בגידה של רמזורים | מות הכפיות | אנשים שהם נקודה ירוקה

אתה הולך ברחוב, מגיע לצומת. אתה כבר מכיר את הצומת, גדלתם ביחד, מילאת לה את השיער בחול בגן של רותי, אפילו יצאתם פעם ביחד. ופתאום הרמזור הימני מתחלף לפני הזמן ואיזה רמזור אחר, לא קשור, עובר לירוק. איזו תחושת בגידה אוחזת בך פתאום!
פתאום כל העולם שלך מתערער. הדברים היציבים שבחיים הופכים להיות רעועים, לא צפויים. כמו מעבר חציה שנעלם פתאום, או תחנת אוטובוס שמשנה מיקום (מה הקטע שהן יכולות, סתם ביום של חול, לקום וללכת? לא החתימו אותן על חוזה?).
אבל ברמזורים יש משהו יותר אינטימי. זה איזשהו קשר סודי שהתקיים ביניכם כל החיים, סוג של 'אני יודע איך אתה מתנהל, כבר למדתי אותך, כבר הכרתי אותך', ופתאום הוא יוצא מהארון ונחשף כמשהו אחר לגמרי. נורא.
תחושת הבגידה הזאת, אני מניח, היא זו שגורמת לאנשים לגור בכפר, שם אין רמזורים. איזו סיבה אחרת יכולה להיות? ציפורים ועצים יש גם בעיר, במסעדות השונות. אבל מבגידה של רמזורים, לעזאזל, אין כבר דרך חזרה.

——–
יום אחד מתו כל הכפיות.
באמת! קם בנאדם מהמחשב, פוקק את אצבעותיו, הולך למטבח להכין לעצמו קפה– ואין אף כפית אחת לרפואה! כולן מתו! אתה מחפש פה ומחפש שם, הולך בודק מאחורי הכיור – ואין כלום. באמת, לא ברור. מה שכן, בכיור יש הרבה מאוד כפיות מתות. לא גוססות, מתות. עם הפרצוץ למעלה והלכלוך הנורא הזה שיש על כפיות מתות.
והכי נורא, אני אגיד לכם, הכי נורא זה לראות את הכפית האחרונה גוססת, כי מה תעשה? מילא אדם פתאום נופל, ישר רצים מתחילים להנשים. אבל כפית שנופלת פתאום ומתחילה לגסוס, מה תעשה? תבחוש בה? איזה תסכול, בחיי.
קיצור, אם מתו כל הכפיות – איך אמרה מרי אנטואנט? אם אין כפית, שיבחשו בכף – אין ברירה אלא לבחוש בכף. אלא מה? שגם הכפות מתחילות למות בזה אחר זה.

אין. מישהו שם משהו בקפה, אני אומר לכם.

————
יש לי כמה חברים שהפנים שלהם נקודה ירוקה.
ככה הם נולדו, מה לעשות. מסכנים. בטח ההורים שלהם היו נקודה כחולה ונקודה צהובה.
לפעמים יש תמונת פורטרט קטנה ליד השם שלהם, אבל בעקרון הם נקודה ירוקה. כשאני רוצה לדבר איתם, אני לוחץ על הנקודה הירוקה ומתחיל לדבר. אני הולך איתם לפאב ומניח את האנדרואיד ליד החצי-ויינשטיפן ושם אותם על רמקול וזהו, הם כותבים ואני שותה.
לפעמים הם חולים, רח"ל: פתאום הנקודה שלהם נהיית כתומה. אולי הם אכלו משהו לא טוב. כשזה קורה אני אומר תהילים לרפואתם ולפעמים אני מכנס את כל החברים הירוקים האחרים שלי ואנחנו אומרים תהילים בצ'אט קבוצתי. ברגעים מיוחדים מאוד אנחנו גם שולחים סרטון של ילדים קטנים עם פאות ששרים בקולות סופרן ואלט וכולנו מתמלאים בקדושה והתעלות. אמן.
פעם ב- אחד מהם מת. הוא הופך לנקודה אפורה עם איקס וזהו, אין יותר malciel69. מת, אנחנו מתאספים לקבורתו וכל אחד כותב 'אוי' ו'אוף' ברווחים שוים. אוי. אוף. הוא היה כל כך נחמד. הנקודה שלו הייתה נקודת האור ביום שלי. נפלה עטרת ראשינו וכאלה.
אחרי שהוא מת אנחנו לא חברים יותר. גם כשהוא עולה מהמתים ופתאום צץ – כשהפרצוף שלו הוא עדיין אפור עם איקס – אני לא עונה. אני לא מדבר עם מתים, חמודי, לך תחפש לך חברים זומבים משלך. סליחה, אדוני היקר, לי יש חיים.

[אלא אם כן זו בת. אני מוכן לדבר עם בנות שעולות מהשאול. תמיד קיים סיכוי שהן יחזרו לתחייה ואז נוכל לנהל ביחד מייל משותף. בעז"ה, עוד ישמע, ענבי הגפן וכו'.]

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “בגידה של רמזורים | מות הכפיות | אנשים שהם נקודה ירוקה

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s