אחת עשרה דקות

ממש לאחר מכן מופיע אדם דְּלִיל-שיער בשם נחמן אלא שלמעשה אין הוא קשור לסיפור. הוא גורר את רגליו וכתמים חומים מופיעים על מכנסיו אף שאין בהם כל סדר או הגיון, קפלים ארוכים חורצים כל מכנס ומכנס כמו פסק דין. נחמן פונה לנחום ושואל "מה השעון?" מכיון שנחום סבור שאינו הוא מפשיל את שרוולו ומציג את היד העירומה בתור התנצלות, ואז הוא נזכר בשעה המדויקת שאמר לו אדם אחד (ירחמיאל שמו) לפני כדקה ואומר לנחמן. נחמן מהנהן לו בכובד ראש. "אז מה עושָׂה כאן?" הוא שואל, "ומי אתה מחכָּה?" ואין הוא מניח לנחום לענות אלא ממשיך הלאה ומותיר את תשובתו של נחום תלויה באויר. דווקא היה לנחום מה לענות על הדברים האלה, על אף שעל דברים אחרים לא היה יכול לענות, אבל במקום לרדוף אחרי אותו אדם מגוהץ-כתמים ודליל-שיער, (והרי הוא אינו יודע שקוראים לאותו אדם נחמן, ויש לו אשה שרועדת עכשיו את שמו בצווחות חלושות 'נחמן, נחמן' מבעד לחלונות האפורים-חומים של דרום תל-אביב) הוא נשען עם גבו על המעקה ומביט בנחמן הולך וגורר את רגליו באיטיות על הטיילת עד שהוא פונה והולך באחת הפניות ונעלם מן העין. תחושת עצבות לא ברורה אוחזת בנחום ברגע הזה, אבל הוא נושם עמוק ונושף ככלב חוצות, וכבר משתלשלת לשונו מפיו והוא חוזר להיות אדיש למראה (ורק למראה) כאחד האדם.

"אז מה עושָׂה כאן?" אמר דְּלִיל-השיער. כאן, כלומר: ציר הרוחב של נחום הוא הקו של הטיילת (שהולכת ומתמשכת לאורך כל החוף כמו שרשרת יפה) וציר העומק שלו הוא הקו הדקיק שמחבר בין השמש והים. לפעמים יש לו גם ציר אורך שמושך אותו ממקום למקום כיון שהוא מכרסם נלהב ורוטט שמחפש אחר הגבינה. ציר זמן אין לו אף פעם: השעונים שבביתו אינם מכוונים בכוונה תחילה, מפרק ידו עירום. אמנם אפשר להגיד שהשמש היא ציר הזמן שלו, אך גם זה לא יהיה מדויק, לפי שהשמש היא ציר העומק שלו ובאמת הוא חד מימדי או עמוק לעֵין חקר, הכל תלוי כמה ארוכים הצללים תחת עיניו למי שצופה בו. (כיון שאין הוא מכיר דברים אחרים, הוא מדמה לעצמו שלכל אדם ישנה מערכת צירים שכזו, שמחלידה אי-פעם וצריך לשמן אותה מחדש היטב, וילדים נולדים כשנשים נתקפות צירים ועל כן נשים הן סבוכות היטב: שתי נפשות בגוף אחד ומי-יודע-מה עוד.)

אין לו לאן ללכת כרגע. יפעת מחכה לו בעוד אחת עשרה דקות בבית הקפה של גויאבה על מושבי העור השחוקים: אולי תחייך אליו ותגיד שהכל בסדר (אם כי מי בכלל צריך שיגידו לו 'הכל בסדר' לאחר שמחייכים אליו). אבל אין הכל בסדר ואין הכל מאורגן. אין היא יודעת זאת לעת עתה (ולכן, בינתיים, היא מתהלכת מרוצה מאוד ברחוב ושערה מתנחשל סביבה ואין חששות עולים בקרבה כמו נחשים מן הסל), אבל זרמים תת-קרקעיים משלחים צמרמורות נסתרות בנפשו של נחום. הוא סוער ונפתל מול הים ואת שולי שערו הוא מגלגל הלוך וחזור בין אצבעותיו. צלצול מפר את שאון הגלים: על הטיילת הולך מוכר גלידה ומדנדן בפעמונו (לפי שהוא אילם ואינו יכול לקרוא 'גלידה, גלידה' על מנת שישמעו הילדים) ולפעמים נאנח ומביט אל הים. כשנחום מביט בים הוא חושב לעצמו שהקצף על הגלים הוא שאריות מן הקצף הגדול אשר קצף א-לוהים על העולם בזמן המבול. עדיין אין לדעת מה אומר לעצמו מוכר הגלידה כשהוא מביט בים.

ומה עושָׂה? זה עתה הוא עומד אחרי מעשה שלא יעשה, ועל כן הוא מביט בים ונאנח לעצמו מדי פעם ולפעמים הוא שולח ידו לכיס וממשמש את המטבעות שהניח שם בבוקר, צלופחים נוצצים שהוא מעביר בין אצבעותיו. כי יש לדעת: גם גברים הם סבוכים היטב, אלא שהם מסתירים הכל תחת מעטפת נוצצת, ים שקט שרוע במרחבים שמבהבהים באלפי אורות חרישיים למראה. וכיון שנשים סבורות שכל מי שיש בו משהו- צריך אותו משהו לצאת החוצה (כמו תינוק), הרי שממילא אין בגברים ולא כלום, ובאמת אשה הרואה גבר היא ספינה שמִטלטלת על הים ואינה משווה לנפשה מה מסתתר מאחוריה וגם הים אינו מגלה דבר עד שהוא סוער, ואפילו אז כל האלמוגים היפים והדגים הכסופים והחלקלקים מסתתרים מתחת לגלים הגדולים שמתנערים בו (ולכן אוהבים הגברים לדוג ולפעמים אפילו הם מדברים בשעת הדיג; על אשֶׁר דג יפה יוצא מהמצולות). לכן הביט נחום היטב בים והים הביט בו היטב גם כן ואז נאנח כל אחד מהם אנחה ארוכה ופנה לדרכו. נחום הלך לאורך הטיילת עד אשר נתקל במוכר הגלידה האילם והים הלך לאשר הלך.

וְעד כמה שזה מפתיע, ודאי לאחר אירוע שכזה, מוכר הגלידה האילם לא אומר דבר. הוא מנענע בראשו מעל הגלידה ומעגל כדורים לבנים וירוקים לִכְדֵי מנת גלידה בגביע ואז מניח אותה על הדלפק. מוכר הגלידה מצביע על הגלידה ומצביע על נחום ומחווה בכל השפות שאצבעותיו מכירות (שתיים וחצי שפות: עברית כשפה משנית ומגע כשפת אֵם. ובאמת מגע היא שפה חזקה הרבה יותר, אלא שמוכרי גלידה לא יכולים לדבר עם ידידותיהן ששמם רבקה והן גרות מעבר לים באמצעות מגע בלבד, ולכן הם מסתובבים על החוף יום אחר יום ומסתכלים על האניות ומקווים) שיקח נחום את הגלידה, ונחום הולך ולוקח את הגלידה ומלקק כדור אחר כדור. "באמת," הוא אומר למוכר הגלידה, "באמת צריך להמשיך הלאה, לחיות, לאכול גלידה. החיים ממשיכים" ועם שהוא אומר את זה הוא מביט על פרק ידו (הכחלחל) של מוכר הגלידה ופתע מחמיץ לבבו והגלידה הופכת סרת טעם. הגביע המגולגל הופך מטרד בכף ידו: להשליך אותו אינו יכול, שכן מוכר הגלידה עומד מולו ולבטח יעלב. לאכול ממנו אינו יכול. אינו יכול. אינו יכול. כאילו שלפני מספר דקות יכול היה לעשות משהו.

ועכשיו הוא ממתין ומחייך בלא חמדה למוכר הגלידה ואת הגביע הוא מרחיק מהגוף כאילו היה ממחטת נייר משומשת. "ובכן," הוא אומר למוכר, "תודה, ו… אה… ביי. היה נחמד לראות אותך!" ואחרי שנחום מתחיל ללכת הוא מסובב את הראש למשפט אחרון וצועק אל מוכר הגלידה "ותודה על הגלידה". לתשובה איננו מחכה, הרי המוכר אילם, ובין כך הים מרעיש באזניו בגלים מתנפצים שהולכים ושבים על האוזן. עם שהוא מסובב את הראש כמעט שהוא נתקע בבחורה דקיקה שנוסעת על אופניה במהירות על הטיילת וחורקת ברגע האחרון (כמו בקשת סליחה שנתקעת בסוף ומתגמגמת את דרכה מהפה), מסובבת את הכידון ובאוזניה מתנגן באותה שעה שיר מתוך אוזניות. נחום הולך אל הפח הקרוב ומשליך את הגביע ואת הגלידה שבתוכו וכמעט מיד מצטער על המעשה, אלא שאת הנעשה אין להשיב (גם במובן של חזרה, גם במובן של תשובה, וגם במובן של חזרה בתשובה: דבר כזה אינו אפשרי והגלידה שמושלכת לתוך הפח אינה יכולה לשוב ולהיות גלידה). עוד שמונה דקות יפעת מחכה לו אצל גויאבה ושלא ידאג לה, כך אמרה, היא תסתדר. אשה יכולה להסתובב לבד בימינו ולקנות לעצמה שרשרת (וזה הרי הפתעה, שרשרת, לכן שיחכה בנימוס). אין לו שעון על היד, איך הוא אמור לדעת מתי להיות שם בדיוק כשהזמן עובר.

באמת הולך עכשיו נחום ברחוב (שמתמשך מן הים והוא שובל דק ומטפטף שהולך בעקבות אשה שעולה מן הרחצה) ושואל את נפשו מה להגיד ליפעת, אם להגיד ליפעת, בכלל איך אפשר למדד את כל הרגשות האלה למילים ולהצטמצם. וכשהוא חושב על מידור הרגש במילים מדובר אפילו בדברים בנאליים (כמו 'אני אוהב אותך' הנדוש) ובכל שכן דברים שלא קורים הרבה, נדירים. איך היא תבין את הרגש ממשפטים מתגמגמים בתוך עצמם, משפטים שבכלל לא חושבים להאמֵר. עדיף לשתוק, אומר נחום לעצמו ומיטיב את צווארון החולצה שלו בכפייתיות. שבע דקות נותרו, אולי שש. אין הוא יודע במדויק בּזְמַן שהוא הולך ברחוב בתל אביב (שהוא ציר האורך עכשיו והים ציר הרוחב ובכל העניין אין ערכים לא חיוביים ולא שלילים) לעבר בית הקפה של גויאבה.

יפעת הלכה לקנות עגילים (שבחרה בעצמה ובדרך פגשה חברה-משכבר ופטפטה איתה שתי דקות וצבטה את לחי בִּתהּ הקטנה, אלא שאת זה אין נחום יודע). כבר חמש עשרה שנים הם נשואים והיא הולכת לקנות עגילים לבדה כשם שהוא קורא את העיתון לבדו ואינו מקריא את הכותרות שמצחיקות אותו כשם שיפעת אוהבת להקריא. במשפט האחרון יש את המילה 'כשם' פעמיים ואף שאין זה תקנִי מבחינה תחבירית (כלומר, מהתבוננות עמוקה בחיבור שבין המילים ובין השתיקות שביניהם) צריך לדעת שלשמות שונים יש אנשים שונים. אנשים שונים אחרים גם הולכים מסביב לנחום ודורכים במקום שבו הוא הלך קודם לכן, והוא איננו יכול להסתכל באחד מהם כיון שאחרים באים ומטשטשים את עקבותיו עד שהוא נעלם מן העין וחוזר חלילה. המוני המונים גועשים והוא סלע בים ומי מתנפץ אליו ומי זורם סביבו מעדנות והכל ממשיך. עוד חמש דקות בקירוב הוא הולך ברחובות תל אביב אל יפעת והעגילים החדשים. חמש דקות לפניו, זה אומר שש דקות מאחוריו זה קרה: הרי שהשמש הולכת ושוקעת לתוך הים לאט לאט ועננים באופק, כיון שאין לו ציר זמן (כמו כל הגברים שבעולם, שגם אם יש להם ציר זמן הם אינם נטועים בו ופורחים וקמלים במחזוריות חודשית כמו נשים).

"נחום!" הוא שומע קריאה מצידו השני של הרחוב ומצמצם את עיניו. בעבר השני עומד אדם ומנופף לו לשלום. אותו אדם גם חוצה בריצה מכוניות מצפצפות ונהגים כעוסים וכבר הוא נראה ליד נחום ומחבק אותו חיבוק גברִי ומהיר. "מה המצב?" הוא אומר לו. זה חבר (מיכאל) (מהצבא), בדיוק הוא בתל אביב לתקן את הפלאפון שלו (חברה שלי לא יכולה לתפוס אותי, אולי עדיף ככה) ו"מה המצב, נחום?" נחום מתנער: "מיכאל! טוב לראות אותך! מה איתך היום?" "הכל בסדר," אומר מיכאל (חבֵרות מתחלפות כל חצי שנה, עבודה לא משהו, הפלאפון מקולקל והוא מבודד מאי פעם) ומחייך, ונחום מסתכל בו ומכיר את ה"הכל בסדר" הזה. "תאמין לי, מיכאל," הוא אומר, "יהיה טוב. ככה זה. אתה זוכר בצמ"פ כשמיימון הרס"ג תפס אותנו מעשנים בסוטול באמצע שמירה? כבר חשבנו שנקבל מינימום איזה חודש ריתוק, בסוף רק ביקש ממנו סיגריה ואפילו לא שאל מי אנחנו בדיוק. איזה גבר, יא אללה. קיצור, יוצאים מהכל, אחי, תאמין לי." מיכאל מאמין לו, כך אומר החיוך שעולה על שפתיו, ונחום מתנצל על שהוא ממהר, נותן חיבוק אחרון ומיכאל הולך מעודד קצת יותר (זרועות מִטלטלות) לכיוון שהוא צריך. בית הקפה של גויאבה ממש שם, עשרים מטר בהמשך הרחוב, נחום מתיישב על כסא בפנים ומסתכל דרך החלון אל החוץ. אנשים הולכים ושבים ואף אחד לא שם לב שבבית הקפה של גויאבה יושב מישהו ומחכה למישהי, ממש כאילו הוא סמטה אדומה. בטח הוא הקדים, כיון שיפעת (עדיין) לא שם והזמן עובר, עצֵל. עצֵל. נחום בוהה מבעד לחלון, אבל אין הוא רואה דבר במדויק.

עדיין הוא שואל את עצמו דברים שאין עליהם תשובה ואיך היה נמצא שם בדיוק כשהזמן נעצר (כלומר, כשהוא לא עובר) וקריאות חלושות עולות ומי-יודע-מה-עוד היה שם, אדום מפוספס ופסיעות וריצות תכופות ואנשים עוברים על פתח הסמטא וידיהם גדושות מאכלים ודברים טובים לשבּת סואנים דברים הלוך ושוב אנשים נשענים פתח חנותם והשמיים תכולים כל כך, ושם סמטה אפלולית ופסיעות דקות ואדם אחד שנכנס לתוך כשהוא שיכור ושריריו גועשים ופתאום משהו קורה מתרחש מתממש האם ללכת האם לעצור האם להמשיך הלאה איך אפשר להמשיך הלאה מה אתה לא בנאדם אולי תכנס ותציל מישהו מי אמר שצריך להציל מישהו אולי שום דבר לא קורה בפנים סתם נכנס אדם ומתרוצץ בתוך ביתו, אנחות מי ידע שככה מהדהדים שני קירות אנחות והרעש כלים שבורים ומניפות ונחום קפא והצטמרר ורוחות נכאים כבשו את בטנו והוא כבש את פניו בקרקע מה אתה לא בנאדם איך אתה נותן לזה לקרות מה יכלתי לעשות לעצור את הכל הוא בריון מי אמר שקרה שם משהו אולי לא קרה כלום אולי מישהו נתקע בשידה ושבר צלחות כיון שהוא שיכור ומה יכל לעשות והנה השתרר שקט ורק נשיפות מאומצות חנוקות מתאמצות לחדור קירות אדומים שום דבר לא קרה הנה החיים ממשיכים בחוץ עוד אחת עשרה דקות לפגוש את יפעת אפשר להמשיך ללכת והוא ניער את רגליו שקפאו במקום והלך עוד עוד עוד עד לים והשמש התחילה לשקוע באופק ולהטיל צללים עמוקים תחת עיניו.

יושב נחום בקפה של גויאבה ויפעת מתיישבת מולו, נאנחת. כל שהוא רוצה זה רק לחבק אותה. הוא פותח את פיו לשאול מה היא קנתה (במקום אחר, חמש דקות הליכה משם, השמש יורדת לתוך הים לאט לאט ושולחת ניצוצי אור ארוכים לכל הכיוונים בתקוה שעוד תתעורר שלהבת איפה שלא תהיה), ופוגע בעיניו סנוור אחרון מאור שמש אחרון שמתרוצץ בעגילים החדשים של יפעת. מסונוור הוא ממשש את הקיסמים הדקים שניצבים במעטפות שקופות על השולחן ואת שאריות העיתונים הוא קורא כותרות במישוש כמו עיור בכתב ברייל (שהוא כתב של מגע ואולי לכן הקוראים העיוְרים הם אלה שיודעים ספרים נכון מכל). "ראית מה קניתי?" היא שואלת ומציגה לראווה את העגילים. "זה יפה," אומר נחום ליפעת. אור השמש האחרון מתרוצץ רצוא ושוב על העגילים וכשהשמש יורדת הצללים הופכים עמוקים מכל.

פתאום, אחת עשרה דקות אחרי מה שאירע אחת עשרה דקות קודם לכן, מגיעה לאזניו צווחה ארוכה ארוכה ודקה: כאילו כל השקט התנפץ פתאום במעטפת טייפון ואי שם טבעה לה ספינה במצולות ואיש לא ידע את שמה. כל העולם מחריש  קטנה וחשוכה והוא קופא במקום ושריריו מתקשחים. אולי באמת קרה שם משהו הוא יכל לעשות מה אתה מדמה לעצמך בכלל מישהו חתך לעצמו בטעות את הזרת כשחתך סלט אולי הזרת שברגל נתקעה בשידה והזיעה מבצבצת איך לא עשית כלום אתה ידעת שזה הולך לקרות דרום תל אביב מה אתה עושה מה אתה עשית איך אתה תעשה אין לך תשובה זה נקודת החיבור בין הצירים זה אפס אין שם ערכים אין לך תשובה בסוף יהיו כותרות אדומות זועקות מאשימות איך לא עשית כלום מה יכלתי לעשות אדם רזה וחלש קצת מה יכלתי לעשות למה לא למה אנשים הולכים ולא שמים לב מה יכלו לעשות אם לשים לב. חלאת אדם, תולעת ולא איש. בזוי עם. חרפה.

יפעת מחייכת אליו. "הכל בסדר איתך?" היא שואלת, מחטטת בשקיות שקנתה (שני בשמים חדשים וקרם ידיים אחד וקופסה לעגילים שעל אזניה).

"אתה נראה קצת מנותק," היא אומרת, "הכל בסדר? עשית משהו בינתיים?"

"לא, לא עשיתי כלום." אומר הוא, "הכל בסדר."

מודעות פרסומת

0 Responses to “אחת עשרה דקות”



  1. להגיב

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 491 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: