ככה נראית גאולה / חיותה דויטש

הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 239 עמודים.

בהתחלה לא הבחנתי בזה. כלומר, הדמויות היו מוכרות לי מאיזה שהוא מקום, (וזה גם כתוב בכריכה האחורית שטרחתי לקרוא רק בסוף,) אבל לא ממש שמתי לב מאיפה אני מכיר את בוריס השומר או את ורד. כשהדברים הגיעו לניצב משנה ולרופאה כלשהי הדברים התחילו להתבהר, ואחרי חקירה מעמיקה -לא של הספר, אלא של חבר שהיה לו כח לחפור בזה- התבררו שני דברים:

הראשון, שכל הדמויות בספר קשורות איכשהו. לא כולם, אני כמובן מגזים, אבל בכל סיפור מופיע מישהו, דמות ראשית או משנית, ששימש גם בסיפורים הקודמים כדמות משנית. כל הקוים מצטלבים ועוברים זה בנתיבו של זה, אנשים מכירים אנשים אחרים, וכשאני מזהה (וזה אחד מהקלים) שהמורה לפסנתר, שכנתו של המורה לגמרא, היא אותה אחת שישיבה בסיפור הקודם בבית הקפה ופנטזה לעצמה, אני מרגיש ממש כאילו שיחקתי בחוק הדתיים השלובים.

השני, שהספר הזה הוא אכן חוק הדתיים השלובים.

אני מתכוון, אלו פשוט תשע עשרה סיפורים שעוסקים בדתיים שלובים. כאלה עם כיפה סרוגה, בנות שירות לאומי, מדריכים בבני עקיבא ושומרים בבית הספר העירוני. אפשר לזהות בספר הזה את הקומונרית, את השכנה מהבית ממול ואפילו את עצמנו, עומדים מול המראה ומתלבטים מה בדיוק לעשות עכשיו. ומה שיפה במיוחד אסופת הסיפורים שרקחה כאן חיותה דויטש, זה שאף אחד מהם לא מתייפיף. נכון, קטעים בודדים של קיטשיות מתגלים בדרכים כאלו ואחרות במהלך הספר, אבל לא יותר. גם הדמויות, דתיות רובן ככולן, לא עוסקות כל היום בלימוד תורה או בציטוט פרקי תהילים. הדת נוכחת באופן קבוע ברקע, אבל הקונפליקט שבין המצוות לחיים, אם קיים אחד כזה, הוא לא המוטיב המרכזי של הסיפור. אנשים רגילים, עם בעיות רגילות ולחץ דם או משכנתא או דייט קבוע, שמתפללים רוב הזמן תפילה במניין והולכים לישיבת הסדר או לצבא. לא שיקוף מוגזם של בעיות, לא העמדת שאלות הרות גורל. סיפורים קטנים של החיים, אבל כאלו שמספיק גדולים כדי לההפך לספר.

אז נכון, חברים שלי התלוננו שהיו פסקאות שלמות שהם היו צריכים להכריח את עצמם לקרוא. ובכן, גם לי היו, גם לכם יהיו, אל תתנו לזה להרוס לכם את הספר. הוא נהדר, הוא קריא, הוא לא מנסה להיות פופוליסטי או משהו, יש לו תוכן ויש לו אמירה- בעצם, כל הסממנים של ספרות יפה אמיתית. קחו, תדפדפו, תקראו סיפור פה וסיפור שם, מקסימום תדלגו על סיפור אחד או שלא תבינו את השני. השלם גדול מסך חלקיו, תנסו, זה שווה את זה.

למי זה מומלץ? בנות, בנים שקוראים ספרות יפה, אנשים שרוצים לראות ייצוג של עצמינו שלא מתיימר להיות כזה.

למה אני ממליץ עליו? ובכן, כי נהניתי ממנו. למעשה, החלטתי להמליץ בעקבות אחד המשפטים השנונים ששתולים להם סתם כך במהלך הספר.

נקודת תורפה: לא כל הסיפורים, כמובן, שוים ברמתם, ויש כמה שהייתי מחליף במשהו יותר טוב. יש גם פסקאות מתישות, לא משהו נורא.

כדאי לשים לב ל: משפטים שנונים וחמודים. הנה אחד מהזכרון: "כבר בגיל 15 גילה אביתר את עובדות החיים: יש בנים. יש בנות. יש בדידות". כמה אמת במשפט אחד.

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s