בין חברים / עמוס עוז

הוצאת כתר, 160 עמודים.

 הכריכה של ספרו החדש של עמוס עוז היא עיבוד לכריכה שעטפה את הספר הראשון שלו, אוסף הסיפורים 'ארצות התן'. אולי זה אומר את הכל: עמוס עוז המבוגר, שבע הנסיון, חוזר לאותו מקום שממנו הוא התחיל אבל בעיניים מבינות וסולחות הרבה יותר. ב'ארצות התן' היה זעם, הייתה התרסה: "איך יכול להיות שככה זה הקיבוץ! וכל האתוס הציוני הזה! ואיפה האינדוידואליות?" ועכשיו, בספרו החדש, עמוס עוז הרבה יותר נינוח. השאלות הקשות נותרות ללא מענה, אבל גם ללא זעם, והזרמים המבעבעים והרותחים מוצאים את עצמם נשפכים על הדף לכדי פרוזה חלקה, שותקת, שעונה להגדרה המקורית של 'פרוזה': סיפור יומיומי.

 אם כן, מה יש כאן: שמונה סיפורים על חיי היום יום בקיבוץ. איש לא נולד, איש גם אינו מת. כמעט אף אחד לא צועק בספר הזה, ולכל היותר הוא מעיר נוגות לחבירו בשעת ארוחת הצהריים. סיפור אחד על גנן ששומע את כל חדשות העולם ומספר אותם לחברי הקיבוץ, ובפרט את האסונות שבהם. אישה שבעלה עזב אותה לטובת אישה אחרת, כותבת מכתב לאחרת. סיפור על אב מבוגר שביתו עוברת לגור עם מישהו בן גילו, והוא אינו יודע מה לעשות. ילד חוץ שמתמודד עם החידוש שבקיבוץ, היוצא לבקר את אביו בבית חולים לחולי נפש (ומכל הסיפורים, בזה הרגשתי משהו אוטוביוגרפי מאוד. גם ביחס אל הדת, אל הקיבוץ, אל היציאה ואל הכניסה, וכמובן: הורה חולה נפש, כמו אימו של עוז). זהו ספר קטן מאוד, הסיפורים קצרים מאוד, קל מאוד לצלוח אותו ולהמשיך הלאה.

 אבל יש בו משהו, בעוז, שלא לחינם הוא נחשב לאחד הסופרים הגדולים של התרבות הישראלית. בספר הזה הוא הצליח להגיע לאיזו דרגת שלימות שלא הייתה בספרים הקודמים: לא להגיד כלום, לא לספר כלום. לספר קיבוץ מאוד קטן, חסר משמעות, בלב שום מקום. לספר דמויות שלא עושות כלום. אין דרמה גדולה, אין חיבוטי נפש קרועים, ובכל זאת אפשר להרגיש את המכלול שמניע את הסיפור. מעט המחזיק את המרובה. העצבות שורה על הסיפורים, הקושי שבקיבוץ נשקף דרכם, וכל זאת תוך שימוש בשפה פשוטה ונגישה, בתיאורים שלא ממריאים לאלפי מילים, אפילו בכתיבה שכבר אינה מתיימרת. ולמרות שאת זה כבר היה אפשר לראות ב'תמונות מחיי הכפר', הספר הקודם של עוז, כאן הפשטות מגיעה לכדי איזושהי שלימות, והסיפורים משדרים השלמה ואפילו תקווה, מה שאי אפשר לראות ב'תמונות מחיי הכפר', האפלולי והמוריבידי משהו.

 הסיפור האחרון בקובץ מדבר על קשיש שמתעקש לעבוד בסנדלרות למרות שכבר אין צורך בו, ועל ידיעתו את השפה המאחדת, שפת האספרנטו, שהייתה אמורה להיות השפה הגלובלית. יחד עם מותו של הקשיש, נדמה, מספיד עוז את הקיבוץ עצמו. היא עמדה על הקבר של איש האידיאל, הוא כותב, ו"היה לה פתאום איזה רצון להגיד שתיים-שלוש מלים שקטות באספרנטו", אבל היא לא ידעה מילה, ולכן לא אמרה. אולי זה התמצית של כל הספר הזה: הרצון של עוז להגיד את המילים על הקבר, והשתיקה, הכתיבה המדודה וחסרת האֶפִּיוּת, ביודעו שאינו יודע מה באמת להגיד

מודעות פרסומת

0 Responses to “בין חברים / עמוס עוז”



  1. להגיב

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: