קוים לדמותו של הבייני"ש

[פורסם במקור בעלון שבת זכור של אור עציון של לפני שנתיים, ועדיין משעשע אותי למרות שאני כבר לא שם, לא בגופי ולא ברוחי. תהנו!]

קוִים לִדמותו

לכבוד עלון שבת זכור יצאה המערכת במבצע מיוחד. כמובן, כבייני"שים, מיד החלו לחשושים האם היא יוצאת, ועם מי היא יוצאת, והאם הוא בחור ירא שמיים. אבל אנחנו לא התכוונו לשדך את המערכת, (היא נשואה באושר, לעלון) אלא לשרטט קוים לדמותם רבת ההוד של כל גווני הבייני"ש הקיימים, לאורך שנותם בישיבה. לצערנו לא נותר מקום, ועל כן הורדנו טיפוסים מרתקים שונים והערות שוליים. כך או כך, נוצר כאן מסמך סוציולוגי מרתק, רב פנים, שמשקף נאמנה את שלבי הבייני"שיות. הבייני"ש הבסיסי מופיע בסוף. הבאים הם לפי סדר הגיל המקובל. באמת שהתכוונו לפגוע במישהו וכן לכוון למישהו מסוים, ואם זה לא קרה אנחנו מתנצלים: סך הכל רצינו לעשות עבודת עיתונות-צהובה נאמנה. אם יצא משהו אחר, זה בגלל שהכלב אכל לנו את המחברת.

קריאה מהנה.

 

הצעיר הפעור

מיד לאחר שהבייני"ש נכנס לישיבה, אבל לפני שהוא מקבל את תואר ה'בייני"ש', עובר הצעיר חצי שנה גדושת חוויות, שמזכה אותו בכבוד רב בתואר 'צעיר פעור'. ניתן למצוא אותו במהלך הסדרים משוטט ומציק לחברותות אחרות או לבחורים בוגרים ממנו, ובהפסקת צהריים הוא רובץ על המחשבים במכון ומברר מי הגיב לו על הסטטוס בפייסבוק וכמה נגמר המשחק האחרון בין ריאל וברצלונה. "זה לא באמת מעניין אותי" הוא מסביר, "אני רק רוצה שיהיה לי על מה לדבר עם החניכים". כשהוא מגיע לסניף, פעם בשלשה שבועות, הוא מעביר באופן קבוע פעולת חבריא ב' שמבוססת על קטע מעין אי"ה ופירושו של הרב יוסי, הר"מ של שיעור א', לאותו קטע. את מי זה מעניין? "מה זה משנה," הוא אומר, "שילמדו קצת תורה אמיתית". על הסיבה האחרת שבשלה הוא מגיע לסניף הוא מעדיף שלא להרחיב את הדיבור, אלא אם כן הוא משתייך לתת מחלקה: "יש- לי- חברה- אבל -כולם-יודעים- את- זה- אז- לא -אכפת -לי" או שהוא אריאלניק.

ניתן לזהות אותו על פי המבט בעיניים, שמזכיר מבט של כלבלב המתחנן ללטיפה. לדעת החברותא הבוגרת שלו מה שבאמת מגיע לו, על פי רוב, זו דווקא סטירה טובה. במיוחד כאשר הוא, כלומר החברותא הבוגר, חוזר ומקבל שאלות כמו "איפה היית אתמול בסדר ערב?" או "התגלחת, אה?" בכל מקרה, ברגע שהחברותא יתארס – יהיה הצעיר הפעור למאושר באדם. "אני ידעתי על זה ראשון, הוא החברותא שלי בסדר ערב," הוא אומר בפנים זורחות, "כבר חודשיים אני יודע על זה". זה לא משנה שהם יוצאים רק חודש וחצי. ככה גם אפשר לזהות אותו בחתונה: הוא הזה שרוקד כאילו הוא החבר הכי טוב למרות שהוא מכיר את החתן חצי שנה לכל היותר.

הוא חושב שהוא מתוסבך, הצעיר הפעור. בכל פעם שהרב יוסי עובר במקרה ליד שולחנו הוא מוצא איזו בעיה פסיכולוגית דחופה שהוא חייב להתייעץ עליה עם הרב. במקרה שהרב יוסי לא עובר ליד שולחנו, יעבור הוא ליד שולחנו של הרב יוסי ויתיישב במבט קשה-יום. "הרב," הוא יגיד ויפרוך את ידיו בעצבנות, "אני לא מצליח לקום בזמן לתפילה". לא פלא, אם כן, שהבייני"ש הנפגש מזיז אותו הצידה לטובת דיבורים הרבה יותר חשובים. דברים מהסוג הזה גורמים לו להתלונן על היחס המנוכר מצד אנשים בישיבה שגדולים ממנו בשבע שנים, או, אם הוא רגיש יותר, ליפול למשבר.

"זה לא משבר," הוא אומר, "משבר זה לשכב במיטה ולא לעשות כלום. אני סתם לא לומד". בתקופת המשבר הוא מסתובב עם ספרים של הרב יהושע שפירא ומתיישב בספריה, בקצה, איפה שאף אחד לא יבוא להציק. אם המשבר פחות קשה יהיה אפשר למצוא אותו יושב על הטריבונות בכניסה לבית המדרש ומפטפט עם הילדים של הרב יוסי, מכיון שהרב עצמו עסוק עכשיו.

לא פחות מהמשברים, ואולי אף יותר, מעסיק אותו הגיוס שלו. הוא עדיין לא יודע מה ההבדל בין מ"מ למ"כ, או מי היה הרב של מי – הרשב"א של הריטב"א או להפך – אבל יכול לשפוך נאום חוצב להבות עד כמה הוא מעדיף לעשות שלש שנים אבל התורה חשובה לו. ומתי הוא עומד להתגייס? "מרץ ב'" הוא אומר, "חנוק- אוגוסט ב'". בגישה זו הוא מתחיל לעשות מד"סים לצידם של המורעל ובוגר הצבא, אבל נשבר אחרי חדשיים. "לקראת הגיוס," הוא מבטיח, "לקראת הגיוס אני אתחיל כושר רציני". במקום זה הוא מתחיל המוני ספרי אמונה, במטרה לסיים את הכל. כוזרי הוא בדרך כלל גומר, כנ"ל מסילת ישרים. מהר"ל – רק הפרקים הראשונים של תפארת או נצח. ועד הצבא הוא כבר מסיים חלק ניכר מאורות התשובה, אם לא את הכל. הטפט בפלאפון שלא משתנה בין ראש הישיבה, הרב זצ"ל והמשפחה שלו, תלוי מי עומד בראש מעייניו באותו זמן.

"בסך הכל אני לומד," הוא אומר, "וגם כשלא, אני רוצה ללמוד. גם זה משהו". בינתיים הוא מגלה את הזמן המדויק שאדם נעשה לבייני"ש: כשהוא מרגיש יסורי מצפון על ביטול התורה. כשהצעיר הפעור לא לומד ולא מציק לאנשים, הוא קורא. מה? כל מה שיש לאנשים בסביבה, אבל חובה לסיים את 'מים שאין להם סוף' לפני הכל. הוא יקרא ויגיד: "וואו, איך שזה בדיוק ככה", למרות שעדיין הוא לא חווה שום דייט, ולמרות שמיקי שיינפלד הצליח לדחוף שם תסבוכים של עשר שנים לתוך חמש שנים קטנות.

הוא קצת מתוסבך ומודע לעצמו עד כאב, ובסופו של דבר הוא גם הרוח החיה של הישיבה. במקום שקורא לעצמו על שם תנוחה של מנוחה, אין ספק שצריך אותו. סך הכל הוא חמוד, הצעיר הפעור, עד לרגע בו הוא ישאל אותך, שוב, איפה היית אתמול בסדר ערב, אחרי שהלכת מגולח, מקולח ועם בגדים מגוהצים. מה לא ברור? הלכתי לחתונה, מה הבעיות שלך?

בוגר הצבא

הבייני"ש מקבל את תסמיני בוגר הצבא כאשר הוא בוגר וכאשר הוא אחרי צבא. בדרך כלל זה קורה כאשר הבייני"ש מסיים את שירותו הצבאי, אם כי יש יוצאים מן הכלל שמתחילים עם התסמינים לאחר השחרור. מרבית שעות היום, למעט כשחם בצהריים, ניתן למצוא אותו עושה מד"סים בריצות אמוק לאורך הכביש שמקיף את הישיבה לצידו של 'המורעל', עד שהוא מתעייף ומסביר לקהל שומעיו כי "אני לא צריך לעשות עוד מד"סים, כבר רצתי מספיק בשנה וארבע האחרונים". ומה לגבי העובדה שבשמונת החודשים האחרונים הוא רבץ בפילבוקס? "מה אתה כבר מבין, צעיר פעור" הוא עונה.

אפרופו, הוא לא מדבר מיוזמתו עם 'הצעיר הפעור', וכשהוא כן מדבר הוא עושה את זה בדיסטנס ובטון של מ"מים. כשאדם פולט לידו "עד מתי" או "כמה עוד" הוא, באינסטינקט: "בטח אתה אומר לי עד מתי, אה?" ועד מתי הוא הולך להיות ככה? בדרך כלל עד ההתאברכות או עד השחרור מהישיבה.

אילו בגדים יש לו בארון? בעיקר חולצות סוף מסלול ונעלי ספורט שהוא קיבל בזול מהצבא. "אין לך מושג כמה רצתי בשביל החולצה הזאת" הוא אומר בחזה נפוח. כשכולם רוקדים בארוחת שבת הוא יושב ומשתעשע בעוף ובאורז, ולאלו שמנסים לגרור אותו למעגל הוא פולט "מרץ שש עייפים". הוא טיפוס בוגר, בוגר הצבא, לא נאה לו לרקוד. במקום לרקוד הוא מנהל שיחות ארוכות עם רעיו, בוגרי הצבא האחרים.

בעיתות שלום ניתן למצוא אותו מעביר מור"קים לשיעורים הצעירים תוך שימוש בכמה שיותר ראשי תיבות צבאיים ופגישות עם חילוניים, דבר שעוזר לו מאוד גם בויכוחי סרק. "אני יודע מה זה, אחדים מחברי הטובים ביותר הם חילונים" ו"אתה יודע איך אוצר המילים שלי גדל בצבא?" משמשים כטיעונים המנצחים שלו, כמו גם הדילמה של הבייני"ש האומלל שצריך לחזור לישיבה ולהשאיר את חבריו הטובים ביותר מקללים אותו תוך שימוש באוצר המילים הנזכר לעיל.

מה התוכניות לחיים? "קודם כל, פסיכומטרי." הוא אומר. במקרים קשים הוא מקדיש לזה סדרי בוקר שלמים, במקרים קשים פחות הוא עובד על זה אחרי עשר וחצי בערב. כך או כך, ניתן לזהות אותו על ידי אוצר המילים שגדל באופן מחשיד. "זה איזוטרי," הוא אומר ומפטיר אמירה על "האקזיסטציאליזם של הממשות".

בכלל, אחרי הצבא הופך שכלו של הבייני"ש לפתוח הרבה יותר. פתאום מותר לו להכנס לשיעורים של הרב דרור, לקרוא קצת ספרי חסידות ואפילו – שומו שמיים – ספרי פילוסופיה שונים, שאותם הוא מפענח בעזרת המילון של הפסיכומטרי. "זה מובן," הוא מסביר, "בצבא אתה נפגש עם חשיבה חילונית כופרת ומתמודד איתה, סביר להניח שתוכל להתמודד גם דעות חריגות ביהדות."

חיוכים? נבחרים בקפידה. בוגר הצבא מקפיד שלא לשחרר חיוכים על כל דבר ולהשתדל לשוות לעצמו פני פוקר לא מתעניינים בכלום. כאשר הוא כבר כן מחייך, הוא משתדל שישימו לב שזה בציניות טהורה, שהוא כבר ראה הכל בצבא, ושום דבר לא יכול להצחיק אותו חוץ מסיפורים על צעירים שוקיסטים. בידוע שזה הדבר הכי מצחיק שקיים.

בסך הכל, ולמרות מה שהיה יכול להשתמע, הוא לומד יפה בבית המדרש. בוגר הצבא מחזיק במשמעת שלו חלקים נכבדים מבית המדרש, וצעירים פעורים לא מעטים זכו לשמוע נזיפות סטייל: "בטח אתה נרדם לי בַּסֶדר, אָה?"

אדם טוב, בוגר הצבא, חבל שהוא לא יחשוב שהקטע הזה הומוריסטי.

הביניי"ש הנפגש

הבייני"ש הופך להיות 'הנפגש' מיד בפסח שיעור ד', אלא אם כן הוא משתייך למין 'הצעיר הפעור' (ע"ע), תת-מין 'אלו שהייתה להם חברה בשישית והם חושבים שיכול לצאת מזה משהו'. ניתן למצוא אותו מדבר במשך מרבית היום בפלאפון שלו, כשהוא משוטט בדשא ובסביבות הישיבה. בזמנים טובים יותר הייתה לו אזניה, והוא היה מדבר ומצחקק כאילו לעצמו. כרגע האזניה הרוסה. "יותר מדי שעות שימוש", הוא מסביר. אזניה חדשה הוא לא יקנה: "עדיף לחסוך את הכסף לפגישות".

לאחר תפילת מנחה הוא פוסע באלגנטיות אל הפנימיה, מתקלח ומרטיב את זיפי זקנו באפטר-שייב, ואז חוזר אל בית המדרש. לכאורה כדי לקחת ספר לנסיעה, ולאמיתו של עניין- כדי לגרום לכמה בעלי יכולת-הסקת-מסקנות סבירה לרכל עליו. בינו לבין עצמו, הוא אומר, לא משתלם לצאת לפגישות אם אף אחד לא יודע מזה. בערב הוא כבר לא יהיה כאן, אלא ישב מול פוטנציאלית אי שם בגוש דן או בירושלים. "ירושלים זה מקום נחמד," הוא מאשר, "אבל אני מעדיף את המרכז. יותר מדי אנשים מכירים אותך בירושלים".

ומה הוא אומר על עצמו בפגישה הראשונה? בן עשרים ושלש, דתי אבל פתוח. אוהב לשבת מול הגמרא אבל מתכנן קריירה במנהל עסקים. בוגר צבא. מקום מועדף לפגישות? בתי קפה. "כשמשעמם אפשר לשחק עם הכפית בכוס" כך הוא אומר. חלום חייו הוא לראות את השם על דף A4 בכניסה למבואה לצד פסוק קצר המספר בשבחו. ספר מועדף? בדייט הוא לעולם לא יודה בזה, אבל בדרך כלל זה 'גברים ממאדים ונשים מנגה' או ספר הדרכה אחר לדייטים.

"בדרך כלל קוראים לה רעות," מספר הנפגש, "בפלאפון שלי יש כבר רעות טחונה, רעות סניף מרכז ורעות לא לענות". בזמנים שהוא לא מדבר בפלאפון, הוא מדבר עם הרב יוסי. את הצעיר הפעור (ע"ע) הוא דוחף הצידה. "זה יותר דחוף מהבעיות שלך," הוא מפטיר, תופס את כל סדר צהריים ופורק בפני הרב יוסי עד כמה הוא לא מצליח להבין אותה, ושהוא חושב שאולי זה כן אבל בעצם זה לא. הרב, בנות זה עם מתוסבך.

הדבר הכי יקר לו בחייו הוא הפלאפון שלו, שעליו הוא מגן כבבת עינו. "אפילו אל תעיז לחשוב על לגעת בזה" הוא אומר לצעיר הפעור שמשמש חברותא בסדר ערב. כאשר הוא נמצא בסדר ערב, כמובן, ולא מודיע לפני הסדר ש"אני מחכה לשיחה חשובה" ואז יוצא החוצה בסערה ועם חיוך מטומטם מרוח על הפנים, ממלא את אויר הלילה בצחקוקים ובהנהונים. פתגם מופת של הרב נריה אומר ש"לא שואלים בחור משיעור גבוה היכן הוא היה אתמול בערב": הוא מתייצב לפני סדר ערב מגולח, מגוהץ ועם פק"ל קפה ביד, ומודיע לחברותא הצעירה שגם היום הוא לא יהיה בסדר ערב. מה צריך לשאול?

כאשר הוא מדוכדך זה אומר שהוא לא יודע מה היא חושבת, כאשר הוא ממש מבואס זה אומר שהוא כבר יודע מה היא חושבת, ואם הוא יושב עם חבר במיני-אַמְפִּי לצידה של חבילת ופלים, כנראה שהמחשבה שלה הצטרפה למעשה. אחר כך הוא יבלה תקופה עגומה בשינה על המיטה בישיבה, בבהיה באצבעות הרגליים ובמאבקים פנימיים האם למחוק את כל ההודעות + מספר הטלפון שלה, או להשאיר את המספר כי, כמו שאומרים, you never know. בסופו של דבר הוא מוחק ומתחרט מיד. בכל מקרה, אין יותר מדי מה לעשות בנושא.

בינו לבין עצמו הוא עדיין לא יודע אם לקרוא לזה 'פגישה', 'יציאה' או 'דייט'. "זה לא פשוט." הוא אומר. "'פגישה' נשמעת רשמית מדי, 'דייט' נשמע קליל מדי. ובכלל, זו מילה לועזית. ו'יציאה' פשוט נשמעת לא טוב." הכל, אם כן, תלוי בהקשר. בישיבה, בכל מקרה, הוא בתקופת ה'עניינים'. תקופה רגישה, תקופת העניינים, יש כל מיני עניינים שהוא מנוע מלהרחיב עליהם את הדיבור. קצת קשה לו להתחיל לגלות בקרבו טקט, רגישות או רגשות, ולכן זו תקופה רגישה מבחינתו.

בסך הכל הוא בחור טוב, הבייני"ש הנפגש, רק חבל שאי אפשר לתפוש אותו בפלאפון.

האברך

הצעד הראשון שמחיל על הבייניש חלות של אברך, מתחילה ברגע שהוא תולה הזמנה לחתונה ובה המשפט "אחי ורעי בני הישיבה". טוענים שהקידושין בעייתים במקרה והמשפט לא כתוב, אם כי להלכה זה בסדר, בדיעבד, ובלבד שראש הישיבה ערך את הקידושין. גמר חלות האברכות, כלומר הרגע בו האברך הוא אברך לכל דבר ועניין, הוא הרגע בו קונה האברך מחשב נייד. "זה לא בשבילי, זה בשביל אשתי. היא צריכה לעבודה שלה," הוא אומר, משקיע אלפיים שקל מהכסף של החתונה ולוקח לה את המחשב כדי לסכם שיעורים ולשמוע מוזיקה בזמן שהיא מסכמת בכתב יד קטן, צפוף ועצבני את המרצה.

הוא מכבד את עצמו. או את אשתו, לפחות. לא תוכל למצוא אברך לבוש בחולצה לא נקיה או לא מתקלח שבוע. "היא לא מרשה לי," הוא טוען להגנתו. עובדה זו, כמו גם העובדה שהאברכים לא נמצאים בסדר ערב, גורמת לרבים שאינם מכירים להתבלבל בין האברך לבין הנפגש. יודעי דבר יכולים להבדיל ביניהם בקלות: בעוד שהנפגש לחוץ מאוד לקראת הערב, הרי שהאברך נינוח. אחרי הכל, מחכה לו ארוחת ערב חמה וטעימה בבית, דבר שאי אפשר להגיד על אלו הסועדים בחדר האוכל בישיבה. האברך מנצל את "היתר שלום בית" לבלות בבית גם כאשר אשתו לא נמצאת שם, בתירוצים כגון "אם אני לא אתקין כאן מדף אשתי תכעס" ומכאן קצרה הדרך אל "העוסק במצוה פטור מן המצוה" ואל "אברכים הם מעל הזמן".

הוא משהו מיוחד, האברך. אסור לצחוק עליו, או לרדת עליו, או להזכיר בצורה כזו או אחרת את עצם אברכיותו אם זה נשמע מצחיק. יש לו פריבילגיות בישיבה: אף אחד לא ישאל אותו כלום אם הוא מגיע בעשר בבוקר לסדר, או אם הוא נעלם בסדר צהריים לשעה וחצי. יש לו כניסה לחוגים מצומצמים במיוחד, כמו שיעורים מסוימים של ראש הישיבה. דבר שיוצר תופעה אבסורדית, בה אברכים משיעור ג' נכנסים לשיעור שלחברי שיעור ו' אסור להכנס אליו. במקרה והטאבו שנזכר לעיל לא עובד, שולף האברך את נשק יום הדין: ארוחות שבת.

ככלל, מין האברך נחלק לשני תתי-מינים. האברך הנחמד והאברך שהיה רוצה להיות נחמד אבל אשתו לא מרשה לו. האברך הנחמד מזמין אנשים לסעודות שבת, ולפעמים גם לסעודות יום חול. האברך שהיה רוצה להיות נחמד אומר למקורביו לאחר הריקודים שאחרי התפילה: "הייתי שמח להזמין אתכם, אבל אשתי לא מרשה לי. היא רוצה ארוחה שקטה". או "הייתי שמח להזמין אתכם, אבל אשתי עייפה." האשה היא תירוצו האולטמטיבי של האברך לכל דבר, לרבות התמצאותו במוזיקה פופולרית וראיית סרטים, למרות שהיא בדרך כלל לא יודעת מזה. את אותה אפשרות להזמין לארוחות מנצל האברך על מנת לרדות בהמון הרווקים. צעירים שמציקים לא יוזמנו, אלו הנחמדים יוזמנו כמה וכמה פעמים.

במקרה ויש ילדים, כן ירבו, מנצל האברך את היותו חברותי ובעל מזווה, ומזמין צעירים פעורים למיניהם על מנת שיעשו בייביסיטר לילדים בזמן שהוא ואשתו הולכים לסרט. אברכים המשתייכים לתת מין מתקדמים תואר שמגיע לאחר שרואים שהאברך רציני ובעל כרס מכובדת) מעבירים בימי רביעי חבורה לצעירים פעורים, ששותים בצמא את דבריהם, קפה עם שתיים סוכר ומיץ מלא תרכיז. במקרה שהאברך משתייך לזן הנחמד, יהיו על השולחן דברים שיכולים להוות תחליף לארוחת הערב. במקרה שלא, יהיו על השולחן דברים אחרים.

יש להודות על האמת. לא כל האברכים שלא מזמינים לארוחה הם לא נחמדים. חלקם נחמדים, אבל לא עכשיו. או שהם נחמדים, אבל אין להם כסף. האברך הממוצע מתקיים מהכנסה חודשית זעומה, ומתעסק בכל מיני עבודות מבזות, כגון לימוד עם תיכוניסטים, על מנת לכסות את עלות השבת בישיבה.

מה הוא לומד? בעיקר הלכה. האברך הממוצע משתדל ללמוד רבנות כדי לצאת עם תעודה ולרצות את השוויגער. מלבד זה יש לו גם שיעורים מיוחדים לאברכים, ולאשתו שיעור מיוחד לאברכיות, וסך הכל מיוסד ביתם על אדני התורה, ברוך ה'.

הוא אדם טוב, האברך, גם אשתו עזר כנגדו. ואם יש עוגות למנה אחרונה- אז בכלל.

המתמיד

הוא לא היה מעוניין להתראיין ולהביע דעה. חבריו הקרובים בבית המדרש מתארים אותו כאדם שלא זז מהגמרא, ומדברים עליו ביראת כבוד חרישית. באופן כללי, הוא פשוט יושב ולומד כל הזמן. כשהוא לא לומד דברים חדשים הוא עושה חזרות. כשהוא לא עושה חזרות הוא מסכם לעצמו שיעורים. כשהוא לא מסכם שיעורים הוא מדבר בלימוד עם מישהו. הוא לא יבזבז את הזמן בלקרוא את הקטע הזה, ובטח שלא להגיב עליו. במקום זה הוא יריץ עוד פרק במשניות הקטנות שהוא נושא בכיסו. כל הספרים החשובים שהוא צריך ללימוד עכשיו מסודרים אצלו על הבוקסה. הספרים שהוא לא צריך ממלאים את הארון אצלו בחדר. הוא מתלהב מחידושים של רבנים, וויכוחים בהשקפות עולם עושות לו את ארוחת הצהריים. הוא לא יביע דעה, ואם יביע היא תהיה קצרה ומנומקת היטב.

הוא נכנס לשיעורים של הגרז"ן, קם ותיקין והולך לישון בשתיים עשרה. במחשב הנייד שלו, אם יש לו, מסודר כל מאגר השיעורים של הישיבה. אלו שלא נמצאים שם הם חוזרים על עצמם או מיועדים לשיעור א'. הוא לומד דף יומי בעיון, מסיים דפי מקורות תוך חצי שעה ויודע בדיוק מה תהיה המסקנה של ר' שלמה פישר. כשמגיע רב לישיבה הוא מכין רשימת שאלות לשאול אותו. בפלאפון שלו נמצא מאגר שיעורים מוקטן, לאוטובוסים. במהלך השבוע הפלאפון בכלל לא עליו. אם הוא לומד בתכנית הלכה, הוא כבר סיים בהצטיינות לא מעט מבחנים. אם הוא לא, הוא סיים בהצטיינות לא מעט מסכתות. הוא יכול לנצח את הרב שילה בויכוח, או לפחות להראות שיש פנים לכאן ולכאן.

אם הוא אברך הוא מגיע בסיומו של סדר ערב ולומד חצי שעה. אם לא, הוא סוגר את האור בבית המדרש. הוא נשאר ללמוד את סדר צהריים ביום שישי, ומגיע לארוחת בוקר ביום ראשון שאחרי שבת סגורה. אין לו דברים מיותרים בחדר, מוזיקה וספרים לא ממש מעניינים אותו, אלא אם כן הוא שומע את המוזיקה בערב שבת. הספרים שמעניינים אותו כתובים בדרך כלל בכתב רש"י. ואם זה לא ככה, זה רק בגלל שהוציאו אותם בהוצאה חדשה על ידי מוסד הרב קוק. יש לו גמרא של עוז והדר, והיא מלא הערות. הספרים שלו גדושים הערות שוליים וסימניות זמניות. הוא יכול לצטט לך רמב"ם בעל פה, וכששואלים אותו שאלה באמונה הוא מציג את כל שיטות הראשונים בנושא.

אין כל כך עוד מה להאריך עליו: תלמיד חכם, המתמיד, מי יתן כולנו כמוהו.

הבייני"ש

הוא לא כבד, גם לא קליל, העובדה שפוליטיקה רבנית יותר מעניינת אותו מאשר פוליטיקה בכללה לא סותרת את העובדה שהוא יכול להתכווח על שתיהם באותו הלהט. העט שלו מוכן תמיד בכיס, אבל זה בשביל לכתוב הערות על מודעות לא פחות משאר לכתוב הערות על הגמרא. אין לו חולצה משובצת. ואם יש, היא מכסה על חולצת טריקו במין סטייל מיושן אבל מגניב. אם הוא בוגר הוא לובש חולצה חלקה עם כפתורים, אם הוא זורמן – חולצות טריקו של סוף מסלול או של בני עקיבא. בסנדלי השורש שלו אין גרביים, ואם יש זה רק בגלל שקר לו בלעדיהם. יש לו משקפיים, אבל גם משקפי שמש. אין לו חולצה בתוך המכנסיים, אלא אם כן מדובר בשבת. הנושאים היחידים שהוא מסוגל לדבר עליהם אינם בהכרח סוגיות במחשבת ישראל, אם כי אין ספק שזה הרבה יותר מעניין אותו מאשר סוגיות בסרט האחרון בקולנוע. הוא חוטא בקריאת ספרים מדי פעם. כן, גם ספרות יפה, אם כי הספר האהוב עליו ישאר לנצח "מים שאין להם סוף". הוא מסוגל לענות לך מי ניצח אתמול בדרבי, אבל זה לא אומר שהוא טרח לברר את זה. לעומת זאת, הוא כן טרח לברר מה בדיוק הקושיה המפורסמת של ר' חיים. הוא שומע מוזיקה עברית מדי פעם, בעיקר בדרך הביתה, אבל השעון המעורר שלו הוא ניגון חסידי של חיליק פרנק. באופן כללי הוא מתעניין בעולם. לפחות בכותרות הראשיות שלו. ואם ראש הישיבה התייחס לזה בשיעור הכללי, הוא מיד יברר מה בדיוק קרה. בדיחות מצחיקות אותו, אבל בדיחות בייני"שים הן, בלי ספק, הרבה יותר מצחיקות. זה לא שהוא חסר רגש, זה פשוט שאי אפשר להכריע קושיות עם רגש. את הרגש הוא שומר לטלפונים הבייתה ביום שישי, אחרי המקווה. הוא לא הולך יותר מדי למעיינות, אבל בבין הזמנים הוא יחרוש את הארץ מקצה לקצה. במחשב הנייד שלו יש בעיקר סיכומי שיעורים, אבל גם את מלך האריות – בשביל האחים הקטנים. לפני שהוא חוזר הבייתה הוא מכין דבר תורה על הפרשה, אבל גם פעולה לחבריא ב' ולחניכים שלו. יש לו פייסבוק, אבל הוא לא ממש יודע איך משתמשים בו.

הוא בייני"ש. זה לא שהוא טיפוס מוזר ולא נורמלי, הנורמלי שלו הוא, בפשטות, שונה לגמרי מכל דבר אחר.

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “קוים לדמותו של הבייני"ש

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אתה חמוד אתה, בכנות.
    בהתחלה חשתי שמץ מרירות ואני לא בטוח אם הוא נבע כולו ממני, שמא גם יש גם סרקזם, ולא רק ציניות לשמה, בקטע של "הצעיר הפעור". בהמשך נהניתי אפילו יותר.

    מעבר לכך, מצאתי את עצמי תוהה על הדמיון והשוני בין החוויה שלך את הישיבה, מנקודת המבט שלך אז, לבין החוויה שלי, את הישיבה(ות, למען האמת) שלי, כשהייתי בהן. ישיבה גדולה כמו זו שאתה למדת בה, לעומת ישיבה מעוטת תלמידים כמו זו שבה התחלתי ואלה שאליהן התגלגתי בהמשך דרכי.

    ונדמה לי, ותקן אותי אם אני טועה, שהבייניש בסוף הוא מאוד אתה. יש לציין שחוסר הקוהרנטיות שבו לא התיישב לי בדמות אחת, משהו שם לא לגמרי הסתדר.

    ואשמח לשמוע את חוות דעתו של אחד מחבריי החילוניים לפוסט הזה, וגם של אישה. בשביל זה בדיוק נועד פייסבוק, לא?

  2. אריאל הגיב:

    שעשעת בהחלט.
    אפשר לומר שהבייני"ש המצוי מורכב מכל ההגדרות ביחד, אך הן מתבטאות בתקופות שונות בחייו הבינישיי"ם (אולי חוץ מהמתמיד, שאלו הם רק יחידי סגולה).

    מה דעתך לכתוב מגדירים?

  3. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תגובת הנשים: משעשע. מסדר קצת בראש את סיפורי הדייטים שאתם מספרים ואת הבחורים שפוגשים בערבים. ואת הבנדוד שהתחיל הסדר 🙂

  4. סנופקין הגיב:

    התגלגלתי לכאן במקרה. משעשע וחינני, וגם מוכר מאוד, למרות שבבית המדרש שלנו אין אף אחד מהם.
    ונוסטלגי-משהו לקרוא את זה בך.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s