הרהורים לסוף שבוע – פרשת בא

I.                   לאן יוצאים?

אדם יוצא מהבית: הצרימה שבפתיחת הדלת, ריח הרחוב אחרי הגשם, הרגע בו מבינים בעצם כמה מרחב יש בשמיים המנצנצים. התחושה הזאת של אבדן מימד הבית – המרחב הסגור –  נוכחת מאוד לצידךָ ברחוב הריק, בפסיעות המתרחקות. פתאום שלטים שאומרים 'הכניסה מכאן' תופסים את תשומת הלב. אנחנו אומרים: 'הם יוצאים כבר חודש', מתכוונים – הם יוצאים מהבית. בעצם, מבקשים להכנס אל בית אחר.  מצד שני, אף חברה של אף מדרשיסטית לא תשאל אותה 'איך הייתה היציאה'. לכל היותר 'איך היה הדייט' או 'איך הייתה הפגישה'. אפשר להבין: היציאה הזאת היא רק פעולה, היא לא שם עצם. אין לה ממשות משל עצמה. לכל היותר, תיאור של דברים חשובים הרבה יותר: כשאנחנו אומרים זה לזוֹ 'לאן אנחנו יוצאים?' השאלה היא, בעצם, מאיפה אנחנו יכולים להכנס.

II.                יציאת מצרים

אבל הנה יציאה שיש לה ממשות בפני עצמה: יציאת מצרים. עם ישראל יוצא ממצרים, אבל היציאה עצמה לא יוצאת ממנוּ. כבר אלפי שנים אחרי, עדיין החיים שלנו מעוגנים במצוות שנזכרות ביציאת מצרים. השבת היא זכר ליציאת מצרים, התפילין: העוגנים שהמצוות טובעות במרקם החיים שלנו מקבלים את סיבתם מתוך אותה יציאה. והיציאה כבר אינה פעולה, או שם פעולה, היא מסמנת אירוע ספציפי מאוד.

ציפור מנקרת עמוק בהכרה: הרי עם ישראל יצא ממצרים למטרה מסוימת, לא לשם היציאה עצמה. עניינה של יציאת מצריים תלוי בהגעה לארץ, מעין נספח, צל של אירוע אחר, שאמור להיות גדול יותר. אדם לא יוצא סתם מביתו, הוא יוצא על מנת להגיע למקום אחר, להתרחשות אחרת. מה היה ביציאה הזאת שהיא קיבלה, פתאום, משמעות עודפת? ולמה המצוות מבוססות על חווית היציאה, ולא על חווית הכניסה לארץ?

אולי צריך להגיד שיש ממשות לעם ישראל גם ללא ההתרחשות הקונקרטית. גם ללא המקום. אנחנו לא צריכים מקום בשביל לקבל את הזהות שלנו. עם ישראל היה כמעט אלפיים שנה בגולה, מפורד, מפוזר, ובכל זאת הצליח לשמור על מהות משותפת כעם. משמע, היותנו עם לא נובע מלהיות בארץ אחת, אלא מכח הצלחת היציאה מהארץ האחרת.

בסופו של דבר הפועל 'יצא' משמעו 'עבר ממרחב אחר למרחב אחר, מחוצה לו' (ההגדרה שלי). המרחב של מצרים הוא מרחב של עבדות. והלא אנחנו תלויי הקשר, קונטקסט, דברים כמו ארצות אחרות, עמים אחרים שעוזרים לנו להגדיר את עצמינו ביחס לאחר. יש זיקה בין העם המשעבד לעם המשועבד: כשאנחנו מגדירים את העם המשועבד, הוא מוגדר כ'העבדים של המצרים'. לעומת זאת, כשהם יוצאים, הם מקבלים מימד אחר, במרחב אחר: מימד העם העברי, כשם בפני עצמו. מרחב של גאולה.

זה כמו ילד שמתחיל לצאת (ורציתי לכתוב לדייטים, אבל לאו דווקא. מספיק שיצא מהבית, ילך לגור בדירה, בישיבה, בכל מקום אחר): עד עכשיו הוא היה הבן של אביו, הבן של אימו, מעכשיו הוא עומד בפני עצמו. הוא מוכן לבסס את עצמו בתור האדם המיוחד, האינדוידואלי, היחיד-במינו, שהוא.

III.             נו כבר, מתי מגיעים?

בורחס העיר פעם שגורלו של הגיבור המודרני הוא לא להגיע לאיתקה. הוא נכסף, משתוקק, מתהפך בים, מגיע לארץ הפיאקים, לסקילה וכריבדיס, לאן לא. רק למקום כיסופיו הוא לא מצליח להגיע. החוויה הופכת להיות חווית ההליכה, היציאה ממקום כלשהו והליכה אל מקום אחר, אי שם באופק, בלי להצליח להגיע אליו אף פעם.

ליבוביץ' פיתח (אני לא חושב שבהשפעת בורחס) את הרעיון הזה לכדי תובנה שהמשיח ביהדות נועד שלא להגיע אף פעם. שנחכה לו, והוא יתמהמה עוד ועוד – ולא יבוא. זה, כמובן, סותר את אחד מעיקרי האמונה של הרמב"ם, ובכלל סותר נקודת יסוד עמוקה מאוד ביהדות, אבל הבסיס שברעיון הזה מאוד מובן: הציפיה שמשהו יגיע היא חוויה מאוד יציבה, מאוד מחזיקה. עם ישראל בגלות הצליח להחזיק רק בגלל האמונה הזאת, שהמשיח יגיע בסוף. שיש עוד תקווה. תודעה שאין למה לקוות, שאנחנו מקוים לשם הציפיה, מעקרת את חווית הציפיה עצמה.

הבעיה עם הגאולה הזאת, וגם עם גאולות אחרות, היא שהן תמיד בעתיד. אין חווית היזכרות בגאולה; או שאתה חי בגאולה, או שאתה מחכה לה. זו סיבה טובה מאוד למה אנחנו לא מקיימים מצוות בשביל הגאולה. למעשה, במובן מסוים אנחנו מקיימים מצוות למרות הגאולה. למרות שאנחנו יודעים שהיא תגיע, בסופו של דבר. הטעם 'זכר ליציאת מצרים' ולא 'זכר לביאה לארץ', מייצג נאמנה גם את התהליך שסופר בקטע הקודמת: עם ישראל יוצא, לא נכנס. זאת אומרת: בסופו של דבר הוא נכנס, אבל היציאה היא זו שמעצבת אותו כעם, זו שמשרירה עליו את המצוות, ולא הכְּניסה.

במילים אחרות, שאלת עיתוי בואו של המשיח היא שאלה לא רלוונטית למרחב הזה. תהליך היציאה מהבית הוא זה שעושה את האדם לאדם, זה שמעניק לו את האישיות העצמית שלו. מציאת בת הזוג, והשיבה הביתה – לבית אחר –  אחר כך, היא סיפור אחר. זה כבר השלב הבא. אי אפשר לדבר עליו בעבר, אי אפשר להגיד משפטים כמו 'פעם הייתי נשוי, זה עבר לי'; את השלב האחרון, את הגאולה, צריך לחוות עד הסוף.

עם זאת, צריך לעשות חלוקה בין התודעה היֵשׁית (אונטולוגית) שלנו לתודעה הקיומית (אקזיסטנציאלית) שלנו. בין חווית העובדה שיש אותנו לבין השאלה לאן הקיום הזה מגיע. אם לפרוט מכאן את המילים; המצוות מבוססות על העבר מפני שאי אפשר לבסס משהו קונקרטי על העתיד. הציפיה אינה מנכיחה את הממשות: במקרים מסוימים היא אפילו מעמעמת אותה, דוחה את ההווה לטובת זמן אחר, בלתי מושג ובלתי ממומש אף פעם. יש משהו מעקר בחווית זמן עתיד. לכן אנחנו נדרשים כל הזמן לקבע את הממשות שלנו, לאמר, לקבע את המוטיבים החוזרים בחיים שלנו, אלא שמעניקים לה את הממשות, בעבר.

IV.               מישהו כתב על זה כבר:

 

"זְמַן הֹוֶה וּזְמַן עָבַר

שְׁנֵיהֶם הוֹוִים אוּלַי בִּזְמַן עָתִיד

וּזְמַן עָתִיד כָּלוּל בִּזְמַן עָבָר.

וְאִם הַזְּמַן כֻּלּוֹ לָעַד הֹוֶה

הַזְּמַן כֻּלּוֹ לֹא יִפָּדֶה.

…

לְכוּ, אָמְרָה הַצִּפּוֹר, שֶׁהֶעָלִים הָיוּ מְלֵאִים בִּילָדִים,

מִתְחַבְּאִים בְּהִתְרַגְּשׁוּת, טְעוּנֵי צְחוֹק.

לְכוּ, לְכוּ, לְכוּ, אָמְרָה הַצִּפּוֹר: בְּנֵי אָדָם

אֵינָם יְכוֹלִים לָשֵׂאת מְצִיאוּת רַבָּה מִדַּי.

זְמַן עָבַר וּזְמַן עָתִיד

מַה שֶּׁעָשׂוּי הָיָה לִהְיוֹת וּמַה שֶּׁהָיָה

מוֹרִים עַל כִּוּוּן אֶחָד, שֶׁתָּמִיד הוֹוֶה."

(ט.ס. אליוט, הפתיחה של 'ארבעה קוורטטים', בתרגומו של אורי ברנשטיין. ולמרות שזה הורס את המצלול, נסו לתרגם 'יִגָּאֵל' במקום 'יפדה'; כמה רבדי משמעות נוספים פתאום.)