כח, אלימות, צעקות ואביב

האמת שאני אמור ללמוד לשני מבחנים שיש לי מחר. זו האמת.

אבל אני לא מצליח ללמוד. אני יושב מול כוס קפה ומשפשף את עיני, חוכך במצח, מרפרש שוב בכמה אתרי חדשות. בכל פעם מופיע לי מחדש סא"ל שלום אייזנר, מכה מישהו, ותגובות מימין ומשמאל. השמאלנים, כצפוי, מגנים בכל תוקף ומזועזעים עד עמקי נשמתם. הימנים, כצפוי, אומרים שהכל מגמתי, הכל ערוך, הם מחבלים במסווה של פעילי שמאל ולא ברור מה קרה שם. הרב דרוקמן אומר שהוא אדם שלא מתאים לו להכות ככה, וכנראה משהו קרה. אחרים מזכירים את עמונה, איך כל אבירי זכויות האדם לא קפצו וצווחו כבר אז על שמכים ילדים, קשישים ונערות שלא עשו דבר מלבד להפגין בשקט.

ואני לא יודע. כתבתי סטטוס בפייסבוק. אנשים התעצבנו. כתבתי שאני רוצה שלום. שנמאס לי לחיות בשנאה לאנשים אחרים, שנמאס לי מהצורך הזה, להיות רע לאנשים, להשתמש בכח. איך כל הארץ הזאת חיה בתוך שיח כוחני אלים, בדיבורי 'הם רוצים להרוג אותנו', בקידוש אינסופי של כל דבר, אפילו של טבח בחפים מפשע, על בסיס הלאומניות הזאת. אבל אגיע לזה עוד רגע.

כשעליתי למבצעית הייתה לי שיחה עם המ.פ. שלי, שחשב שהוא מקבל בייני"ש מתלהם שצריך לעצור אותו מלחבוט בערבים ולהציל את ישראל. כמה משפטים קצרים הספיקו לו בכדי להבין שזה לא זה. מצטער, אני יפה נפש. אני מעדיף נפש יפה על נפש מכוערת. על כל פנים, הוא שאל אותי אם יהיה בי את הכח המוסרי לעמוד בהפגנות בנעלין ולעשות את מה שצריך לעשות [קרי, לזרוק רימוני גז, להשתמש בכח, כל מיני כאלה] למרות שמולי עומדים אחים שלי, שמאלנים מהצד השני של המתרס. אמרתי לו שכן. אחר כך, באיזו שיחה קצרה עם הקצין שלי לפני העליה לקו, סיפרתי לו את הסיפור. אמרתי לו משפט אחד: אני לא התגייסתי בשביל לפעול נגד אזרחים. אני מוכן ללכת אחרי כל פקודה שתגיד לי. אני מוכן לבלות חצי שנה בתורנות מטבח. אני לא מוכן להשתמש בכח נגד אזרחים, נקודה. אזרחים שלנו, אזרחי מדינות אחרות, לא אכפת לי. מלחמה ופעילי טרור זה סיפור אחד. אזרחים זה סיפור אחר.

כל הנקודה היא אחרת.

התחושה שלי היא שהחברה הישראלית מסתובבת בתוך שפה של כח. אמנם פוקו כתב שכל שיח של הרוב הוא שיח כוחני על המיעוט, אבל הכוונה שלי היא שהשיח משתמש במילים כוחניות, באמצעי כח, בנקודות שליטה. באיזשהו מקום, הצבא השתלט עלינו. הפכנו להיות מדינה של צבא, במקום צבא של מדינה. כשנפגשים כמה גברים, אמר לי מישהו פעם, תמיד מגיעים בסוף לדבר על הצבא [אני טענתי שתמיד מגיעים לדבר על בנות]. תקציבי בטחון, ונקודות שליטה, והכל סובב סביב ההגנה של עצמינו. סביב תחושת שכרון הכח (או ההתעלות) שסוף סוף יש לנו, לדורות שאחרי הטראומה של הגלות, מי שיגן עלינו. שאנחנו לא חלשים. שאנחנו לא יהודונים.

אני לא רואה את היכולת שלי להגן על עצמי כדבר רע. להפך. אבל אני כן רואה את העובדה שאני חי רק בשביל להגן על עצמי, כדבר רע. כאשר זה המגדיר העיקרי שלי בחיים, זה איום ונורא. קלוד לוי-שטראוס אמר פעם (בנאום מפורסם על במת האו"ם נגד גזענות) שהרבה מן ההגדרה העצמית בנויה על ההבדלות שלנו מהאויבים שלנו. זה מה שמעניק לנו לכידות של עם. אבל אני לא רוצה להיות שם, אני רוצה לחיות מתוך תוכן חיובי, לא שלילי.

והנורא מכל הוא שאין לאן לברוח מזה. שנולדתי לתוך זה, ואין לי מה לעשות. אני כבול, אני חסר אונים. אני חייב לדבר בשפה של כח. אני חייב לדבר בכותרת ראשית אדומה וקולנית בYnet, בצעקות, באסרטיביות, להשתלט על מוקדים, לא לצאת פראייר, להיות חזק, כדי שהשואה לא תחזור על עצמה. ככה זה טראומות, הן רק הולכות ומעמיקות עם השנים. הנורא מכל זה, אם כן, הוא שאני חייב, כי כל זה נכון, כי אין לי דרך אחרת.

זה לאו דווקא הימין, חייבים לסייג ולהגיד. גם השמאל משתמש בשפה של אלימות, שמתחבאת מאחורי קולו של המיעוט (שכאמור, אינו יכול להיות כוחני, כי הוא המיעוט. הוא הנכבש, לא הכובש). באנרכיזם, בקריאה להפיל את הממשלה, בהפגנות אלימות, בשיח על סירובי פקודה, בכח, בכח. רק בכח. וכח, כמו שידוע לכולנו, משחית. הנה, זו ההשחתה שלנו: חוסר היכולת שלנו לראות את האחר, זה יכול להיות הערבי שעומד במחסום כעלה נידף. זה יכול להיות הילד הקטן בעמונה, וזה יכול להיות מה שמוביל גם אל חוסר היכולת שלנו לעצור, להתאפק, לא להקיע את דמו של כל אחד בתוך חצי שעה, לתלות אותו על כיכר העיר ולגנות הכל בכל תוקף. לחכות, לראות פרספקטיבה, לנשום עמוק, לדבר.

הלוואי שהייתי יכול לסיים ולהגיד שיהיה טוב. אני יכול, בינתיים, רק לאחל את זה לעצמינו ולאחר:

שיהיה לנו טוב.

שנֹאהב.