על 'בחדרי חרדים', מוספי החג של 'משפחה' ופניה של החברה החרדית

בשבוע אחד של אביב נתקלתי בשלשה מקרים הקשורים לחברה החרדית, שעל פניו הם משוללי כל קשר ביניהם: הרצון לסגור את אתר 'בחרדי חרדים', ובפרט את מערכת הפורומים שלו, העובדה שחסידי גור מלעיטים את תלמידיהם בתרופות פסיכיאטריות, בין היתר על מנת לדכא את היצר המיני, וכן גליון החג של העיתון החרדי 'משפחה', שגאה בהיותו העיתון הנקרא ביותר בציבור החרדי וגם נחשב לאחד הפתוחים יותר בין עיתוני המגזר החרדי.

יכול להיות שנתקלתם בעצומה נגד סגירת חרדי חרדים, או בכתבה של 'הארץ' על הכדורים הפסיכיאטרים, אבל סביר להניח שאף אחד שקראתם לא כתב על גליון החג של משפחה. ובצדק, אין בו שום דבר חדש ומסעיר שראוי לכתוב עליו. כרגיל: הפנים (היפות?) של החברה החרדית. בין שלל מוספי החג (לרבות המוסף התורני שלהם, שמשעמם מאז ומתמיד) היו שני מוספים מיוחדים: האחד, מוסף על החברה החרדית האמריקאית. השני, שעוסק ב'בין הסברה לתקשורת', ונע בין ראיונות של חילונים על 'מה הם חושבים על חרדים', טורים שמקוננים על העדרו של ה'מסביר החרדי' ועצות מעשיות לדיבור עם התקשורת / חילונים וכדומה.

וכך נפתח המוסף על החברה החרדית האמריקאית: "הבדלים רבים קיימים בין חייה של היהדות החרדית בארץ למקבילתה בארצות הברית. הגם שבארצות הברית אין אף 'גדול' מוכר בשיעור קומתם של מרנן הגרי"ש אלישיב שליט"א והגראי"ל שטיינמן שליט"א, הרי שלשבחן של הקהילות ברחבי ארה"ב ניתן לציין כי הכבוד והיקר שרוחשות הן לגדולי התורה –  הינם לאות ולמופת".
קודם כל, אומר לנו הכתב, שיהיה ברור: אין מישהו שיותר גדול מהגדוילים שלנו. עם זאת, יש עוד אנשים שמכבדים תורה בעולם. ומה עוסקת הכתבה? בנגישותם הרבה של גדולי התורה בארצות הברית, לעומת הקושי בלהגיע אל אחד מהגדוילים שבארץ. את הגדוילים בארה"ב, אומר הכתב, אפשר לפגוש ברכבת (!), להתפלל לצידם ואפילו לשאול אותם דברים בלי לקבוע תור. לא יאומן. רבנים שאפשר לדבר איתם. לא פלא שהכתב מתלהב: בשביל להפגש עם הרב אלישיב אתה צריך להיות אחד מבאי ביתו. נכון, אדם מבוגר וכל זה, אבל יותר מששומרים עליו, מבודדים אותו: אולי הצעד הראשון ביצירת הילה סביב משהו הוא ליצור אותו כבלתי נגיש, כידוע ליחידי סגולה. לעשות לו אובייקטיביזציה. הרב אלישיב כבר אינו קיים כאדם, הוא מושג, אולי מותג, וככזה הוא נתפס. והוא לא היחיד: גם הרב שטיינמן (המסומן כיורשו?) כבר אינו אדם, אלא 'דמות הוד'. לכן הכתב יוצר דיכוטומיה מעניינת: גדולי התורה של ארצות הברית נגישים יותר, אבל הם אינם גדולים כמו הגדולים שלנו. שלנו יותר גדולים, והסיבה לכך (שאותה הוא אינו כותב) היא שהם אינם נגישים; הרי אף אחד לא יכול באמת לבדוק מי גדול ממי.

ומהם שאר נושאי הכתבות במוסף 'יהדות ארצות הברית' שלהם? א. ארבע משפחות שגרות בארה"ב, אבל הן 'בדיוק כמו אצלינו'. ב. קשרים בין חרדים אמריקאים ופוליטיקה אמריקאית (3 כתבות). ג. עיירות ומקומות בארה"ב ששומרות על רוח העבר, לא נותנים לחנויות להכנס, כותבים ביידיש והולכים עם מגפיים בכל ימות השנה. (6 טורים) ד. אנשים שמתווכים בין הישראלים הבאים לאמריקה ובין אמריקה עצמה: האיש שמדבר עם הרופאים, עורך הדין שמדבר עם השופטים והמשטרה. ה. החיים באמריקה לעומת החיים בישראל. (3 כתבות: מושגים, יוקר המחיה והבעיות שבלחיות באמריקה).

כמו שאפשר לראות בבירור, הנושאים בהם עוסקות הכתבות כולם נושאים שאינם חורגים מנקודת המבט החרדית הארץ-ישראלית. בניגוד ל'כתבות סוציולוגיה' הנפוצות בעיתונות הכללית, שבהם הולך הכתב לארץ-לא-נודעת וחוזר מלא חוויות ותובנות בגרוש, לעיתון החרדי אין חפץ בכל זה. כשהוא מתעסק ביהדות ארצות הברית, יהדות ארצות הברית אינה מעניינת אותו. הוא כמו הולך לארץ אחרת על מנת לספק קנה מידה חיצוני לחיי הקוראים שלו (כשם שכל כתבות הסוציולוגיה עושות: הקורא קורא את הכתבה, נדהם מהמוזר ומהביזארי ומודה לדת שלו שחייו נורמלים), אבל למעשה הוא לא מצליח לצאת מקו 280, זה שמחבר בין אלעד לבני ברק: כאילו מקום אחר, כאילו עיר אחרת, למעשה אותו דבר, אלעד מנסה להיות בני ברק השניה [וגם החיים החרדיים בבני ברק, הרי, מנסים לחקות 'חיים חרדיים' אחרים, שכמו-התקיימו בעיירות של פולין והונגריה לפני השואה, אבל בזה דשו מספיק].
גם כאן, כאילו ארצות הברית, כאילו מקום אחר, למעשה – ארצות הברית של החרדים הישראלים. מקום אליו נוסעים לניתוחים, שאנשים שם חיים בדיוק כמונו, משפיעים על הפוליטיקה העולמית(!) מתוך תורה וכולי וכולי. אותה גברת במדרכות נפרדות.

גם הגליון השני, והמרתק יותר, שעוסק בהסברה ותקשורת (וכה לשם המעליב משהו 'את פתח לו'), לא מצליח לצאת מהפלונטר הפנימי הזה. כשהמראיין הולך למדשאות קיבוץ כלשהו ושואל את התושבים מה הם חושבים על החילונים, שואל אחד המרואיינים אם סקר שכזה היה יכול להתבצע בחברה החרדית. ולמעלה מזה: מה הם היו עונים. עוז אלמוג, שמרואיין אף הוא לאותו מוסף, מצליח לסכם את הדברים בכמה שורות נכוחות:
"חייבים לומר, גם החרדים חייבים להפסיק את הסטריאוטיפיזציה של העולם החילוני. כשאני קורא דברים, הכללות המתפרסמות בעולם החרדי… אני נעלב. מדוע מכלילים דברים רעים על עולמי? …אם יש משהו שחשוב שהכותבים החרדים ידעו, זה שמי שלועג לאחרים שלא יתפלא שלועגים לו. מי שלא מכבד אחרים, שלא יתפלא שלא מכבדים אותו."
אבל באותו גליון עצמו מצוירת לא אחת תמונה של אותם 'מיליוני הטועים המביטים עלינו בבורות ולא אחת גם בשנאה' (ירוחם לנדסמן). ויותר מזה, עצם המחשבה ללכת לראיין כמה חילונים באיזה קיבוץ ולדמות בכך לראיין את החברה החילונית כולה, דומה למה שעובר לעורך חילוני בראש כשהוא הולך לראיין חרדי אקראי על זריקת האבנים או האוטובוסים הנפרדים. עוז אלמוג צודק, וזה ברור, אבל העורך של המוסף לא השכיל להבין אותו.

ולכן הוא מביא קינות על העדרו של המסביר החרדי האולטימטיבי, שיסביר את האמת ויפקח את עיני כולם. ודאי, הוא אומר, שאנחנו צודקים בכל אשר נעשה, חבל שאף אחד בינינו לא מצליח להסביר את זה. לכן הוא מביא צרור עצות לדיבור עם חילוני, או תשובות לשאלות נפוצות, כשאחד הכותבים מציין ש"אם נשכיל להסביר את עצמנו בצורה ברורה ונעימה, מתוך עמידה על העקרונות, זה שווה יותר מאלף כתבות שנאה". כשקראתי את זה חשבתי לעצמי שאם יבוא חרדי, ויסביר לי את עמדת החרדים בצורה שבה זמיר כהן (ראש תנועת 'ערכים' 'הדברות') מציע לעשות, ומתוך עמידה על עקרונותיו באמת אפסיק להתווכח איתו. לא מתוך הסכמה. מתוך חוסר יכולת לדבר. זו כבר שפה אחרת, זו מערכת סמלים וערכים אחרת. אין לי שפה משותפת איתך, אני לא מסוגל לדבר איתך, חבל על הזמן של כולנו.

סליחה על שסטיתי לרגע מהנושא. בכל מקרה, הקו המשותף לשני המוספים האלה הוא חוסר היכולת שלהם לצאת מתוך עצמם ולהסתכל עליהם במבטו של האחר. משהו דומה ל'כשרון השלילי' של ג'ון קיטס, שכתב: "באחת הכתה בי המחשבה מהי התכונה שיוצרת איש מעלה, במיוחד בתחום הספרות, תכונה ששייקספיר היה בעליה באופן מרשים כל כך – אני מתכוון לכישרון שלילי, יכולתו של אדם לשהות בתוך אי ודאויות, מסתורין, ספקות". היכולת לראות את שני הצדדים, ומתוך כך לחיות בספק. מרי דגלאס, האנתרופולוגית המפורסמת, בבואה להסביר מהי חברה פרימטיבית, מציינת שלחברה פרימיטיבית אין את היכולת לצאת ממעגל הסמלים שלה ולהסתכל על עצמה מבחוץ. היא אפילו אינה מכירה בכך שמערכת הסמלים שלה היא מערכת סמלים שלה, שאינה מחויבת לאנשים אחרים. העובדה שמדע האנתרופולוגיה קיים הוא ההוכחה שתרבות המערב המודרנית אינה פרימיטיבית. העובדה שלחברה החרדית אין יכולת להתבונן על עצמה מבחוץ, מוכיחה שהיא כן פרימיטיבית.

אלא שזה לא נכון: החברה החרדית מודעת לעצמה היטב. לא כולם, כמובן, והליטאים יותר מהחסידים, אבל מודעות עצמית קיימת גם קיימת. קיומו של 'בחדרי חרדים', ואני מדבר על מערכת הפורומים שלו ולא על האתר החדשותי, הוא הוכחה ניצחת לעניין. מערכת הפורומים, ובפרט 'עצור כאן חושבים' (שאינו חרדי בדווקא), יצרה מהפכה אדירה בעולם החרדי, שדומה שעדיין מוקדם לציין את השפעתה: היא פירקה את העולם החרדי מבפנים. האנונימיות, כמו חוסר יכולת המידור, הפכה את הפורומים למקום שבו כל אחד יכול לכתוב, ואין משמעות לרב עצום יותר מתלמיד ישיבה קטנה. אם דבריו נכוחים, ישמע. מכיון שחלק ניכר מהחברה החרדית מבוסס על יכולות שליטה (מערכת השידוכים כדוגמא; אם אתה אומר משהו לא ראוי בעיני החברה, עושה משהו לא ראוי, הכל נרשם במערכת וכשתבוא לשדך את בניך ובנותיך, הדברים האלה ישפיעו מאוד. כמו שאמר לי חרדי מבוגר, חסיד תולדות אהרן, בתשובה לשאלה שלי איך הוא משחק בסרטים: 'כל הילדים שלי התחתנו, אני כבר יכול לעשות מה שבא לי.' גם מערכות החינוך הן דוגמא, פחות מובהקת, לאמצעי שליטה: עשית משהו שלא מוצא חן בעינינו? לך תחפש מקום חדש לבת שלך / הילד שלך לא יתקבל לחברון / אתה כבר לא יכול לשמש כמלמד / אשתך תיזרק מהסמינר בו היא מלמדת. לא פלא, אם כן, שנפוץ למצוא פשקוילים בגנות ההולכות וההולכים לעבוד במקומות שאינם מערכת החינוך החרדית), ומערכת השליטה מבוססת על שאנחנו יודעים מי אתה ואיפה הילדים שלך לומדים, הרי שפירוק האופציה הזאת, יחד עם נגישות הידע (כל ידע, גם טאבואים למיניהם) ואפקט 'כיכר העיר', גורם לפירוקה הפנימי של החברה החרדית, ובפרט הצדדים הפחות נעימים שלה: מערכות השליטה, חוסר היכולת לחשוב דברים מסוימים ו/או להגיד אותם וכדומה.

את מה אנחנו רואים, אם כן, במוספי החג של 'משפחה'? אנחנו רואים, בעיקר, את הדרך בה החברה החרדית מנסה להציג את עצמה כלפי חוץ, כש'כלפי חוץ' כאן אינו חוץ המעגל, אלא פנים המעגל. כלומר, הצורה בה החברה החרדית מוּצגת לעצמה. כמו הכדורים הפסיכיאטרים שחולקו לחסידים שהתקשו לשמור על היצר המיני, או שהתקשו ללמוד בישיבות: כפיה בכח של מערכות החיים, מתוך נסיון להתאימם לתבנית. החסידים אינם יכולים ללמוד? נכריח אותם. בפנים תסיסה, פורומים גועשים ברכילויות וכדומה, אבל בחוץ יהיה הכל רוגע ושלווה: עולם על מנהגו נוהג, אין חדש תחת השמש.

קצת כואב, כל הסיפור הזה. למתבונן מהצד אין מה לעשות, מלבד לחכות ולקוות: ההסטוריה מוכיחה שמערכות סגורות השולטות בעצמן סופן לקרוס ולהתפרק. הלוואי שזה מה שיקרה גם הפעם, והלוואי שהנזקים מהקריסה הזאת לא יהיו גדולים מדי.

וכמה דברים:

תומר פרסיקו כותב על הכדורים הפסיכיאטרים כדוגמה לקריסתו של האתוס החרדי.

עוזי בנזימן על הפגיעה בחופש העיתונות עם סגירותו של 'בחדרי חרדים'