על חוק פו, הומור עצמי ועשייה קונקרטית | לפרשיות ויקהל-פקודי

[הקדמה מחויבת המציאות: באופן עקרוני, כשחבר שואל אותי ´מה עושים?´ התשובה היא ´מרק פטריות´. ואפשר להדר ולהוסיף ´אם יש פטריות, מכינים מהם מרק טעים´. מי שיודע למה זה ככה, מוזמן לכתוב בתגובה. התשובה הנכונה תזכה את כותבה במחיאות כפיים וכאלה.]

I.                   פעם אחת

באה רות קלדרון לשיחה בשיח. בשלב כזה או אחר של יום העיון היא אמרה: "אני חשה שלא בנוח, כולם פה דתיים ורק אני החילוניה היחידה". "זה בסדר," הערתי מהקהל, "כולנו חילוניים בלב". והיה איזשהו גל של צחוק. כי מצד אחד, כולנו שומרים מצוות. איזה ערך יש לאמירה 'אני חילוני בלב', אם אתה מקיים מצוות?

[זה כמו אותו חסיד שהגיע לרבי והתוודה שהוא חושש שהוא לא חסיד טוב. 'מה קרה?' שאל הרבי. 'יש לי הרהורים.' אמר החסיד. 'איזה הרהורים?' שאל הרבי. 'לפעמים אני לא בטוח שיש אלוהים' אמר החסיד. 'נו,' אמר הרבי, 'יש אלוהים, אין אלוהים, העיקר שתביא פדיון'.]

ומהצד השני, להרבה יש איזשהו ספק קטן שמכרסם בלב ללא הרף. לפעמים מכים בו, נותנים לו סטירות, הולכים לצעוק עליו בהתבודדות. לפעמים מכחישים אותו. אחדים הולכים לצעוק על אנשים אחרים שהם לא דתיים  מספיק, בשביל לכסות על הספק שאוכל אותם עצמם, אולי הם עצמם לא דתיים מספיק. כך או כך, אצל הרבה אנשים הספק קיים. לכן כשאומרים שהם חילוניים בלב, גם הם צוחקים. לא בפה מלא, אבל צוחקים.

II.                חוק פו.

אחד הסימנים לחברה בריאה הוא היכולת להסתכל על עצמה בהומור. חברה שמסוגלת להבחין באירוניה שבמעשים שלה, מסוגלת גם להתמודד עם אותה אירוניה. הדברים אומרים שהיא עומדת על קרקע יציבה, לא חוששת. לאורך כל הדורות יהודים צחקו על עצמם. ההומור העצמי הזה הוא דרך התמודדות עם הניסוח הקשה של המציאות לחוקים שלה. כשאין ברירה, צוחקים. כשמשהו מתנגש, צוחקים. אם אין כלום, גם אין הומור. ואם אין הומור, גם אין כלום.

בין החוקים האינטרנטים המעניינים מופיע חוק פו, שניסוחו המקורי הוא: "Without a winking smiley or other blatant display of humor, it is impossible to create a parody of Fundamentalism that SOMEONE won't mistake for the real thing.". ובעברית: "ללא סמיילי קורץ או סימן בולט אחר של הומור, לא ניתן ליצור פרודיה על קיצוניות מבלי שמישהו יטעה ויחשוב שמדובר בדבר האמיתי."

ארתור סי. קלארק כתב את זה עוד קודם: "כל פרודיה מתקדמת מספיק היא שלא ניתן להבחין בינה לבין פונדמנטליסט אמיתי."

מה זה אומר? זה אומר שכל אדם שינסה ליצור פארודיה על הקיצוניות של מישהו אחר, יסתכן בכך שהוא עצמו יחשב חלק מהקיצוניות הזו. ולהפך, כל אדם שינסה להיות חלק מהקיצוניות הזו, יסתכן בכך שהוא יחשב כפארודיה. שהוא לא אמיתי. שהוא מנסה לצחוק עליו, ולא להיות חלק.

III.             ההבדל שבין לחיות את ובין לדבר על

בספר מעניין שאני קורא כרגע, בשם 'המדריך לתרבות המודרנית', עומד רוג'ר סקרוטון על הבעיה המובנית בעבודתו של האנתרופולוג:

"אנתרופולוגים לומדים בני אדם מנקודת מבט חיצונית, הם מצדיקים מנהגים במונחים שלא היו משמשים לעולם את בני האדם עצמם, שנקודת מבטם היא מעמדה פנימית של חברות. בעיני אנתורופלוג מבקר שצופה במנהגים וטקסים של שבט, כבוד למתים ממלא תפקיד: הוא מוצדק ע"י התועלת שיש בו לחיים. אבל התועלת הזאת רחוקה ממחשבותיו של בן השבט. הוא מכבד את המתים משום שהם ראויים לכבוד: עתידו ועתיד אחרים אינם מכלל החישוב. לו היה בן השבט מאמץ את נקודת מבטו של האנתרופולוג, היה מסכן את הסדר שהוא מבקש להגן עליו. שכן היה פותח את הדלת לספק, בליבו ובלב שכניו גם יחד.

ההתנגשות בין נקודת המבט החיצונית לנקודת המבט הפנימית היא סממן מוכר של החוויה המודרנית… שכן אי אפשר להגן על משפט קדום אלא אם יש לך ראש פתוח. בני אדם מודרנים כמהים לחברות; אולם חברות קיימת רק אצל אלה שאינם כמהים אליה, שאין להם תפישה מוגדרת שלה, ששקועים ראשם ורובם בתוכה, עד שהם מוצאים אותה חקוקה בטבע עצמו. לבני אדם כאלה יש גישה מיידית, דרך תרבות משותפת, לחזונו האתי של האדם."

במקום אחר הוא מבדיל בין לדבר על התכלית ובין לדבר על המהות. אפשר לדבר על תועלתו של המשחק להתפתחותו של הילד, הוא אומר, אבל זו אינה המטרה של הילד המשחק. לו הייתה זו מטרתו, זה היה הופך ממשחק לאימון כושר, וממילא מאבד את כל העניין.

הפרשות שלנו, ויקהל פקודי, כמעט מקבילות לפרשיות תרומה תצווה. שם אמרו לנו מה לעשות, כאן אנחנו עושים. נכון, דברים מסוימים נוספים, אבל הרעיון הכללי נשאר. לטעמי, עניין החזרה מייצג את חווית המשתמש של היהודי: יש הבדל מהותי מאוד בין לדבר על מה שאני עושה, ובין לעשות את הדבר עצמו. כשסרן קירקגור שמע את ההוכחה המורכבת של הארכיבישוף מקנטברי למציאות האל, הוא פרץ בצחוק. "האם האוהב המחבק את אהובתו," שאל קירקגור, "צריך הוכחה לכך שהיא חיה?" באותה נימה אפשר לדבר על עשיית הדברים עצמם, לעומת הציווי על עשייתם. היהדות מתמקדת הרבה מאוד במעשה, לאו דווקא בכוונה: כדוגמה,  ריה"ל בכוזרי מביא לנו את המלך, שכוונתו רצויה אך מעשיו אינם רצויים, ומבקש להראות לנו את ההבדל בין החוויה ובין המעשה הקונקרטי, הנצרך.

בעיני הדברים אומרים שלב אחד הלאה. לא די בלדבר; הדת דורשת ממאמיניה לחוות. אי אפשר להיות כל הזמן בחוץ. אם רוצים להיות דתיים, צריך לעצום את העיניים ולצלול פנימה. בחינה עצמית בלתי נגמרת דומה לסטאטלר ווולדורף, הזקנים מהחבובות, שיושבים על מרפסת התיאטרון שלהם ומעירים הערות על כל מה שזז. הם לעולם לא יהיו חלק מהסצנה (טוב, לפעמים כן), הם תמיד מגיעים אחר כך, ציניקנים ונרגנים, ו'מדברים על'. לו היו 'חווים את', אולי הם לא היו כל כך ציניקנים. אני חושב שבאיזשהו מקום, הדברים האלה מספיקים. אולי לא צריך לדבר כל הזמן את הפרשה, אולי צריך לחוות את הפרשה קצת. להשתלב בריקוד, לשיר את המנטרות הבייני"שיות, אין שום טעם לשבת בחתונה של עצמך על הכסא בצד, לשתות בירה זולה ולדבר עם החבר'ה על שטויות שיכולתם לדבר עליהם בכל מקום אחר.

IV.              מה יוצא מכל זה

 

הייתי רוצה לכתוב שמכל הדברים האלה יוצאת איזו תורה שלימה ומאירה, אבל לא. אני חושב שסיכום הדברים אומר, למעשה, שכל עוד אתה עושה את המעשים ולא בוחן אותם מבחוץ כל הזמן, אתה עדיין חלק מזה. מהרגע שתתיישב בצד ותתחיל לבחון מה קורה, תתקע. ובאיזשהו מקום, אולי זה מה שהפרשה שלנו מלמדת אותנו: להכיר בחשיבותם של המעשים, לא רק של המחשבות. להבין שחסיד הוא חסיד טוב כל עוד הוא נותן פדיון, ושלא מספיק רק לצוות על נתינת התרומה והקמת המשכן. חלק ניכר מהעניין הוא לעשות את הדברים.

מה לעשות.

אני שונא להמיר שירים על אהבה לשירים על אמונה. זה לא נכון. זה לא מוסרי. זה לא צודק. אבל כשהייתי שיכור בפורים ושרתי את השיר הבא, פתאום חשבתי שאולי על זה כתב ארז לב ארי את השיר היפיפה הזה. וגם אם לא, אהבה זו עדיין סיבה טובה מספיק לצרף אותו:

מודעות פרסומת

4 Responses to “על חוק פו, הומור עצמי ועשייה קונקרטית | לפרשיות ויקהל-פקודי”


  1. 1 גדי 16 במרץ 2012 בשעה 15:26

    אני הולך ומבסס דעה חיובית לגביך ולגבי הבלוג הזה, ושיהיה ברור לך שזה לא מובן מאליו (כלומר – ברור שאתה משעשע, אלא שזו ממש לא הנקודה. אם אתה מתקשה, בהזדמנות אסביר לך מהי כן). נהניתי לקרוא את מה שכתבת. יש לציין שאני בכלל לא בטוח שהדברים קשורים לפרשה, אבל הם יפים כשלעצמם.

    ולגבי II, איש אחד חכם וחביב, נדמה לי שגם יקר, מלמד אותי בתקופה האחרונה קורס מסוים. האיש הנ"ל מתמודד עם מגוון רציני של מחלות שמגבילות אותו לכיסא גלגלים ומחייבות אותו להיעזר בעוזרת אישית לרבים מצרכיו הנחשבים בד"כ כבסיסיים. לפואנטה: האיש הנ"ל אמר לי לא מזמן משהו כמו: מי שאני לא יכול לצחוק איתו על המגבלה שלי – אני לא סומך עליו. כיוונת לדעת גדול.

    שמח הרבה וחיה בטוב.

  2. 2 Idan 17 במרץ 2012 בשעה 10:15

    יפה. והרהור קטן שעלה לי כשקראתי: אם היית מעיר לקלדרון "כולנו חילונים בראש" אולי זה היה נכון יותר.
    הייתי שם סמיילי אבל זו לא פרודיה.
    אני אשים בכל זאת.
    🙂
    הנה.

  3. 3 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 19 במרץ 2012 בשעה 22:01

    אסטריקס!


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: