגעים כל-כך.

(עכשיו שמונה ועשרים בלילה. אני לא יודע למה אני מדבר אליךָ בקוֹל. אני לא יודע למה אני מדבר בכלל בקול במכונית הזו. ידעת שיש כאן הֵד דק, שצריך לשתוק כדי לשמוע אותו? זה היה מוצא חן בעיניך, הֵד של שקט. הצעקה הכי גדולה היא שתיקה, הצבע הכי בולט הוא רִיק, הנוכחות הכי משמעותית היא של זה שלא נמצא, שהחליט להבריז מהמפגש המחזורי או בשל סיבות אחרות. ככה שאני נוסע לי במכונית הקטנה שלי ואתה מְאֹד לא יושב לידי. כל ה'אתה', הבשר והעצמות והחיוך המבויש והברך המקופלת על המושב כולם לא לידי. הרוח לא מתחפרת בזיפיךָ. לעזאזל, איך אפשר לשאת את זה יותר. אתה איתי יותר משהיית איתי, וכמה שאני יותר ביחד ככה אני יותר לבד.

הייתי צריך להגיד לך את זה אז. אתה זוכר, כשישבנו כמו תיכוניסטים על השטיח המסמורטט מאחורי הבניין שלך ושתינו בירה ודִבַּרנו על בנות. כלומר, לא על בנות ספציפיות. על שם התואר ויפי התואר של הנעלם הגדול הזה שנקרא בשם 'בנות', ובעצם הוא ריח חמקמק ומבלבל ולחשושים ליד השירותים, שכן בנות תמיד הולכות יחד לשירותים מסיבה כלשהי שלא הייתה נהירה לי מעולם. אולי כי זה המקום היחיד שאין שם בנים, מעין חדר צוות כזה, להתרעננות לפני ההצגה הבאה. אתה שתית את הגולדסטאר שלך ואמרת שאם היית יכול היית נותן את כל כולך למישהי עד שהייתם נעלמים אחד בתוך השני. כמה חבל שנוּנִי לא מתאימה לזה, אמרת. ואני אמרתי שאולי ריקי דווקא כן מתאימה. והייתי צריך להגיד-

— באמת הייתי צריך לשתוק, אבל —

– הייתי צריך להגיד שאין דבר כזה לתת את כולך למישהי. שכמה שאתה יותר ביחד עם מישהי, ככה אתה יותר מבודד מכל שאר העולם. שבסוף כולם מצד אחד ואתה בצד השני ועם מי תסכים להיות בצד האחד של הנהר כל הזמן. יותר מזה, איך תסכים לתת את כל חייך תמורת בדידות. ותראה מה זה, צחוק הגורל: בסוף אני קיבלתי את כל כּוּלךָ, להיות איתי במילואים ובמשחקים של מכבי ובשירותים ובזוגיות עם ריקי, וריקי – שיכלה להיות לי גְּדת נהר השגעון עד ליום מותי – לא יכלה לסבול את זה ונִגְרֵשה ממני-ממנוּ. אני רוצה רק אותך, היא אמרה לי, אבל הטיפוס הזה – ככה אמרה, כאילו אתה מצורע – יושב לך כל הזמן במוח וידו שלובה בידך. איתו לא התחתנתי. ככה אמרה והלכה ולקחה את הילדים, משאירה אותי לרדת לצומת נחל צלמון תחתון, בְּרוּחוּת הלילה של הגליל, רק בשביל לספר לארז סיפור לילה טוב.
בכלל מי אני שאבְטִיח לו שהלילה יהיה טוב.)

השמשות במכוניתו (המְכוּנָה גם לוסי) של יעקב עכורות מאוד. דברים כאלה צריך לדעת כיון שחלונות אינם יכולים לבכות.

יעקב מגיע לצומת כנרת בדרך כלשהי. קוראים-יודעי-הגליל ודאי ממצמצים כעת בתמהון, שכן להגיע הכי מהר לבית שאן הוא היה צריך להמשיך ולרדת עד צומת גולני והלאה, ומשם באיזו צומת שאינה ידועה בשמה (הפרצוף מוכר, אבל השם אבד אי שם בכרטיסיות הזכרון שלי, ממילא צמתים מנומנמות בשמש ואינן עונות לך כאשר אתה קורא בשמן.) לפנות שמאלה לכיוון בית שאן. אבל למרות זאת המכונית נהגה בעצמה מנהג דרך ארץ ופנתה ימינה ושמאלה בעודו מקיץ בחלומו (ביטוי שלך) על ההגה והנה הוא בצומת כנרת ובית הקברות האקסלוסיבי (ביטוי שלי. לא משהו, אה?) נמצא ממש למולו. בהחלטה של רגע הוא מחנה את המכונית, רץ, מתפרץ, חותר בין הקברים אל הקבר המפורסם של רחל. הוא לוקח את הספר הכרוך בשרשרת ויושב על ספסל האבן ומדפדף עד לשיר האחרון שנמצא בעזבונה: 'מֵתָי'. שם הוא מריץ אצבעו על השורות וקורא בקול: 'רק אשר אבד לי – קנייני לעד'. רק לאחר שהוא מתיישב בחזרה ברכב נוזף בו מלאך המוות (בקול המונוטוני שלו: תיק. תק. תיק. תק.) שיש לו עוד עשרים וחמש דקות בערך וכדאי שימהר.
הוא מסובב את המפתח ומנסה להתניע.

המכונית (לוסי!) לא מתניעה. היא משתעלת, והשיעול שלה נשמע רע. משהו לא-טוב עובר עליה בזמן האחרון, הוא מרגיש, אולי היא חולה. בלית ברירה יעקב מפמפם את דוושת הקלאץ' והגז עד שהרכב מתרצה ומגִיב בגרגור עמוק וחתולִי אל תוך הלילה. להעביר לראשון, לעלות לאט, להכניס לשני, סכר דגניה מתנשא משמאלו והירדן מפכפך מימינו (אתה יודע. זה לא הירדן, זו הירדנית. מהרגע שהוא הופך מזכר לנקבה הוא נרגע, מתמתן, מעמיק. פעם הייתי הולך לכאן כשהייתי רוצה להיות לבדי וטיילים נחמדים-לכאורה היו מציעים לי קפה, טוּנה או את חֶבְרתם.) והוא דוהר מדגניה מאוחד ודגניה איחוד, כמו על גבי סוס-שׁוֹמֵר, אל עבר צומת צמח. שתי סבתות בגיל העמידה מדברות סְתָרִים לאורך הטיילת, אחת מהם מצביעה בנחרצות עליו, האשם ברצח, והוא מצטנף (הם לא מכירות אותי בכלל. הם לא יודעות מה היה. למה אני נלחץ?) לתוך הכסא ובדממה נוהג עוד שלש דקות עד לצומת. הוא חושב מה להגיד לילדים, וכמה זמן שאלון לא התקשר ולא דיבר איתו בכלל. נדמה שעוד מעט והילד כבר לא יהיה ילד, כלומר שהאב – יעקב – לא יהיה אב. אי אפשר להיות אב בלי ילד, ואיך אפשר להסתפק רק בזכרון של הילדוּת שלו בזמן שהוא כבר אדם ואינו בנמצא. והנה הכנרת שחורה מלילה בצד שמאל, הנה הכיכר והפניה ימינה לבית שאן ולבקעה, הנה צומת צמח.

שם, בצומת, עומד טרמפיסט מגודל שיער (לא, אפילו אתה לא הגעת למראה שכזה, פרוע ונורא הוד אריה קדום. אבל אם היית חי, ולא היית מתגלח ולא מסתפר, אז, ובכן, אולי) ומושיט אצבע. יעקב חורק לידו וטופח על ההגה: שהרכב לא יפגע. לא קרה כלום. לא קרה כלום. הוא פותח את החלון הימני ואומר: "בית שאן".
"מצוין לי" אומרת רעמת השיער ושואלת אם אפשר לשים משהו בבאגז'.
"כנס, כנס, נו" אומר משה והטרמפיסט דוחף את התיק למושב האחורי וחוגר את עצמו מקדימה.

(משהו בו רענן ומזיע מנעוּרים. אני רוצה לבקש ממנו שיבטיח לי לנצל את התמימות עד הסוף, אלא שאני חושש שהוא יצחק עלי. ומלבד זאת, כל יופיה של התמימות החתולית, הגמישה הזו, הוא חוסר המודעוּת. אתה יודע מי זו רונית, נכון? אני יוצא איתה בזמן האחרון. זו שהיופי שלה זורם בתלתלים על העורף ומחליק במורד גשר האף אל הפלומה הדקה של השפה התחתונה, השמוטה מעט, שמשווה לה מראה תמים ופגיע. ואף שאין היא יודעת זאת, היא אכן תמימה: אין לה שום ידיעה בעבר שלי. כלומר- היא יודעת, כמובן, שאני גרוש ואב לשלשה. היא גם יודעת שגרושתי הנוראה-למשמע גרה בבית שאן, אבל אינה יודעת מדוע התגרשנו, או למי אני מרים את הפלאפון ומתקשר מדי פעם – היא סבורה שאני מתקשר לחבר חי ואחֵר ממני. למעשה, כפי שאתה יודע היטב, אני מִתְקשר לעצמךָ.

זה משהו שמפריע לה, שאני לא מדבר איתה בטלפון. לא משתף, לא שולח הודעות. קובעים פגישה, נפגשים, הולכים ביחד לקולנוע או משהו, מחזיקים ידיים, אפילו מתחבקים בריחוק-מה, בעיניים עופפות, מתחת לצל של הבית ההוא, ברחוב בוגרשוב. אני מוכן לעשות הכל בשביל מישהי שאני יוצא איתה, אבל לשתף אותה בחיים שלי, בחיים האמיתיים שלי- אני לא יודע, באיזשהו מקום זה כבר פלישה למרחב שתלוי עליו שלט 'נא לא להפריע'. אתה זוכר בתיכון, כשהיית מסתגר בתוך עצמך? שהיית יושב בכיתה ומכבה את המוּדָעוּת בעיניים למשך רבע שעה, מקפל רגליים בצד, מעופף. אחרי רבע שעה הייתה נשברת הזגוגית שבעיניים והחיוך היה מביט משם שוב, אבל במשך רבע שעה היה תלוי עליך שלט ש'נא לא להפריע', ושירות החדרים שבחיים שלנו, אותו אחד שהיה עובר בכיתה ומתחנן לתשומת לב, היה מדלג עליך ועובר ישר לאדם הבא, לשתף אותו כמה נסגר עם מכבי במשחק האחרון.

ואני דווקא מחבב אותה. את רונית, אני מתכוון. אני מחבב את הדרך שבה היא מחליקה את התלתל והוא סורר לה להכעיס. את העיניים הגדולות, את השאלות והתשובות והחיוך שמחליק לה מהצד ומקפל את גומת החן פנימה. רק שכמה שאני מחבב אותה אני לא יכול להכניס אותה פנימה, יותר עמוק ויותר חשוף. אני לא יכול לקרוע בשרירים המואדמים ובעור הרך ולנבור בתוך כל הכיעור והתיעוב שלי בפנים, בְּעִיסה של רגשות אשם וזכרונות מודחקים ומלאך המוות שנוקש בלוח השעונים, והדמעות שמאיימות להתפרץ לי אבל תקועות דרך קבע.
בתוך כל זה, להכניס אותה לתוךְ-תוךְ-תוךְ ולהראות לה אותךָ-

דבר כזה יפר את האיזון הזה, השביר, שבפנים. כל הצרות של אחרי התאונה ישובו להיות, הלא אתה זוכר איך זה.

מה אני מקשקש. בעצם אני חושש שאני אתחיל לשכוח. אני לא יכול להרשות את זה לעצמנו.)

זו שמכירה את יעקב, את יכולה לדלג לפסקה הבאה. גם מי שדִּמיין עד עתה היאך נראה יעקב יכול לדלג לפסקה הבאה, ואף שיתכן וטעה לא צריך דבר שכזה להטריד אותו. קוראים שלא דמיינו, אם מחוסר דמיון אם מקוצר הזמן, מוזמנים להציץ מבעד לעיניו הירוקות של בעל הרעמה ולראות את יעקב: פנים צרות מכוסות זיפים בני יוֹם, עיניים כהות שצבעם אינו ברור בחושך. כיפה קטנה, סרוגה, כהה גם היא, על השיער השחור ומאחור למפרצים (זה לא מפרצים, זה קו שיער גבוה!). במכונית עומד ריח של סיגריות נובלס ובדיסקים שפזורים על המושב הקדמי ניתן לראות את האוסף של דודו אהרון, כמו גם דיסק של שירי ברסלב שמסתמא מכר לו אחד שכזה, מרופט, בצומת צפת. יעקב ממלמל מדי פעם ומדבר כאילו לעצמו.
אם יש קורא שאינו מדבר לעצמו, כדאי מאוד להתחיל: מישהו צריך להגיד לך את האמת, ומוטב שיהיה זה אתה.

לתרמילו של הטרמפיסט קשור ענף תאנה קצר: ריחה של כל תאנה הוא זכרון של מעיין. "לאן אתה צריך?" שואל יעקב, והטרמפיסט מסביר שהוא רוצה להגיע לעין הנצי"ב. כלומר לישון בלילה בבית שאן ולנסוע בבוקר למעיין, להיות שם יום שלם. בדו השיח שהולך ומתפתח ותופח אט אט מסביר יעקב לטרמפיסט שבית שאן בסתם יום, באמצע הקיץ, זה לא פתח הגיהנום כי אם הגיהנום עצמו (ומי אם לא ריקי הלכה לגור שם. אירוניה במיטבה). "אני רק עשר דקות בבית שאן. אתה יודע מה, תחכה לי ותחזור איתי לצפת" אומר לו יעקב. "במקוה האר"י היית כבר?" "לא," אומר הטרמפיסט. "אז נו, הנה, תלך מחר בבוקר," אומר לו יעקב, "כתוב שמי שטובל במקווה האר"י לא יפרד מן העולם ללא תשובה" (מה הייתה התשובה שלך? הם ענו לך, שם, בסוף-סוף? ואני, כל עוד בחיים חיותי, אני לא יודע אם אני צריך תשובה. אולי הדבר שאני הכי צריך עכשיו זו דווקא שאלה חדה. חריפה כזו, כמו החִילבֶה של אמא שלךָ, חריפה עד שורשי האף. כזו שתפרוץ לי את הדמעות סוף סוף.)
והטרמפיסט משתכנע ומסכים לרדת בכיכר הכניסה לבית שאן ולחזור עם יעקב לאחר מחצית השעה.

שקט שורר במכונית.

(אני נורא מזה. שתיקות מביכות. הוא בטח שולח לחברה שלו הודעות בפלאפון המתקתק שלו, בצד, מסונכרן עם הדפיקות של מלאך המוות מתחת למכסה המנוע ומאחורי לוח השעונים של לוסי. נו, תדבר. בבקשה: אם אתה לא מדבר אני אדבר, ואין לי מושג איך זה יגמר.)

"יש לך מזל," אומר יעקב לבסוף, "לא תכננתי לרדת. גרושתי ימח-שמה התקשרה אלי ונתנה לי חצי שעה לראות את הילדים. אני נוסע מצפת לבית שאן וחוזר אחר כך. אתה חוזר איתי, כן? מקווה האר"י."
– "יש לי שלשה ילדים. אלון, ארז, סיגל. חמודים מאוד דווקא. אני רואה אותם בתמונות, כי היא לא נותנת לי לראות אותם. אומרת שאני מקלקל אותם. שאני מכניס בהם סיוטים. תגיד לי, אפשר שאבא יכניס סיוטים בבן שלו?"
– "חם מאוד בבית שאן. חם. תאמין לי אני עושה לך טובה, לוקח אותך בחזרה לצפת. איזה אויר יש בצפת, אלוהים ישמור. היית מת בבית שאן אם לא הייתי לוקח אותך."
– "חצי שעה, מה."
– "זה אומרים שמקווה האר"י הוא נס. נס ופלא. בא אחד מחוצלארץ אמר שלא יכול להיות שהמים יוצאים מאבן, הוא אמר שאם זה ככה הוא משפץ את כל המקווה. חפר מסביב כל ההר ולא מצא כלום, המים יוצאים ישר מהאבן. מה אתה לא מאמין, זה האר"י עשה נס, פתח את האבן, וככה זה עד היום. אז הוא שיפץ שם את המקווה, עשה חדר בכניסה ומתלים וזה. קר מאוד, תלך, תלך לשם."
– "ימח שמה. לא לתת לאבא לראות את הילדים שלו. זה לב של אמא או לא. תגיד לי אתה, אמא או לא? איך, איך דבר כזה."

ופתאום-
פרכוס שכזה. רגל שמאל. מתעוותת לו בתנועה-לא-רצונית. מתעוותת וקופצת ולאט לאט נחה חזרה על דוושת הקלאץ'. ככה היה גם בשנה שאחרי: לפעמים היה יעקב נתפס לקור עכביש, והיה משגיח עליו שעות שלימות שלא יקרע. שישאר מחובר. פעמים אחרות הוא היה רודף אחרי שקיות ניילון שהתרוצצו בחיפזון ברחוב, ולפעמים נוראות היה מפרכס על רצפת החדר ומתעוות והבכי, שלא הצליח לצאת דרך העיניים, יצא בדרכים אחרות והרטיב את הרצפה (כבר איני יודע את מי להאשים. אותי, אותך, את שנינו, מה). 'צריך לקנות לו טיטול' הייתה ריקי רוטנת ושוטפת את החדר, ואלון וסיגל היו מסוגרים בחדר מחשש שמא יצחקו עליהם אם ידעו שאבא שלהם, האבא החזק והיציב שלהם, זה שלוקח אותם לגן על הכתפיים, אם ידעו שהוא עושה פיפי על הרצפה כמו ילד קטן.

קוראים שמעולם לא הרטיבו בשנתם בעודם ילדים קטנים, ואינם יודעים תחושת השפלה מה היא, מוטב להם שלא באו לעולם.

ועכשיו עוד אחד, פרכוס ברגל בדרך שבין צמח לבית שאן ומלאך המוות אומר שעוד מעט תשע וחמישה. יעקב מרים את הרגל מהקלאץ' ושוב מפרכסת הרגל כמו מבקש לפרוץ מתוכה משהו. יעקב משתתק ומכניס דיסק אקראי למערכת, והאוטו נמלא בצלילים 'גיליתי את האור, נהייתי גם שחור, ברסלב עושה אותי שמח', כמו גם הלהיט האלמותי 'נ נח נחמ נחמן מאומן אמר את זה', ראשו של הטרמפיסט נוֹעֵר רעמת תלתלים ימין ושמאל וחיוך (הוא ציני? הוא צוחק עלי?) מתפשט על שפתיו. יעקב לוחץ על הדוושה והוא בהילוך חמישי ומאיץ לבית שאן ובלבד להגיע עד תשע ועשרה, ובלבד שלא להתעוות בעודו על דוושת הגז, שזו דרך בטוחה (זו-לא-המילה-הנכונה. אין שום דבר בטוח ב)למות.
ואמנם הוא מגיע. הטרמפיסט יורד בכיכר ומצביע על תחנה ממול ומבטיח לחכות שם, ויעקב מחליף איתו מספרי טלפון ומבטיח להיות בקשר. "עוד חצי שעה," הוא אומר, והטרמפיסט מסכים ומהנהן ופורק את התיק שלו שמא יחליט להשאר באזור למרות מקווה האר"י והתשובה המובטחת.

(הוא ירד. אתה יודע, הוא הזכיר לי אותך. היה בו משהו שקט אבל רוחש מתחת לפני השטח, כמו נהר עמום מתחת לקרח הלבן, הסדוק, השקט-למראה. גם רונית כזו, מזכירה לי אותך. מים שקטים חודרים עמוק. פעם היינו מקפיצים אבנים על הכנרת ואתה אמרת לי איך אפשר ללכת על המים. אסור לנוח, אמרת. אסור לתת לעצמך שניה של מנוחה, צריך לקפוץ הלאה והלאה ולרוץ מהר ככל שניתן. אם תעצור, אמרת, תשקע. וגם זכרון הוא ככה: כל עוד לשִׁים אותו הוא חי, מתעוות ונוצר שוב ושוב בידיים. ברגע שתעזור אותו הוא ישקע אט אט, כמו סירה של ויקינג מת, אל התחתית. ואני, ברשותך, יוצא עכשיו והולך בידיים ריקות לספר לארז סיפור לילה טוב, וכיון שאני יודע רק סיפור אחד אני אשקר לו ואספר סיפור אחר. סיפור שבו הכל נגמר בטוֹב, באושר ועושר. אם הוא יאמין בסיפור כזה אולי הוא יגשים אותו יום אחד. אם לא, לפחות ניסיתי.)

אין אתם אלא קוראים, אין זה מן הנימוס להביט ביעקב כשהוא הולך לשתוק לגרושתו ולִנְשׁוֹק לסיגל ולספר לארז סיפור לילה טוב, אבל אין אנחנו יכולים לעזוב אותו חופשי, לגמרי לבד. נספר רק שהוא הלך לשם ועשה מה שעשה, ושאר הדברים האינטימיים שבין אב לבנו ישארו ביניהם. בינתיים, נגיד, שמו של הטרמפיסט שְׁלוֹמִי והוא מוציא מהתרמיל גזיה ופינג'אן ומניח את העסק ברוב רושם על ספסל התחנה. אנשים עושים ג'וגינג סביבו הלוך ושוב והוא מכין קפה עז ומעורר, ובזמן שהמים מתרתחים הוא מדבר בפלאפון בקול שקט. הוא אינו יעקב, ועל כן אין אנחנו יודעים עם מי הוא מדבר בתשע וחצי בערב. יהיה זה סביר להניח שאם לא עם אביו או אמו, אז מסתמא עם חברתו. הקפה מבעבע והוא מלחִישׁ את האש ומוזג את הקפה אלי כוס זכוכית קטנה ויפה. יעקב עדיין לא מגיע. אם ימשיך לא להגיע, המילים ילכו ויהיו לדברים מבולבלים יותר, השמיים יהיו נוראים בכּוֹחֲלַם ושטפון חם יִתְמַסְעֵר על השדות סביבות בית שאן. אנה הוא הלך, אימתי יחזור, כבר מתלחשות מילי וההאחדף מניעד חדאט–


לאחר שעה, סוף כל סוף, הנה הוא מגיע, חורק ליד שלומי ואוסף אותו על תרמילו אל קרבה של לוסי. "הייתי רעב" הוא מסביר את האיחור, "עצרתי לאכול פה בפינה. אני מקווה שלא התייאשת, שלא קרה לך כלום. הכל טוב?" הוא שואל את שלומי, ומציע לו עוגיות. שלומי נעתר, והעוגיות רוחשות בחלל המכונית ופירורים על הדופן. אפשר לשים לב שהרגל של יעקב עדיין מפרכסת על הדוושה. צריך לדעת שעויתות ורגליים מפרכסות הן תסמין להתקף לב, ומכאן שאם אחד הקוראים נתקל בדברים כאלה יתקשר מיידית למספר 101, שזה המספר של מגן-דוד-אדום. למרות זאת ממשיך יעקב ונוסע. אם מפני שהוא מורגל בעויתות, אם מפני שאין הוא שם לב לעויתות, שהוא עסוק במשהו גדול ועמוק הרבה יותר, והוא מהורהר והמכונית ממשיכה לנסוע הלאה והלאה בעמק הירדן, בכביש תשעים צפון, חזרה לצפת.

יעקב מעביר להילוך שני ומאט לקראת סיבוב. המכונית, מצידה, משתעלת פעם ופעמיים, קופצת מעט כאילו הייתה חתול מופתע, ופתאום נכבית. (חתול, זהו. אז לכן קראת לה לוסי. היא הייתה נראית לך כמו חתול!) בשקט בשקט הוא מקלל, מחכה חצי דקה ומתניע. המכונית עובדת יפה מאוד בהילוך ראשון, ובהילוך שני – מטר ושניים ושוב, נכבית. הוא מדליק אורות אזהרה מהבהבים ומתניע ונוסע על ראשון לאט לאט, ואז, בירידה, הוא מעביר לשלישי וקופץ-משתעל-דוהר הלאה בכביש הצר, מימינו הירדן נראה-לא-נראה בשחור עמוק ורוחש. יעקב ושלומי נוסעים לתוך הלילה ואם ישנם קוראים שהאויר החם מחניק אותם ומקשה עליהם להרדם, טוב יעשו אם יפתחו חלון. אומרים אצלנו שזה טוב גם נגד סיוטים, ומי אינו מבקש להמנע מסיוטים: אם כן, אם אין לו אב שיספר לו סיפור לילה טוב, יפתח חלון מאובק לרוח.
והסיוטים מצידם מחליקים חרש חרש בשחור השדות ובחום הרובץ עליהם כאילו היה בן בקר. לפעמים מתעורר אדם משנתו והוא שטוף זיעה וחמוץ ורטוב מאוד, ואף שאינו זוכר דבר הוא יודע שפקד אותו חלום בלהות. אמנם מוטב לו לאדם שיפקוד אותו החלום בלילות, בשנתו, ולא בעודנו ער. צריך גם לדעת שסיוטים אינם אלא רגשות שנתממשו בלחות העזה של גוש דן ונסחפו הלוך ושוב בעבים המטונפים. ובכן, אמרנו, חלון צח הוא פתרון טוב וטוב הימנו סיפור לילה טוב.

בזמן שדוהר יעקב לצד הירדן הוא מהרהר בריקי שעזבה אותו וכן הוא מהרהר בחבר שלו (כלומר בךָ) שנהרג לפני כך וכך שנים ועדיין כואב החלל הרֵיק כביום פטירתו. לפעמים הוא חושב את מי קוברת ריקי בראשה על השולחן בין ידיה, האם היא מבכה את הבדידות כשם שהוא מבכה את הבדידות (אם כי מצד אחר, מהצד הגברי שלה). עוד הוא מהרהר בילדיו, והאם הם היו יכולים לחיות לצידו בזמן שהוא חי לצד מישהו אחר ומדי פעם מפרכס על הרצפה ומזיל ציפיה ומתגעגע, כל כך מתגעגע. לבסוף הוא שוגה ברונית, שאין הוא מעז עוד להכניסה אל הקודש ועל כן הוא והיא והיא והוא חגים אחד סביב השני כמו עיטים מעל הפגר. סליחה, מעל המת.

ועם שהוא חושב בה, הוא מגיע לצומת צמח ופונה שמאלה וליד המועצה המקומית עמק הירדן הוא מעביר מתוך הרגל להילוך שני, ומתוך הרגל גם המכונית משתתקת ונכבית. ודי, כבר אי אפשר עוד, והוא מבקש את סליחתו של שלומי ומתניע עוד פעם ופעמיים, אלא שהמכונית מגיבה בדממה ותו לא. ומסתבר להגיד שהיא מתה, אף שהמוות עוד דופק בפנים על לוח השעונים ואולי עכשיו אילו דפיקות של נצחון, ויקטורי, מטפס ההרים נועץ על דגלו וחובט פעם ופעמיים בראשו הנישא של ההר הכבוש לאות נצחון. חם מאוד במכונית ויעקב מייעץ לשלומי לתפוס טרמפים לטבריה ושוב הוא מתנצל מאוד, ולוטף את ההגה ומתקשר לגרר ולחברים שימצאו גרר ושמשהו, שמשהו יחלץ אותו סוף סוף והוא אנא הוא בא. הכנרת מנצנצת שחורות למרגלותיו והוא יורד מהרכב ונועל (שלומי יצא בינתיים, אל תדאג) ורץ רץ רץ אל הכנרת.

(אני מתנצל מראש על מה שאני הולך לעשות. אין ברירה, אתה יודע שאין ברירה. זה הטרמפיסט הזה, בקפה שלו ובתלתלים הבהירים ובשקט הרוחש כפי שאתה רחשת מתחת לעפעפיים. כל כך דומה לך, כל כך שונה ממך. היינו חברים כל כך טובים. אני מתחנן, באלוהים אני מתחנן. תסלח לי, תמחל לי, לא התכוונתי, לא רציתי – מי כמוך יודע כמה לא רציתי לעשות את זה – בחיי, במותי, בבקשה. תעזוב אותי לרגע, רק לרגע, רק לשניה. תן לי לנשום אויר נקי בגליל הטהור הזה. תראה את הכנרת, כל כך לא-קיימת, כל שאפשר לראות בה הוא שחור ושחור ודווקא מתוך כך אפשר לדעת שהיא שם, צלולה ורטובה ויֶשְנָה מאוד. ואתה-)

הקוראים אינם מעודכנים בפרטי ההתרחשות, אך אל דאגה: דווקא מתוך הפרטים שנִתְנו עד עתה, אם נשמיט את כל אותו גבב מילים שאינו אלא עצות טובות שנתנו בחינם, ניתן היה להסיק שהייתה תאונה וחברו הטוב של יעקב נהרג בה – או שמא קרה לו משהו אחר? – ועתה הוא מדבר אל אותו חבר במוח יומם וליל, עד שמוחו קורס והוא מתעוות ומפרכס ושב לקדמותו. כן הלאה וכן הלאה. ועתה כשתמונת המצב ברורה מובן לכל שכל שמץ של קיום בחיים הממשים, כל טיפת שייכות, אכפתיות, השפעה על משהו מעבר לדל"ת אמות (מצומצמות ושכוחות אל, גם אם הם בבית קברות אקלוסיבי), אינם אלא בדיבורו המתמיד של יעקב אל חברו. מהרגע ששלומי נכנס לרכב היה ברור שמשהו השתנה: הדברים זרמו מכאן לשם ופחות הרהורים ופחות תובנות, ועתה מה –

(עכשיו אני רץ אל הכנרת והיא נוצצת תחתי ביהלומים שחורים. פעם הייתי קורא מילים משלטים והייתי משווה לנפשי שבקריאה הזו יעצר העולם ואני אוכל, עם קצת רצון טוב ומסירות, להשיב אותו אחור. עכשיו אני מבין שכל אותם דברים שדיברתי אליך, בעצם דיברתי אותך. שיש אנשים שכל הקיום שלהם הוא מילים שנאמרות בלחש במקומות שקטים, בזכרונות הרגע-של-ההולדת שצצים אסוציאטיבית למראה ירח נושן. ואם הייתי צריך לצייר אותך, הייתי אומר זיפים מתחפרים ברוח-מדיפת-סיוטים. הייתי אומר תלתלים מתרעמים וחיוך, וממילא היה נוצר אדם שכל כולו מילים וכך הוא מסתובב בעולם המצויר שלנו.)

יעקב מגיע אל הכנרת וכמו זה-שאין-לנקוב-בשמו הוא מרים רגל אחת ונוגע לעמידה על המים השחורים, כאילו הוא הולך ללכת על המים וכל שצריך כאן זה רק עדת מאמינים שיעודדו אותו בקריאות 'הידד' מאחור.
אלא שבמקום כל זה הוא פושט את בגדיו ונשאר רק בתחתונים, והמים קרים והוא רועד מחשש ומפחד ומי-יודע-ממה-עוד. הקוראים שיוצרים כרגע דמות ממילה צריכים להתרעם ולקרוא אליו: "עד כאן!" ו"לא ניתן לסרטן לקחת חיים!" מוטב יהיה אם ישלחו מכתבים למערכת ידיעות אחרונות, או יארגנו בפייסבוק מחאה נמרצת בהשתתפות מליוני אנשים. שעמוס עוז ינאם על הבמה ויגיד: "לא די שלקחו את חייו, עתה אתה רוצה לקחת גם את מותו?" וסימן השאלה יהדהד בקול מעל ראשי המפגינים. ובאמת, יעקב, אתה לא יכול לעשות את זה. אסור לך לעשות את זה. אין זה מן הצדק ואין זה מן ההסכם הבלתי כתוב ביננו, זה שחקוק על קירות המצפון שלך. זה שכואב לך עכשיו, שאומר שאי אפשר, באמת אי אפשר לשכוח. שחייבים חייבים לזכור.
לא כשהחיים שלך מתחילים לקבל ממשות ונפח. אם ישנו זמן למות, למות ממש, הוא אינו כעת.
אל תעזיב אותי, לא עכשיו.

(ואתה יודע מה עוד? אחרי שאני אעשה את זה, אם אני אצא, אני אתקשר לרונית. אני אספר לה הכל, גם אודותיך וגם אודותי. שתקבל אותי עם מטען העבר שלי, עם הטינופת ועם הבעיות, ומאידך עד המקום בו נכלֵית הנפש האישית, המקומית, והאישיות נגדשת בזכרונות ארוכים ארוכים, נוטפי זמן, של אנשים אחרים. כמו פעם, מול גמר המונדיאל של אלפיים ושש, שישבנו על הספה הישנה בדירת הרווקים שלך וראינו את זידאן נוגח עם הקרחת בראש במטראצי. ואתה אמרת: "אתה מבין, יעקב," ככה אמרת, "אתה מבין שעכשיו הוא נהיה לחלק מחייהם של מליוני אנשים בעולם? ואולי זו הדרך היחידה להיות משהו בעולם הזה, להותיר שריטה בנפש של מישהו" ככה אמרת ושרטת בי טיפה, ואני שתקתי וחשבתי על ריקי, ואחר כך נזכרתי בזה וחשבתי על הילדים שלי, ועליך, שיצרתי אותך במילים ועל כן גם אתה כמו בן שלי. עכשיו אני שותק וחושב על רונית.

אתה יודע, אלו המילים הנכונות. אותם מילים שמקפיאות את העולם? אין מילים כאלה באמת. זה לא מילים בכלל, זו שתיקה. שתיקה עזה, רועמת, כמו מישהו שלא מגיע למפגש מחזורי, כמו הכנרת שאינה נראית תחתי ורק שחורה משחור וכל הקיום שלה הוא שלילה. ואם יש מילים שיכולות להקפיא את העולם, ואם העולם כולו אינו אלא מילים – כמו במטריקס, אבל לא במספרים. במילים –  מילים ואותיות כמו בשבץ נא, שיוצרות צירופים ובונות את העולם מכאן ומשם, בסאב טקסט, מתחת להכל: מתחת לבשר ולעור ולזכרונות ולמחשבות. אם רוצים להקפיא את העולם, צריך פשוט לחשוב אותו אחרת.
לא במילים, בשתיקה.

ככה שאין ברירה, פשוט אין ברירה. זה מוכרח לקרות, הרי זה היה שם כל הזמן. ואני חייב להמשיך ולחיות ממש או למות ממש, לא רק איתך, לא במילים ולא בזכרון. אז הנה אני: לא רץ, לא הולך על המים. כמו זכרון. בסך הכל הולך ושוקע במים ויוצא לשחיה לילית קצרה מאוד מאוד.

אה, ועוד משהו.
רק רציתי להגיד לך משהו. משהו אחרון:

שלום.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “סיפור חיים

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s