ותכתבו: אהובתנו | אמונה אלון

343 עמודים, הוצאת ידיעות אחרונות.

 מה שקרה זה שדורי ברטוב, שהוא עורך דין מצליח שנשוי למנהלת אולפנה מצליחה-לא-פחות בשם מיכל, החליט לעזוב את הבית. לא להתגרש, סתם לעזוב את הבית, ללכת לגור בדירת מטר וחצי ברחוב ילדותו אי שם בירושלים. אשתו, מיכל, מצליחה בהתחלה להחזיק את מה שהחזיקה עד עכשיו: הבית נותר מסודר למופת, והפאה השחורה שהיא מניחה על ראשה מסודרת ומהוקצעת כמו תמיד. בתחילה נראה שהיא שורדת את המשבר, אבל הדברים – כמוה, בעצם – הרבה יותר מורכבים.

מיכל עצמה מתמודדת עם גירושים מאוחרים מאוד של הוריה. אביה התחתן בשנית עם אשה צעירה ממנו בעשר שנים ואילו אמה של מיכל עברה לגור לבדה בדירה קטנה ולצייר שערים נעולים שהיא מוצאת ברחבי ירושלים. אחד הבנים של דורי ומיכל בעל הפרעת כפייתיות שמתחילה להתפתח, וביתה הקטנה, ענבר, מרגישה כאילו היא בת אלף כשלמעשה היא רק בכיתה ז'.

ובו זמנית, כלומר בערך שמונים שנה לפני כן אבל באותו קצב התפתחות של העלילה, מספרת שיינא חוא את סיפור אהבתה לגדליה בשוּרוֹת קצרות ומליציות שנעות בין השירה והפרוזה (למעשה, בתחילת הספר זה שירה מדוּדה, בהמשך זה כבר הופכת לפרוזה קצרה). ענבר, הגיבורה-לכאורה (ורק לכאורה: הגיבורים האמיתיים הם דורי ומיכל) של הסיפור, היא המיועדת להביא את סיפורה של שיינא חוה אל סיומו המוצלח, ובינתיים הוא בוער בעצמותיה ולא נותן לה, כמו גם לשיינא חוה, מנוחה.

 הספר החדש של אמונה אלון (השני, אחרי 'שמחה גדולה בשמיים') מעורר תהודות באויר. פרסומות ברדיו, מודעות גדולות ובכלל, ספר חדש של סופרת מוצלחת מהציבור הדתי לאומי מעורר ציפיות גדולות. קודם כל, אני מוכרח להגיד: יש דברים בגו. הספר עצמו כתוב היטב, הפרקים הקצרים (יחסית) נותנים תחושת רציפות וקריאה מהירה, והכתיבה של אלון חכמה אבל לא מעיקה, נותנת מקום להרהורים ודוקרת במקומות הנכונים ומחייכת באחרים. רק קטעי ה'ספק-שירה' מאיטים את הקריאה ומציקים משהו, וכמדומני שמשלב שונה וגבוה יותר היה נותן את התחושה הנכונה בלי להעיק על הקריאה.

 ומה בעומק? בעומק מתארת אלון קונפליקט בין זרימה לבין קשיחות, בין נשיות לגבריות – אלא שיש כאן היפוך תפקידים. דווקא הדמות הנשית המרכזית הוא גבר, בעוד שהדמות הגברית המרכזית היא אשה. ודווקא הפירוד ביניהם הוא, באופן פרדוקסלי, זה שמביא לקירוב המחודש. אלון נותנת את אותו ציר גם ביחס לעבודת ה', כאשר הקבעון בעבודת ה' מביא לריחוק, ואילו הזרימה מביא לקירוב מחודש בין אדם לבין קונו. לצערי אני לא יכול לפרט כאן יותר מחשש לספויילר כבד, אבל לקוראים אני ממליץ להסתכל על מערכות היחסים בספר (גדליה ונשותיו, זאב ונשותיו, יראת ותמיר, דורי ומיכל) מהכיוון הזה, כמו גם על הילדים (כרמי מכיוון אחד, מלאכי מכיוון אחר – שימו לב לגידול החיות של מלאכי ובאמירה החריפה של אלון בנושא הקורבנות בסוף הספר).

 במשפט אחד: כתיבה רציפה ונוחה לקריאה (למעט פה ושם), רצופה תובנות קטנות ועומק שמסתתר מאחוריהם. ספר נשי משהו ומומלץ בחום.

נקודת תורפה: השורות הקצרות מעיקות ולא נוחות לקריאה, למרות הקול הייחודי שהם משוות למספרת. וחוצמיזה, נקודות שהתחילו ולא המשיכו, כמו ההתבגרות של ענבר והשערים של דבורה, היו ראויים לבוא לידי פיתוח. יש גם פגם קל בעלילה, אבל לא משהו שווה להִטּרד בגללו.

כדאי לשים לב ל: לידה מול מוות, צמיחה מול עקירה, זרימה מול קבעון: ציר שהולך עם הסיפור לאורכו. ולרוחב: הווה שמושפע מהעבר, ומורכבות מחשבתית שלא רגילה בכתיבה הדתית לאומית.

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: