בין עם ישראל לפרודו באגינס, עם השלכות מעשיות

I.    סאורון הוא עמלק של דורינו

מה אפשר להגיד על עמלק שעדיין לא אמרו.

קודם כל, שהוא עבר דמוניזציה. שהוא הפך להיות הרע המוחלט, השלם, חסר המשמעות, חסר הרחמים. כמו הרובוטים הלבנים ואלות הבייסבול שלהם ב'החיים, היקום וכל השאר', שרוצים להרוס את היקום. אולי יותר מזה, כמו סאורון ב'שר הטבעות'. סאורון מייצג את הרוע בצורה מושלמת. הוא לא 'רע', הוא 'הרע'. אין רע מלבדו. כל הרוע שואב ממנו את הכח, ומטרתו העיקרית היא להכפיף לו את כל העולם, שכולם יהיו עבדים שלו, שמי שלא עובד אותו ימות. אחד הקטעים היפים בשר הטבעות הוא שאף אחד לא נתקל בסאורון. הוא לא מופיע בספר. הוא מרחף ברקע, הוא ממריץ את הרעים לעשות כרצונו ומטיל את חיתתו על הטובים, אבל אין דמות כזו. גם אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, אם כבר מדברים על הנושא. יש לו עין אחד, יש לו תשעה משרתים, אבל הוא עצמו לא קיים באמת.

אני חושב שהסיבה לכך שסאורון לא קיים היא כי אין רע מוחלט. סיפור חייב לייצג מציאות כלשהי, ובמציאות אין מישהו שהוא רע לחלוטין, לכל אורך הדרך. שאין בו טיפ טיפה של טוב. תחשבו על הנבלים בסיפורים שאתם מכירים; ישנו מוטיב כזה 'הנבל הנחמד', שבו אנחנו רואים מישהו שעושה מעשה רע, אבל הוא בעצם אדם נחמד. הסיבה היא שייצוג מוחלט של רוע יצור תחושה עזה של חוסר אמינות. של 'לא יכול להיות שיש מישהו כזה'. ואם יש, יש לו איזושהי הפרעה נפשית. רוע מוחלט בדעה צלולה? לא אצלינו. הנה, באחת התורות המפורסמות שלו (רפ"ב, אזמרה) כותב ר' נחמן:
"דַּע כִּי צָרִיך לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת. וַאֲפִילּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר צָרִיך לְחַפֵּשׂ וְלִמְצא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל יְדֵי זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה."

רציתי לכתוב על היטלר, שהוא רוע מוחלט ולך תדון אדם כזה לכף זכות. אבל, כמו שאומר חוק גודווין, זה הורס את כל הקטע וגורם לי לסטות מהנושא. ובכן: בנו של עשו, הוא עמלק, הוא אגג, הוא המן, הוא כל מי שמנסה להשמיד אותנו בכל דור שהוא. מה אומרת לנו הדמוניזציה של עמלק? מה אומר לנו הציווי המוחלט הזה, 'כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק מדור דור'?

כשעם ישראל יצא ממצרים הם לא הלכו להשמיד את עמלק. לא זו הייתה המטרה. הם יצאו לארץ ישראל, בדרך היה להם תכנון לקבל את התורה. הולך לו עם ישראל ביער, שורק לתומו, פתאום מופיע עמלק. 'קרך בדרך' – המדרש מדבר על התקררות, אבל הפשט הוא שזה היה לגמרי במקרה. פתאום הופיע הזאב והתחיל להלחם. פה נעוצה הבעיה. כשר' נחמן מדבר על לדון את האדם לכף זכות, הוא לא מדבר על מי שנלחם בך. כשיש מלחמה אנחנו לא עושים חשבונות, אנחנו מדמים בנפשינו שאנחנו נלחמים מול הרוע המוחלט, ויוצאים לקרב. אם הוא לא נגדינו, אם הוא סתם רע, אז נדון אותו לכף זכות. אבל כשאנחנו נלחמים? הי, העולם הזה קטן מדי לשנינו!

תמיד חשבתי על החיילים שפלשו לנורמנדי, ירדו לחוף בצרפת ופלשו בגלים, כשמכונות היריה של הגרמנים קוצרות בהן ללא רחם. מה עבר להם בראש? באיזשהו מקום, אני מאמין, בין הפחד ובין הם חשבו שהם הולכים להציל את העולם. שניה לפני הפלישה דיבר איתם גנרל ג'ורג פטון, שחתם את נאומו במילים הבאות: "אתם יכולים לומר תודה שבעוד עשרים שנה, כשתשבו ליד האח עם הנכד על הברך, והוא ישאל אתכם מה עשיתם במלחמת העולם השנייה, אתם לא תצטרכו להשתעל ולהעביר אותו לברך השנייה ולהגיד – 'תראה, הסבא שלך ניקה חרא בלואיזיאנה'. לא, רבותי, אתם תוכלו להסתכל לו ישר בעיניים ולהגיד – 'ילד, סבא שלך לחם עם הארמיה השלישית הכבירה ועם הבן זונה המחורבן ג'ורג'י פאטון". הם ממש חשו, אני מאמין, בתחושה שהם החיץ העומד בין השחור העומד להשתלט על העולם ובין העולם עצמו.

אוקיי, יגיד הקורא הליברלי-אך-משכיל, ייטיב את משקפיו ויגרד בקרחתו (איך תמיד יש להם קרחת!), אבל מה עם 'לא תחיה כל נשמה'? להרוג את הנשים ואת הטף? את הצאן? להשמיד את כולם עד הסוף? מה אשמים גמולי החלב שלא פשעו?

שאלה קשה. אבל חכו, אני אצא מזה ליברלי עוד, איכשהו.

II.    טבעת של אימה ושל אש

אני רוצה לחזור לסאורון. לייצוג המוחלט של הרוע. הסמל של הכח שלו הוא הטבעת. 'טבעת אחת למשול בם'. לאורך כל הספר אנחנו רואים איך ההשפעה של הטבעת היא השפעה מדבקת: פרודו הולך ומתקשה לשלוט בכח הנובע מהטבעת, וממילא ברוע שלו. העימות בינו ובין הטבעת נוטל ממנו את כל כוחותיו. ובסוף, כאשר הוא צריך להשמיד אותה ובמקום זה היא משתלטת עליו, קופץ גולום ו–
— וחותך לו את האצבע שעליה הטבעת. האצבע נגועה כבר, צריך להוריד אותה. אי אפשר להגיד 'במה אשמה האצבע'. היא צריכה לרדת. רוע הוא דבר מדבק. כאשר יש עם שנלחם מול עם אחר במטרה להשמיד אותו, הרוע דבק בו לאורך כל הדרך. הילדים הקטנים גדלים על ברכי הנרטיבים ש'הם עשקו אותנו ואנחנו צריכים להרוג אותם', וכשיגדלו המלחמה הזאת תמשך. לא סתם הטבעת היא עגולה – כח מזין את עצמו. רוע מזין את עצמו. זה מעגל של אימה ואש שלא יפסק עד שלא ישמידו אותו לחלוטין. וזה אומר להשמיד גם את הילדים, וגם את הנשים, וגם את הצאן והבקר, ולשרוף את הערים – כל מה שאפשר.

כותב הרש"ר הירש: "לא עמלק, אלא זכרו ותהילתו של עמלק – הוא הגורם רעה לעתידה המוסרי של האנושות. כל זמן שספרי הזכרונות של האנושות יקשרו כתרי תהילה לראשם של גיבורי החרב; כל עוד שחונקיו ורוצחיו של אושר האדם לא ירדו לטמיון הנשייה – יביטו דורות הבנים בהערצה אל אותם גדולי בעלי הזרוע, וזכרם יעורר את הרצון להידמות להם במעשי אלימות ותהילה."

אוקיי, אז איך אני יוצא מזה ליברלי בכל זאת?

אני לא.

בתודעה הדתית-קיומית שלי נוצר דיסוננס מאוד כבד סביב האפולוגטיקה שביצעתי כרגע. גם אם היא נכונה. פעם להשמיד עם היה טעון בהרבה פחות משמעות סמבולית מאשר עכשיו. הזכרנו מקודם את חוק גודווין, שטוען (בניסוח לא מדויק) ש'ככל שדיון אינטרנטי מתארך, כך הסיכוי שהוא יגיע לאזכור השואה שואף ל1', ושדרוג של החוק מציע כי 'כל שימוש בשם היטלר או במושג השואה בויכוח גורם לצד שמזכיר אותו להפסיד אוטומטית'. מתחת לחוק הזה נמצאת תפישת עולם טראומטית של השואה. לא בציניות; השואה אכן הייתה טראומה. ומושג ה'השמדת עם' קיבל פתאום משמעות אחרת, מזעזעת וטראומטית. לך תשמיד עם אחרי שכמעט הושמדת בעצמך. לך תדבר גבוהה גבוהה על 'לא תחיה כל נשמה', כשאתה בעצמך  – כמעט וחדלה נשמה מאפך.

ידועה אמרה (שלא מצאתי מי אמר אותה, בטח ישעיהו ליבוביץ') ש'מזל שסנחריב בלבל האומות וכך לא צריך להשמיד את עמלק, כי אחרת לא היינו יודעים איך להתמודד עם המצווה הזאת'.

אולי.

מה שאני כן צריך להגיד לעצמי שוב ושוב הוא שלא אהיה אני עמלק. בזמנו כתב הרב דסלר "עיקר מצוות מחיית עמלק בזמן הזה הוא מחיית תורת עמלק מלבנו." אני שומע מכאן את הקריאה הגדולה שלא להיות מייצגי הרוע. שחייל ישראלי לא יסמל – בשביל אף אחד – רוע מוחלט. אסור שזה יקרה. כשהייתי במחסום מכבים הגיע פעם ערבי שנחתכה לו היד למחסום, במטרה שנטפל בו. לא אנחנו היינו אמורים לטפל בו, כי אם הסהר האדום, אבל ההגעה שלו למחסום אמרה לי שיש עוד תקווה, שאנחנו לא נמצאים, למזלינו, במקום שבו ערבי לא יגיע למחסום כי יירו בו שם. שלמרות שאנחנו כובשים אותם, למרות שהתנאים שלהם אינם תנאים, למרות שערביי ישראל חיים תחת משטר צבאי כבר שנים רבות – ובלי קשר לויכוח למי שייכת הארץ הזאת, לא זו הנקודה – הם עדיין לא רואים אותנו בתור הרוע המוחלט. לפחות זה.

III.    בנימה אופטימית זו

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאֶרְצֶה לְהִדָּפֵּק עַל הַשִּׂנְאָה, לְבַקֵּשׁ שתִּפָּתַח, שֶׁתִּהְיֶה
הֲבָנָה. שֶׁלֹּא תִּהְיֶה רוֹגֶּשֶׁת. שֶׁלֹּא תִּהְיֶה אַדוּמָה. לֹא יָדַעְתִּי שֶׁשִּׂנְאָה
יְכוֹלָה לִהְיוֹת כָּל כָּךְ מוּחָשִׁית וְכָל כָּךְ קָשֶׁה, כְּמוֹ חוֹמָה.

IV.    רגע, אז מה אמרת על עמלק שעוד לא אמרו?

מצאת מקום חרפתי, מלך כוזר: אכן לא אמרתי כלום על עמלק שעדיין לא אמרו, ואפילו תמכתי יתדותי בכל מיני אנשים חשובים אחרים. אני כן רוצה להגיד משהו חדש על אפקט הזכרון. על הפרשה היחידה שאתה חייב (טדם!) לשמוע בבית הכנסת. כן כן, לקום בבוקר שבת לפני תשע בבוקר, וללכת לבית הכנסת רק כדי לשמוע 'לא תשכח'. ושוב, בקריאה ייקית. ושוב, בקריאה תימנית. ושוב, בטעמים ירושלמים:

"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים: וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה’ אלקיך לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אלקיך נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח".

אני מבקש להשליך עכשיו על משהו אחר: על הזכרון. המצווה היא לא רק למחות את זכר עמלק. המצווה היא גם לזכור, לא לשכוח. לא לשכוח שפעם היה זמן בו היית עייף ויגע ולא ירא אלוהים. באיזשהו מקום, זכרון של דברים כאלה (הנגדה בין ישראל לאומות העולם) הוא זה ששמר על עם ישראל כמסגרת תרבותית בתוך האומות. הידיעה שכולם שונאים אותנו, שכולם מנסים להרוג אותנו, הרש"י המפורסם ש'בידוע שעשו שונא ליעקב'. התפישה שלנו כעם נרדף היא משהו שיכול להחזיק בחיים הרבה מאוד זמן. אין סיבה טובה יותר לחיות מאשר הנקמה.

אבל שלילה אינה יכולה להיות מסד לחיים. אי אפשר לייסד תפישת עולם על שלילת משהו.  בהנחה שהמשהו הזה יעלם, מה נעשה אז?

אולי צריך להפסיק להפנות את המבט רק לאחור ולהתחיל להסתכל גם קדימה. כבר למדתנו הרבֶּצֶן, אשת לוט, כי מי שמסתכל אחורה סופו להשאר נטוע במקום. מי שמסתכל קדימה, סופו להגיע לארץ המובטחת. או, על כל פנים, למקום שאליו הספינות של בילבו, גנדלף ופרודו נוסעות: הרי אחרי השמדת הטבעת ותבוסת סאורון, להשאר בארץ התיכונה אי אפשר עוד.

מודעות פרסומת

5 Responses to “בין עם ישראל לפרודו באגינס, עם השלכות מעשיות”


  1. 1 ארגמון 6 במרץ 2012 בשעה 23:09

    יש לך אי דיוק כמעט מהותי:
    – סאורון הוא לא רוע מהותי. אפילו אם נתעלם מהספרים הקאנוניים האחרים, זה משפט שנאמר בפירוש בש"הט על ידי המנטור הנצחי גנדלף: שהטבעת (כלומר, ההיבריס) היא הרוע המוחלט היחיד. אפילו סאורון עצמו לא היה מושחת מראש.

  2. 2 אברהם א. 11 במרץ 2012 בשעה 1:21

    שמעתי מראש הישיבה שלי שיש שלושה עמלק: אחד מהם הוא הרוע שקיים בכל אדם (עמלק=ספק, וזה), אחד מהם זה שונאי ישראל שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, ואחד זה עמלק האמיתי.
    אז אתה אומר שעמלק ה"פשוט" הוא באמת רשע במהותו. זה מעניין.
    כי תאמר מה שתאמר, העמלקי שבכלל נחטף בגיל שלושה חודשים ממיטתו וגדל בדנמרק אצל משפחה קתולית אדוקה עם עוד שלושה ילדים וחתול, ועכשיו הוא בן שש והולך לכיתה א', לא גדל על שום נראטיב, ואין תירוץ מתיישב על הדעת (האנושית) להרוג, ע"פ מאמרך.
    אלא אם כן זה משהו קמאי בגנים, כמובן.
    או משהו מרושע, או "שמח בכיליונו", או משהו כזה.

    • 3 יהודה גזבר 11 במרץ 2012 בשעה 1:40

      כל אדם בעולם גדל על נרטיב. ואני לא ניסיתי לספק תירוצים למה צריך להרוג את עמלק, וגם לא למה עמלק הוא הרוע המושלם, אלא הסברתי למה נוצרה דמוניזציה לעמלק: בלי זה לא היינו מסוגלים לשחק את ה'רע'.
      ישי מבורך אמר שעמלק הוא ה'אחר' המושלם. הזה שההבדל ביני לבינו הוא בעובדה שהוא אחר. ש'ראשית גויים עמלק' ו'בשביל ישראל שנקראו ראשית', ושניהם יחד כל כך זהים, שהסיבה שהם אחרים היא כי הם אחרים, ומול דבר כזה אי אפשר לחיות. לכן עמלק מנסה להשמיד אותנו ואנחנו אותו. אולי. לא יודע.

      הכל אפולוגטיקה, אתם יודעים?

  3. 4 יהודהו 17 ביוני 2012 בשעה 16:31

    זה מעניין. ובאמת יכול להיות שהכל אפולוגטיקה, אבל אם ככה, למה אתה מעסיק את עצמך בזה? (אא"כ זו אפולוגטיקה שאתה מאמין בנכונות שלה, ואז זו לא ממש אפולוגטיקה, נדמה לי)

    (והייתי בטוח, עם האמירה על הליברליות, שבסוף תגיע הפיסקה ממידות הראי"ה על מתחת לשמים ומעל לשמים. שוין, אולי בפעם אחרת)

  4. 5 מבני בניו 24 באוקטובר 2013 בשעה 0:27

    אחרי גזירות ת"ש-תש"ה (כך קרא החוקר מנדל פייקאז' לשואה), בהן הושמד שליש מעמנו – יש עוד שאלות על עמלק?

    עמלק אינו ה'אחר' ח"ו, עמלק הוא השנאה למוסר היהודי שהנחיל לאנושות את האהבה לזולת, באשר 'אב אחד לכולנו'. עמלק לא סובל את העם שהביא לעולם את התנ"ך, והביא לטורף העט על טרפו את ייסורי המצפון.

    אין ביהדות אדם שהוא 'רע מושלם'. לעמלק יש תיקון גמור, כפי שפוסק הרמב"ם. עמלקי שקיבל עליו את שבע מצוות נוח – יצא באחת מכלל 'עמלק' והיה ל'חסיד אומות העולם'!


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: