מצורע, חריגה מהחברה, וכמה מילים על זלדה | לפרשת תזריע

I.
כל כך הרבה להגיד על צרעת. כל כך מעט להגיד על צרעת.

כל כך הרבה, כי הנה, אדם מדבר לשון הרע, פתאום צצים לו נגעים בעור, פתאום הוא מנודה, יוצא מחוץ לחברה. והלא תהליך היציאה מחוץ לחברה היה מה שהוביל אותו לכל זה, כי מה גורם לאדם לדבר רעה על חבירו אם לא הרגע הקטנטן, המתוק מדבש, שבו אני ואתה מתאחדים כנגד גורם שלישי? לשבת על כוס קפה במרפסת המוריקה ולדבר על מישהו אחר. ללא נגיעה בנו, ללא תפישת תבנית החיבור. ובכן, הוא מוציא את עצמו מן הכלל, ובתמורה אלוהים מוציא אותו (בפועל ממש! ביד חזקה ובזרוע נטויה!) מן הכלל. וגם האמצעי, כלומר הצרעת, שאינה צרעת של 'מחלת הנסן', היא דוגמה טובה: יש לך עור חלק, ופתאום יש חריגה. החריגה הזאת מסמלת את המצב שלך, עצמך. המצב שאתה מחריג את עצמך מהחברה. והמצורע הולך אל מחוץ לעיר ויושב תחת איזו תאנה אחת, ובמדבר בטח חיפש לעצמו איזה עץ שיטה, ושם הוא יושב ומחפש את הפלאפון שלו, אלא שאין לו פלאפון. והוא מדבר אל העצים ואל האבנים. וסוף דבר הוא עובר טקס חידוש – בפרשה הבאה –  שיוצר אותו אדם אחר, אדם שראוי להכנס בחברה.

וכל כך מעט, כי הדברים האלה כל כך רחוקים מאיתנו. קודם כל, אפקט העונש המיידי שכבר איננו נוכח. תודעת ה'ברק מהשמיים אחרי חילול השבת' כבר אינה קיימת. אני יודע שאני יכול לחלל שבת, והשמיים לא יפלו. אני לא אמות. האדמה לא תפער את פיה. אפילו נגעים מוזרים לא יופיעו על העור שלי, ואם יופיעו, אני אלך לרופא העור הקרוב שירשום לי כמה משחות ושלום. לחשוב שאדם היה יכול להגיד משהו לא בסדר, ו'פאף'. וחוצמיזה, כי גם היכולת שלנו לא להחריג את עצמינו כבר איננה קיימת: הציניות, המבט מן הצד, חוסר הרצון להיות חלק במשהו שאתה מתנודד על סיפו. אמור מעתה: אדם שמסתכל מן הצד בהקפות שניות, ואיננו מצטרף למשקה ולניגונים בהתוועדות, הריהו מצורע. והריחוק ממנו צריך להיות כפול. ריחוק, מחד, שהוא מתרחק ממנו. וכתמורה, שאנחנו נתרחק ממנו, שלא יהיה לנו מגע עם אותו רעל מדבק, מפורר, של להסתכל מן הצד.

קצת מוזר לי לדבר נגד, בשעה שאני ציניקן לא קטן בעצמי. אבל צריך לדעת את הרגעים הקטנים, מתי המעט האלה, שבהם מותר להחריג את עצמך מהחברה, ואת כל שאר הרגעים הגדולים שבהם אתה צריך להיות חלק. להתערבב בחבורה, להזיע, להדבֵֶּק, להיות.

II.
לפני כך וכך שנים (עשרים ושמונה, ליתר דיוק) נפטרה הרבצן זלדה. המשוררת. מורתו של עמוס עוז. זו שגידלה את יונה וולך ואז נפרדה ממנה בצורה מתוקשרת ולא שבה לדבר איתה כל ימיה. הסיפור סיפור קשה, ואין ראוי לספר אותו ביום כזה. רק לדבר עליה רציתי קצת. אולי כמה מילים על תפישת השפה שלה.

"זָכִיתִי לִרְאוֹת שְׁקִיעָה כָּזֹאת
וְהִיא הָיְתָה מְפֹאֶרֶת מִכָּל שְׁקִיעוֹת הַשֶּׁמֶשׁ –
פָּתַחְתִּי אֶת חַלּוֹנִי וְהִתְבּוֹנַנְתִּי אֵלָיו:
הַזָּקֵן הַיָּפֶה צָבַע אֶת תְּרִיסָיו.
לְאַט-לְאַט
מִתּוֹך עֹנֶג אֵין-סוֹפִי,
כְּנִפְרָד בִּנְשִׁיקָה מֵעוֹלַם-הַמַּעֲשִׂים."
(מהיכל להיכל)

תמיד הטריד אותי העניין שהיא עצורה. היא לא מתפרשת כמו מניפה, היא לא טווה מילים לשכבות מבלבלות, היא לא חורזת מבריקה ונוראה. השפה של זלדה נורא עצורה, נורא מאופקת. מילים נאדרות ('מפוארת', 'עונג אין סופי') עוצרות את עצמן רגע לפני ההתפרצות. הפסיחה, בבית הזה, של 'לאט לאט' |פסיחה| 'מתוך ענג אין-סופי'|פסיחה| וכן הלאה, עוצרת את הקורא מכדי לרוץ במדרון. והרי זה כל העניין? לא? להתגלגל עם החרוזים השוצפים של שלונסקי, של אלתרמן, של עמיחי המוקדם. לחדור באלפי רסיסים חדים ומדויקים כמו פגיס, כמו אבידן. לכאוב בפשטות כמו רחל. לגרור את עצמך לשורות עמוסות, נבואיות, כמו א.צ.ג. אפילו לדבר בשפה אחרת, חידתית למחצה, נתנזכית כזו. וזלדה, בניגוד לכל אלה, אין בה ולא כלום. היא לא סוערת. היא לא צועקת. היא מקובעת, כמו שהיא אומרת בשיר מפורסם ואחר שלה:

" לוּ יָכֹלְתִּי הָיִיתִי שׂוֹרֶפֶת
אֶת הַמִּמְסָד
שֶׁשְּׁמוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְאֶת הַתְּלוּת הָאֲרוּרָה שֶׁלְּךָ
בָּאֲדָמָה, בָּאֲוִיר, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּמָּטָר וּבַטַּל.
הַבְּרוֹשׁ שׁוֹתֵק,
הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן
שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת
אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין"
(יסודות)

הלהבה, כמובן, היא יונה וולך. הברוש הוא זלדה. היא כבדה. היא זקנה. היא לא מתפרעת. ובכל זאת יש בה טירוף, חירות, דימיון, רוחניות — שאינם נגישים ללהבה. היא לא תבין. ואיפה זה מתבטא, כל הטירוף הזה? אני חושב שדווקא באיפוק. לתת אגרוף בכח עצום זו לא הבעיה. הבעיה היא לעצור את כל הכוחות האלה בשביל להשחיל חוט במחט, לראות את השרירים העצומים רועדים בנסיון לא לזוז, לעצור את עצמה, כמו מישהי שבאה ממשפחה חב"דית (בן דודה הוא הרבי מליובוויטש) ויודעת מהו הבינוני ומהו הביטול ואיך לא לעוף על עצמך, להשאר עם השורשים.
כשעמוס עוז מתאר אותה, הוא מתאר אותה כמישהי שתמיד ידעה את המילים הנכונות והיפות מכל לתיאור כל דבר. אחרי שכבר דיברתי על הפסיחות (שכמו עוצרות את הסחף) ואת המילים הנאדרות (שמנסות ליצור אותו כל הזמן. שמנסות לגעת בנשגב ועדיין להשאר על הקרקע). והנה 'כל שושנה' שלה:

" כָּל שׁוֹשַׁנָּה הִיא אִי
שֶׁל הַשָּׁלוֹם הַמֻּבְטָח,
הַשָּׁלוֹם הַנִּצְחִי.

בְּכָל שׁוֹשַׁנָּה מִתְגּוֹרֶרֶת
צִפּוֹר סַפִּירִית
שֶׁשְּׁמָהּ "וְכִתְּתוּ".

וְנִדְמֶה
כֹּה קָרוֹב
אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה,
כֹּה קָרוֹב
נִיחוֹחָהּ,
כֹּה קָרוֹב
שֶׁקֶט הֶעָלִים,
כֹּה קָרוֹב
אוֹתוֹ אִי –
קַח סִירָה
וַחֲצֵה אֶת יָם הָאֵשׁ."

אפשר להבין: כמו השלום הנצחי שמתחבא בתוך השושנה (ומצמצם את הרגליים, כי אין מקום בשושנה הקטנה הזאת. ולפעמים הוא פותח חלון לשאוף אויר ומיד סוגר חזרה, ומחכה שמישהו יבוא לחפש אותו כי כבר הרבה מאוד זמן, משחק המחבואים הזה), ככה כל הדמיון וטירוף בתוך השורות הקצרות – לכל היותר ארבע מילים – ובתוך הפסיחות ובתוך המילים הגדולות, ואולי זה כל השירה שלה. חב"דניקית אורתודוקסית יראת שמיים שבוערת למעלה, כבדת ראש, צלולה מאד. כמו שומרת סף, כמו ברוש.

III.
ניסן הולך לו לבלי שוב.
אני אתגעגע.

מודעות פרסומת

4 Responses to “מצורע, חריגה מהחברה, וכמה מילים על זלדה | לפרשת תזריע”


  1. 1 דניאל בן עזרא 22 באפריל 2012 בשעה 14:07

    רוח הימים האלו הציבה לי את הברוש המוזכר
    בלב הר הרצל המוריק, אוצר בתוכו מתחת לכריות
    שיש לבנות, שלהבות שמחות ועליזות, שלא כ״כ יודעות
    ומבינות.

  2. 2 רוני 23 באפריל 2012 בשעה 1:04

    I
    תקווה שלא יהיה לך נגע בעור, כי לרופאי עור (קונבנציונליים ולא) יש שלוש משחות והן רושמים אותן לכולן. נגעים בעור זה דבר איום. רק בריאות.

    II
    זלדה היא המשוררת הראשונה שלי וזה לא משנה כמה דימויים מטורפים של יהודה עמיחי אקרא, קרני השמש שמזהיבות אגסים יהיו העניין, ולא התגלגלויות בחרוזים נסתרים באמצעי שורות. תודה על מה שכתבת.

    III
    באמת אין כמו ניסן, ואפילו שאייר חמוד הוא לא מגיע לקרסוליים שלו.

  3. 4 בת-אל סרי 13 ביולי 2012 בשעה 14:03

    יהודה, אף פעם לא הסתכלתי על זלדה מנקודת מבט כמו שלך. אבל אולי נתת לי הסבר לאותה הרגשת החמצה לאחר סיום השורות:
    כה קרוב
    שקט העלים,
    כה קרוב
    אותו אי
    (בד"כ אני בשורות אלו אני באופריית גן עדן, ממש מרגישה את העלים על פני, ואז- בום! "קח סירה- וחצה את ים האש").

    אך, מעולם לא חשבתי שזלדה לא סוערת, אולי היא לא מתפרשת ומתרחבת במילים, זה היופי בשיריה לדעתי, יודעת לבחור את המילים המדויקות.

    איך אתה לא שומע את הסערה בשיר " חי חי הוא יודך"??…


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: