לסדר את הדברים | לליל הסדר

כל הסיפור של החמץ בפסח הוא עניין מוזר מאוד: הציווי 'בל יראה ובל ימצא' הופך, למעשה, את החמץ לטאבו. משהו מודר, אחר, שאין לגשת אליו. סוג של טומאה זמנית, המתחדשת ועולה. אלא שטומאה היא, בעיקרה, חריגה מן הסדר. המתים הם שורש כל הטומאה כיון שהם אינם שייכים לסדר של העולם החי, ואף בעלי חיים מייצגים חריגה כזו או אחרת מקטגוריות שבהם אנחנו מסדרים את העולם [ואפשר לקרוא את 'טוהר וסכנה' של מרי דגלס בשביל להתמקד יותר בעניין הזה]. אלא שהחמץ, בפסח, מייצג משהו חריג. מצד אחד, בניגוד לאנשים שטמאים ומיטהרים, הוא איננו חי. אין בו צד דינמי. מאידך, הוא טאבו מוחלט, סופי. בל יראה ובל ימצא, ודי לנו בנקיונות של פסח כדי להבהיר את הנקודה. ובכל זאת, למרות מוחלטות הטאבו, הוא זמני. רק שבעה ימים אסור לאכול חמץ. אחר כך אנחנו חוזרים לשגרה התבניתית, המוכרת לנו, ואוכלים חמץ לתיאבון וביד רמה, אלא שהוא מאבד את הכינוי 'חמץ' והופך להיות סתם, 'לחם'.

אני מצטער שאני לא מבסס יותר את נקודת המוצא שלי, כי היא אכן דורשת יותר תשומת לב. מי אמר שטומאה היא חריגה מן הסדר? מי אמר שחמץ מקבל פן של טומאה? דברים כאלה דורשים להאריך מאוד במקום שבו אני רוצה להמשיך הלאה. אני רק אפנה לספר המצוין שכבר הזכרתי קודם, 'טוהר וסכנה', וגם אציע, בעקבותיו, להתבונן במושג לכלוך. לא מעט פעמים אנחנו מוצאים אנשים אומרים 'אבק זה לא חמץ'. או, במילים אחרות, חמץ אינו לכלוך. אלא שמכיון שלכלוך הוא חריגה מן הסדר (נעליים, לדוגמה, הן לגיטימיות לחלוטין בחוץ, ומלכלכות על שולחן האוכל. עפר במקרר שונה משמעותית מעפר על השביל: כאן הוא לכלוך טהור, וכאן אינו לכלוך כלל, וכן הלאה. ממילא, אפשר להבין שלכלוך הוא כאשר משהו עובר ממרחב בו הוא נמצא בדרך כלל אל מרחב אחר, חדש, שאינו אמור להכיל אותו), הרי שגם החמץ בפסח יכול להוות לכלוך, והיחס אליו הוא בהתאם (שריפה, השמדה, הוצאה מן המרחב, ביטול היחס אליו, כלומר ניתוקו מהמרחב החדש, וכן הלאה).

לליל הסדר קוראים, כמה מפתיע, ליל הסדר. ה'סדר' הוא סדר שניים עשר הסימנים של הלילה; קדש ורחץ, כרפס יחץ וכולי. למה הלילה הזה צריך להיות כל כך מסודר? למה שלא נתחיל לאכול, נמשיך אל המגיד, נשיר הלל על גרונות מלאי יין ונסיים באפיקומן?

אני חושב שכתשובה, צריך להתרכז בנקודה העיקרית של הלילה הזה: לספר. להגיד. לשמר את המסורת. לשבת מול הילד הקטן והצווחן שמנסה לשיר בפעם החמישים את 'מה נשתנה', כי זה מה שהגננת שלו אמרה לו שעושים בליל הסדר והוא נחוש בדעתו לעשות את זה כמו שצריך, או מול הילד המבויש שיושב על הכסא ומושך בכתפיים, כי לא משנה מה יהיה, הוא לא יעמוד מול הדודים הגדולים וישיר בעל פה את כל המילים המסובכות שהוא לא זוכר, ואחר הכל אתה יושב מולו ואומר לו: "אתה יודע, חמוד? הלילה, לפני המון המון זמן, יצאנו ממצריים". ונקודת הסיפור הזאת היא כל הציר שסביבו סובב הסדר: הסימן של 'מגיד'. שאמנם נפתח בשאלה (וגם כל הקטעים המקדימים לו, בסימנים, הם קטעים שאמורים להביא לידי שאלה) ומסתיים בהלל, ואז אנחנו אוכלים ושרים ואוכלים ושרים, כי זו כל הפואנטה: בהתחלה שאלות, בסוף, אוכל ושירה, והמרכז? להעביר את המסורת הלאה.

ומהי אותה מסורת? יצירתו של עם ישראל. לאומיות היא מילת מפתח שרצה לאורך ליל הסדר, ואכמ"ל בדוגמאות. כשאנחנו יושבים ומדברים עם הילדים, אנחנו מכוננים להם תודעת לאום. תודעה של כולם נגדינו, וממילא אנחנו מוגדרים כאנחנו. במילים אחרות, יש 'גויים' ויש 'יהודים', וה'גויים' נגד 'היהודים', שזה אנחנו. אין לי כוונה להגרר כאן לדיון על לאומיות ופוסט-לאומיות, בשביל זה יש את יום העצמאות. אני יותר מבקש לצייר לעצמינו סוג של ציר זמן ארוך, עליו מצוירים כל היהודים, לאורך כל הגלויות שבהם רדפו אותנו (וגם הזמנים בהם היינו בשלטון עצמינו, אך מוגדרים מתוך חוקי הנישואין שלנו, ברית המילה, איסורי האכילה וכן הלאה), והעובדה שאנחנו מציירים אותו ממקמת אותנו כחלק משלשלת הדורות, כמחוברים לאבותינו ואבות אבותינו וכן הלאה, עד אלה שיצאו ממצריים. כלומר, המסורת שאותה אנחנו מעבירים הלאה היא 'עצם קיומה של המסורת'.

אפשר לקרוא לזה גם: עצם העובדה שיש סדר. הנקודה שאנחנו לא מנותקים, שאנחנו לא אבודים בחלל, שיש לנו נקודות חיבור להתמקד בהם בעולם. יש לנו 'שורשים' (למרות שאני לא אוהב להשתמש במילה הזאת), וממילא, אנחנו שייכים, גם אנחנו, לאיזו תבנית על בשם 'יהודים' או 'בני ישראל', שנותנת לנו מקום וקיום וחיבור.

אלא שאי אפשר באמת להתמקד בסדר. אם הכל מסודר, זה חומק מהעיניים שלך, כיון שזה כבר מאורגן בתבניות. אנחנו שמים לב לחריגה. בעל לא ישים לב אם הבית מתפקד ומתוקתק, מכונת הכביסה עובדת והארוחה על השולחן. הוא ישים לב אם שום דבר לא קורה. 'הי,' הוא יגיד, 'מה קורה כאן?'. החריגה תפנה את תשומת ליבו לעובדה שבדרך כלל יש סדר, ועכשיו אנחנו חורגים ממנוֹ. זה גם מה שהחמץ בא לעשות: להפנות את תשומת ליבנו לעובדה שבדרך כלל, מה שאנחנו אוכלים הוא חמץ. במילים אחרות, החמץ אינו חריגה מן הסדר. להפך, הוא הסדר בעצמו. חג הפסח הוא החריגה: אותה חריגה שמעידה על העובדה שבדרך כלל יש סדר בעולם. והסדר הזה הוא סוג של תהליך שכולנו הולכים בעקבותיו: צריך לסמן אותו, כדי שגם הילדים שלנו יוכלו ללכת הלאה. בשביל זה יש חמץ. העובדה שאנחנו אוכלים מצות (לחם של עניים) כשאנחנו מסיבים כדרך בני חורין רק מעצימה ומדגישה את החריגה הזאת.

כן, כן. אם עבר לכם בראש 'מה נשתנה', אתם לגמרי צודקים. הילד הקטן שואל מה נשתנה, כי משהו נשתנה. אף פעם לא שמתי לב לדיסוננס המוזר הזה: זה לילה שמכונה 'לילה של סדר', והילדים שואלים למה אין כאן שום סדר. ובאמת, התשובה של האבות לא מתייחסת לפרטים הפרקטיים של השאלה שלו, למה אנחנו אוכלים מרור ולא שאר ירקות, אלא מספרת את סיפור יציאת מצריים, וממילא מקשרת את המרור הנקודתי שאנחנו אוכלים אל אותו מרור שאכלו כל אבותינו, לאורך כל הדורות, בצורה כזו או אחרת. חסה או מלקות מהשוטרים הסובייטים, הסמלים הם אותו דבר.

אפשר לשאול, בעקבות כל זה, למה דווקא לחם. מה הנקודה של ה'לחם', כלומר של התפיחה, ההחמצה, כל מה שהופך את הלחם שלנו ללחם גדול ורך. למה דווקא החמץ הוא זה שאסור, ולא דברים אחרים (יין, לדוגמא, שגם מסמל עושר). אפשר לשחק על מימד סימבולי כזה או אחר, אבל אני חושב שמערכת הסמלים שהתורה משתמשת בהם: "לחם עוני" מול "מחמצת", מלבד העובדה שזו מערכת הסמלים התורתִית, מציג את עיקרו של התהליך: אנחנו אוכלים את הלחם הזה, שהוא, מחד, לחם עוני כשם שאכלו אבותינו ממצריים, מאידך הוא הלחם שהם אכלו בצאתם ממצריים, כלומר לחם הגאולה. אולי זה אומר, במובנים מסוימים, שהגאולה כרוכה בשעבוד, שאם אין שעבוד אין גאולה. לא ברור לי עד הסוף, לא רוצה להכנס לשם. מספיקה לי הנקודה שאנחנו מקשרים את המאכל היומיומי, הרגיל, הכי טריוויאלי, לכאורה, שלא מסמל כלום, שהוא מה שהינו, אל אותם מאכלים שאכלו אבותינו אז, בין אם זה באנלוגיה של דרך השלילה (לא אוכלים חמץ) ובין אם זה באנלוגיה של חיוב (אוכלים מצה).

ואם כבר, אני באמת חייב לסיים עם ציטוט של עוזי וייל שאני מאוד אוהב, מתוך ההקדמה שלו ל'היהודי האחרון' של יורם קניוק, בהוצאה החדשה של ידיעות ספרים:
" יהודים.
אני חושב שתוך כדי קריאתו של הספר הזה, הפכתי ליהודי פעיל. זה הרגע שבו הבנתי שאני דומה, איכשהו, לגיבורי הספר. שאני ממשיך, שכולנו ממשיכים את הסיפור הזה.
12 שנות לימוד תנ"ך לא הביאו אותי לזה. כל סיפורי השואה שסבי וסבתי סירבו לספר לא הביאו אותי לזה. תמונת העולם שלי החזיקה מעמד, עד שהגיע קניוק, והפך את השמיכה, והראה לי שמה שחשבתי שהוא צד התפר — הוא הוא הסיפור האמיתי.
אין לי הסבר לזה. אבל אני חושב שלא הייתי יודע למי להתפלל, לולא היהודי האחרון. היו עוד גורמים, לא פחות חשובים. אבל היה גם זה.
למה?
אולי מפני שלראשונה הביט מישהו בסיפור היהודי, וסיפר אותו לא כדי לתרום נקודות לצד שלו בוויכוח, אלא מנקודת המבט של הנצח. ובפעם הראשונה עלתה בראשי המחשבה שבלי יהודים אין לעולם סיפור. יש רק היסטוריה, רשימת ניצחונות והפסדים, קטלוג של תקוות מנופצות. ושהסיפור היהודי כולל לא רק מתכונים לדג מלוח ומכתב ארוך מעורך דין על כל המקומות שבהם ההיסטוריה דפקה אותנו, אלא בעיקר דרישה אחת מתמשכת, עקשנית, יפהפייה, לדעת בשביל מה כל זה שווה.
בפעם הראשונה, אני חושב, הבנתי בשביל מה אנשים מתפללים, ולמי. משהו, סיפור תולדות היהודים כמו שקניוק סיפר אותו נשמע לי אמיתי. סיבה טובה לקום בבוקר. המוזיקה הזו היתה מוכרת, מוכרת ועתיקה, מוכרת וחדשה, חרישית מדי בשביל להפוך אותה להמנון, חלשה כל כך שבקושי שומעים אותה, אבל חולשתה היא חולשת המוזיקה האינסופית. רוצה לשמוע אותה?
תתאמץ. תעבוד. תתפלל. תלמד."

אח, נהדר.

חג מסורתי ושמח לכולנו!

———

וסליחה אם זה לא הכי ברור. בכל זאת, ערב פסח היום. אפילו לתת סיפורים מעניינים או לצטט משהו כיפי לא הספקתי. קורה.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “לסדר את הדברים | לליל הסדר

  1. צביה הגיב:

    אני חושבת שהלחם מסמל את הבסיס, יותר מטריויאלי, הוא ראשוני (והכרחי למדי במרכיבי המזון). אולי הטלת טאבו על הבסיס הזה מתפשטת למעגלים רחבים יותר כמו זהות ושייכות. אנחנו מספרים על הולדתו של העם שלנו, גם כן בסיס כלשהו, שקל להתנתק ממנו ולשכוח. אולי זו יצירת הסדר, להצביע על הדברים הקיימים ולומר: הנה.

    ושיר של רוני סומק, שיש בו בסיס ומרחב:

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s