בא בנאדם, יושב על המרפסת שלו, עץ בהיר וכל זה, שותה קפה. עצוב. מה זה עצוב, כל כך עצוב שבא לבכות. ככה עצוב. אין לו חיים, נכשל במבחנים, חברה שלו מסננת אותו, ההורים לא מבינים ויש לו פצעים לבנים מעצבנים כאלה בפה. בקיצור, יושב שותה קפה, פתאום דפיקה בדלת.
הולך, עדיין עצוב (זה חשוב, המוטיב הזה), פותח את הדלת. פתאום נכנס אחד אחר, אביב שמח-סימן-קריאה. הבן של ראובן שמח ורבקה סימן קריאה. ציפורים ופרפרים מעל כל אוזן שמאלית שלו, ארנבונים מקפצים על נעלי הבית שלו, שמחה וששון.
"רגע רגע," אומר הבנאדם, "מה אביב על הבוקר?"
"איזה על הבוקר?" אומרים לו הציפורים (או הפרפרים, אני אף פעם לא מצליח להבדיל ביניהם), "צהריים עכשיו!"
"אה, צהריים!" אומר הבנאדם. שם קרוקס, יוצא החוצה: צהלה ורינה! שמש בחוץ! מעיינות חמים! אבטיחים!
"תשמעו וזה," הוא אומר, "לא שאני מתלונן, אבל איך בא אביב פתאום?"
"ככה זה היום," אומרים לו, "הכל בשיווק ישיר מהאינטרנט. חצי יום עסקים וזה אצלך. התקשרו בבוקר, אמרו שאתה מבואס ומצונן בבית, הזמינו אביב. אתה לא מרוצה?"
"חס ושלום," הוא אומר, "רק תנו לי לסיים את הקפה ואני הולך לטייל. סבבה?"
"סבבה," אומרים לו הפרפרים וכל השאר, יושבים כולם במטבח ושותים מיץ פטל מכוסות גבוהות גבוהות. מבסוטים עד הגג (שגם הוא עץ בהיר וכל זה, אל תשאלו, שיווק ישיר).
"תגיד," מעיר אחד הארנבונים, "מה הפואנטה של הקפה?"
"וואלה," מתנצל הבנאדם ומוחה את הזיעה ממצחו (איזה יום. קודם אביב, אחר כך שאלות על קפה. לך תתמודד עם זה), "אין לי מושג. בטח משהו שקשור לזה ששותים משקאות חמים בחורף. למה?"
"לא, סתם," מתגונן הארנבון, "רק שאלתי."
"רק שאלת, אה? 'רק שאלת'?" מתעצבן הבנאדם, "אפילו את הקפה אי אפשר לסיים בנחת. יושב בנאדם, בא לשתות קפה, פתאום מטרידים אותו ארנבונים ופרפרים ואיזה אחד, אביב סימן קריאה–"
"אביב שמח-סימן-קריאה" מפסיק אותו אביב שמח-סימן-קריאה.
"–וואטאבר. יאללה, תנו לשבת בשקט!"
"טוב," נעלבו שמחה וששון, "אם אתה לא רוצה אותנו אנחנו הולכים. גשמים מקומיים אמרו שהם מתים לבוא לכאן. שמבחינתם זו הגשמת חלום. נקרא להם, שיבואו. הם ורגליים קרות זוג עכשיו. באים לכל מקום"
"לא, לא," מתנצל הבנאדם, "מצטער. תשכחו שדיברתי. הכל, רק לא גשמים מקומיים."
"אין, מאוחר מדי," אומרים הם. "הנה, כבר קיבלת רגליים קרות. עזוב, ניפגש בסוף שבוע. ביי."
והם הולכים.
הכריכה האחורית 