ספרים מצחיקים: שלשה בסירה אחת, פו הדב, אלבי, עין של אשה

[ערב רב של המלצות על ספרים מצחיקים ושולי קדירה.פורסמו בתקופות שונות בעולם קטן, ושרדו עד היום]

________________

לקראת ראש חודש אדר הבא עלינו (ועל כל ישראל) לטובה, המדור שמח מאוד לפתוח פרוייקט קצרצר של הספרים המצחיקים בכל הזמנים או משהו בסגנון, שנועד לכסות על העובדה שתקופת מבחנים עכשיו וגם שום ספר מעניין לא הגיע לתיבת הדואר שלי מזה כך וכך זמן. זה ימשך עד פורים, ואין כאן שום כוונה לדרג אותם לפי ספר כזה או אחר.

שלשה בסירה אחת, של ג'רום ק' ג'רום. אם פספסתם, קיים גם ספר המשך, הרבה פחות מפורסם, וגם פחות מוצלח מהראשון: שלשה בבומל. נחשב לקאלט של ההומור הבריטי. יש טיולים מאורגנים בעקבותיו, ספרים שמתייחסים אליו ('מלבד הכלב', של קוני ויליס, יוזכר כאן לטובה) וכתות מעריצים ברחבי העולם.

מה קורה כאן? ג'ורג', האריס, ג'רום והכלב יוצאים לטיול. בספר הראשון הם הולכים לטייל על נהר התמזה, ובספר השני הם עושים מסע אופניים ברחבי גרמניה שלפני מלחמת העולם השניה. הטיול הוא, כמובן, רק רקע להערות שג'רום מפטיר על כל דבר שזז או לסיפורים עליו, על דודו שקנה גבינה מסריחה ולא הצליח להפטר ממנה ועל כל דבר שרק תוכלו להעלות בדעתכם.

שימו לב: זה ספר מצחיק, אבל הוא מצחיק כמו מונטי פייתון. במילים אחרות, הוא מאוד מאוד משעשע, אבל לא תקרעו מצחוק מכל משפט שני. ההומור הבריטי הוא הומור יבש. אנחנו רגילים להומור של פאנץ' ליין, שורה מוחצת שגורמת להתפקע מצחוק, אבל הומור בריטי הוא יותר מורכב: הוא בונה סיטואציות משעשעות שמתאימות מאד למציאות, אבל לא דואג להפתיע את הקורא, הצופה או השומע בכל שניה ושניה.

ועוד נקודה – יש מספר תרגומים בעברית. המפורסמים ביותר הם של יאיר בורלא, ששכתב את הספר בצורה משמעותית, אבל לפעמים הוא אפילו יותר טוב מהמקור, וכנגדו התרגום המוער של דני קרמן, הגרסה המלאה והערות שיוסיפו (ובעיקר יפריעו) בצד הטקסט. אני ממליץ על בורלא, ולו רק בשביל השפה העשירה.

פו הדב וגם הבית בקרן פו, שני ספרי הסיפורים שכתב א. א. מילן. (אפשר להוסיף גם את מעשה במעשה, אבל כבר כתבתי עליו בעבר). עקרונית, אלה ספרי ילדים. למעשה הם בין הספרים היותר ציניים שיצא לי לקרוא מעודי. שניהם קצרים יחסית (הראשון יותר מהשני), שניהם מאוד משעשעים.

כן, שוב הומור בריטי. אתם מחפשים משהו אחר? חכו לשבוע הבא.

על כל פנים, את פו הדב של דיסני אני מניח שאתם מכירים. לצערינו, דיסני לקחו את הספר והפכו אותו לעלילה ורדרדה ומתקתקה, מלאת צמר גפן ודובונים מתפנקים. הרבה מאוד פעמים העלילה היא אותה עלילה, גם הדמויות הן אותן דמויות. אבל האירוניה והציניות נשארו רק בספרים. כשאני אומר 'ציניות', אני מתכוון בעיקר לדברים שבאזניים של ילד קטן יכולים להשמע הגיוניים (לדוגמה, הקטע בו איה שם את הזנב שלו בנחל בשביל להציל את רו), אבל קריאה של בוגר תגלה הקצנה שאומרת, בעצם, 'לא יכול להיות שהוא התכוון לזה', וממילא להפוך את כל הסיפור להרבה יותר מצחיק.

תרגומים: גם כאן, לא חסרים תרגומים. אני מאוד אוהב את התרגום של דן מישר (מחברות לספרות), אבל יש גם לתרגום הישן וגם לחדש יותר לא חסרים מעריצים. ל'בית בקרן פו' יצאו שני תרגומים, אני מעדיף את התרגום של אהרן אמיר, אבל גם אוריאל אופק נחשב מוצלח.

————–

אלבי – סיפור אבירים / יאיר לפיד.
הוצאת כתר, 105 עמודים.

לכבוד פורים הקרוב, אמר לי מישהו, אולי הגיע הזמן להמליץ על ספר מצחיק. "טוב" אמרתי. "מה הקריטריונים לספר מצחיק?" "אה…" הוא אמר. "שיהיה מצחיק ו… אה…" "אה!" אמרתי לו, "אני יודע על איזה ספר אתה מדבר!"
כי, אתם יודעים. יש הרבה ספרים מצחיקים. יש את 'שלשה בסירה אחת', את 'מדריך הטרמפיסט לגלקסיה', את ספריו של טרי פראצ'ט, ועוד המון המון סופרים הרבה פחות מוכרים. בעברית זה קצת פחות נרחב: יש לנו את אפרים קישון, עוד כל מיני קומיקאים וכאלה, ואת אלבי. כלומר, את יאיר לפיד, אבל זה הספר הכי מצחיק שלו – ואולי גם הספר הכי מצחיק שנכתב בעברית.

הכל התחיל בגלל שהנסיכה היפה אלני נחטפה מזמן ומוחזקת על ידי המלכה הנוראה צילמוס. חברה הטוב, אישיות בשם אלבי שהוא גם, במקרה, אביר, יוצא להציל אותה. יחד עם הסייף הטוב במדינה, שגם יודע לבשל פסטה בששה טעמים שונים (וזה עוד כשהוא ישן), אחד בשם צילו. בדרך הם אוספים כל מיני דמויות ססגוניות וכאלה שסתם נשפך עליהם גואש, נלחמים באבירים ותוהים ביחד מתי זה עכשיו, מה השעה או למה רבקה ויינברג לא קשורה לסיפור הזה בכלל.

למה אני ממליץ עליו? כי הוא תענוג. מצחיק גם בפעם האלף. ספר שכבר רכש לעצמו כת מעריצים קטנה-אך-איכותית. הוא ספר שכיף לקרוא, כיף לצעוק בדיחות ממנו באמצע הסלון. טעים גם קר.
נקודת תורפה: אולי עודף של נונסנס לקראת הסוף, או דמויות שמשתנות פתאום, באמצע הסםר, כדי להתאים לעלילה. מצד שני, למי אכפת. כמה אתה כבר דורש מספר מצחיק? שיצחיק, וזהו!
כדאי לשים לב ל: לעלילה הפסיכודלית שמתבטאת בעודף מטאפורות מורכבות, המבטאות את נטייתו האקזיסטנציאלית של הכותב. (קיצור, עזבו אתכם מברברת. תקראו ותהנו!)
ציטוט מבפנים:
"היכון למות!" רעם האביר שמול אלבי. היה לו קול עמוק ומהדהד, עם מבטא שאלבי לא זיהה. "מתי?" שאל אלבי בנימוס. "עכשיו," אבר האביר.
"אי אפשר להתכונן למשהו שהוא עכשיו," התלונן אלבי, "אני יכול להתכונן רק למה שיקרה אחרי."
"אחרי מה?" שאל האביר.
"אחרי עכשיו," אמר אלבי בסבלנות.
"אבל אתה צריך למות עכשיו, " אמר האביר.
"זה לא מה שאמרת," התרגז אלבי. "אמרת 'היכון למות'. זה אומר שעכשיו אני צריך להתכונן למות. אבל אני לא יכול גם למות וגם להתכונן באותו זמן."
"אז מה נעשה?" התגרד האביר במבוכה.
"עכשיו או אחר כך?" התעניין אלבי.
"עכשיו," אמר האביר.
"עכשיו אני אתכונן למות, כמו שאמרת," אמר אלבי. "תבוא אחר כך, נראה."
————————————————

עין של אשה / מיכל ווזנר
412 עמודים, הוצאת חמדה.

אמא שלי חושבת שכל הבנות בעולם צריכות להתאגד ולאסור עלי לכתוב את הביקורת הזאת. 'זה ספר של נשים', היא מקוננת באזני בעודה מקנחת את עיניה מדמעות צחוק, 'אני אכתוב עליו את הביקורת. תן לי'. אלא שבאופן סטטסיטי מחצית מקוראי עולם קטן הם גברים, מה שגורם לי למחויבות עמוקה כלפי המין שהספר הזה, מטבע הדברים, פחות מעניין אותו.
או שהוא חושב, לפחות, שזה פחות מעניין אותו.
בעודי ילד צעיר לימים היה טור במקור ראשון. כתבה אותו מיכל ווזנר, עורכת דין וסופרת, ובטור הנזכר היא פרשה, שבוע אחר שבוע, את הגיגיה בשלל הנושאים העומדים על הפרק, מזוית נשית-דתית-לאומית, בצירוף דמויות שונות עם השמות (ההגיוניים מאוד) 'בולוש' 'פושקולינה' ו'טובה-הרשטיק-הכרמי'. בהתחלה זה היה מעין הגיגים על החג החולף, השבוע האחרון או סצנת הדייטים האחרונה של חברותיה הטובות, ולאט לאט נתגבש איזה קונספט של טור שבימינו אנו אפשר לקרוא לו בלוג. מין יומן שכזה.
טוב, אני שומע את חברי נאנחים ממגרש הכדורגל, ומה מעניין בזה?
אז זהו, שלגברת יש חוש הומור. אני הולך להגזים קצת, ולהגיד שיש לה חוש הומור כמו של ג'רום קלפקה ג'רום, ההוא מ'שלשה בסירה אחת'. בכל מקרה, גם אם הגזמתי, הספר מצחיק. מאוד מצחיק. אמא שלי טוענת שהוא גם גורם לבכות במקומות הנכונים, אבל היא בת. בנות תמיד בוכות במקומות הנכונים. אני, באופן אישי, בעיקר נקרעתי מצחוק.
כך או כך, אחרי שהטור נסגר וווזנר הלכה לעסוק במקצוע שגם מרויחים בו כסף, היא החליטה לאסוף מאה טורים מתוך המאות שנתקבצו במהלך השנים, לברור את האהובים עליה במיוחד ולהוציא אותם לאור כספר. למרבה הצער, היא לא הוציאה אותו באיזו הוצאה מוכרת, ככה שיותר קשה להשיג אותו. קשה, אבל אפשרי בהחלט. הספר יצא לאור, יש לו על הכריכה ציור של סבתא סורגת, וקוראים לו 'עין של אשה'.
מכל האמור לעיל אי אפשר להבין מה יש בספר והאם הוא מומלץ, אז בקצרה: יש בו מאה טורים בכל נושא שבעולם, ממצחיקים ועד לעצובים, רגשניים ונוגעים ללב. רוב מוחלט של הטורים טובים מאוד. וגם אפשר לצטט מהם בכל מיני סמינריונים לאולפנות, מדרשיות ומקומות שיש בהם בנות, ככה שזו השקעה בטוחה כמתנה לכל בת באשר היא. יְדִידָי בעלי החֲבֵרוֹת, זה מספיק לכם?

למי: אני נהניתי, אבל זה מיועד בעיקר לבנות. בנים יכולים לקרוא את הספר, בתנאי שיכרך מחדש, מחשש לעין הרע.
למה: מאה טורים מעולים שאין בשום מקום אחר. כמו יאיר לפיד, אבל לדתיים.
שימו לב ל: לסיפור האישי של משפחתה, שנבנה מטור לטור ומחלק לחלק.

[אפשר להזמין בhemda.books@gmail.com  או בטלפון: 050-2141507, ואני לא מקבל תמלוגים.]

 

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: