במופלא ממני / אמונה אלון. גם ציפור / יעקב מאיר

יפורסם ב'עולם קטן' של השבת הקרובה (פרשת נשא, 2/6) . אמן.

תופים ותרועות! שבוע הספר חוזר ובגדול, החל מיום רביעי של השבוע הקרוב ועד להודעה חדשה, כלומר עשרה ימים אחרי. ובכלל, ימים גדולים: הנחות בחנויות, מלא סופרים מדברים על הספרים שלהם, שמחה וששון. הקיצור, לכו לקנות ספרים! לכו לקרוא ספרים! לכו לדבר עם סופרים ביריד הגדול שבעיר שלכם! עשרה ימים בשנה, חבל לפספס.
חבל שאני לא מקבל תמלוגים על הפרסומים האלה, הייתי מרויח מזה מלא כסף.
כן, איפה היינו? שבוע הספר העברי. בדרך כלל בשבוע הספר אני עושה פרוייקט מיוחד (כבר ארבע שנים) ובו אני ממליץ על מלא ספרים, או נותן טיפים לקניה, או שולח את כולכם לשלוח לי מיילים. ובכן, מלבד הבשורות האלה, יצאו כמה וכמה ספרים עבריים במהלך השנה האחרונה שמין הראוי לתת עליהם את הדעת. ואני אתחיל, כמובן, עם סופרי המגזר. אז ארבעה סופרים דת"ל הוציאו ספר בחודש האחרון: מיקי שיינפלד, יעל משאלי, אמונה אלון ויעקב צ. מאיר.
אין לי מושג איך החדש של מיקי שיינפלד. עדיין לא הגיע לידי, עדיין לא קראתי אותו, ובאופן כללי אני רק יכול להגיד כשהוא יגיע, תהיה ביקורת. כנ"ל, אגב, החדש של יעל משאלי. תהיה ביקורת כשיגיע הספר. ככה זה עובד: קודם קוראים, אח"כ מגיבים. מצד שני, יש לי מושג איך שני האחרים. הנה:

במופלא ממני / אמונה אלון
כנרת זמורה ביתן, 270 עמודים.

אמונה אלון היא כבר מזמן הכהנת הגדולה של הספרות הדתית לאומית, למרות שהיא – מסתמא – מנסה להתרחק מההגדרה המגזרית הזאת. אבל כשהספר החדש שלך מתכתב עם אגדה חז"לית, ועוסק בבתי מדרש גבריים ונשיים, מתחדשים וישנים, ובלימוד תורה באופן כללי, קצת קשה להתרחק מההגדרה. אני לא חילוני אז אני לא ממש יודע, אבל יהיה מעניין לפגוש את החילוני שיקרא את הספר ויבין מה היא רוצה בדיוק.

אבל אתם דתיים, ברובכם [קוראי הבלוג – האמנם?]. אליכם זה ידבר. ואם אתם מכירים את הסיפור על ר' יוחנן וריש לקיש, זה יהיה אפילו מגניב יותר. כי אלון מתכתבת עם האגדה הזאת בצורה בוטה. למעשה, חצי מהסיפור הוא פשוט שעתוק של הסיפור לחיים שלנו. פשוט שכתוב, ולא פשוט, כי אלון מצליחה לחלץ מהאגדתות האלה סיפור גדול ונורא, על אהבה בין שני תלמידי חכמים והאישה, לירז, אחותו של האחד (נאור) ואשתו של השני (אביב), שנקרעת ביניהם. בכתיבה עמוקה, סוחפת אך לא נסחפת – באיזשהו מקום נראה שהיא הצליחה לחצות את נהר המטאפורות שסוחף כל סופר – מצליחה אלון לספר את הסיפור. על הקמת בית מדרש אמיתי, אוונגרדי, רגליו בארץ וראשו בשמיים, על שני תלמידי החכמים שמנהיגים אותו, על כריזמה ועל אמת.

וזה רק חצי סיפור. החצי השני מספר את חייה של אחות ר' יוחנן במקרה שהוא לא פגש את ריש לקיש. היא הופכת להיות מנהיגה, אישה גדולה, מרצה בחסד במדרשה לנשים בימים וכותבת טור דתי-מהפכני בלילות. אבל אין לה משפחה, ואין לה ילדים, והזמן דוחק בה, כמו שהוא דוחק בחברה שלה בסיפור המקביל. שתי העלילות האלה – שמתחברות-לא מתחברות בסוף הסיפור – מוליכות אחת את השניה הלאה, ומדברות על אמונה, על בדידות, על האהבה הגדולה שיכולה להיות בין שני חברים, ועל המתח שמפריד את הכל.

והנה פינת הוידוי האישי: בכמה רגעים (בעיקר בקטעים שמדברים על הבדידות הקיומית, ועל איך אי אפשר להביס אותה בשום דרך, גם לא ע"י חתונה ולידה וחברות. לא יודע מה הסיפור שלי עם הבדידות הזאת) כמעט התחלתי לבכות. והרעיונות של 'הקבצן החיגר', שם הטור האישי של לירז, גיבורת הסיפור, כמו גם הניתוח לאגדתא המקורית, מבריקים ומאירים את האמונה והחיים באור אחר.

ורק שתי הערות חצי-קטנוניות:
א. אתה יודע שפספסת את הסיפור שלך כשאתה מתחיל לפרש מילים בארמית. ובמילים אחרות, ברגע שאתה חש בצורך לתת הסבר תיאולוגי, או פילוסופי, לעלילה שלך, זה אומר שפספסת את הסיפור עצמו והחלקת למקום מתחת, למקום שאמור להיות בסאב טקסט של הסיפור ולצוף רק בתודעת הקורא. זה לא קורה הרבה בספר הזה, אבל כשזה מתחיל לקרות – בעיקר לקראת סוף הספר – הרגשתי תחושה עזה של החמצה. ספרות גדולה לא נזקקת לזה, ואפשר גם לספר את הרובד הזה, לא צריך להסביר.
ב. אמונה אלון, בשבילי, היא כמו זלדה. היא כותבת כתיבה נשית, כזו שלא משתמשת בתחביר רגיל, או בניסוח רגיל של תודעה, והכתיבה שלה רוקדת כל הזמן על הציר שבין המנגינה ובין הכתב. כלומר, קשה לי אישית לשמוע את הסיפורים שלה מוקראים בקול, או מסופרים מאחד לשני לפני השינה. אולי זו בעיה בי, אבל זה אומר שהכתיבה שלה היא לא סטנדרטית. זה לא אומר שזה רע: גם בספר הקודם שלה הכתיבה לא הייתה סטנדרטית, והוא היה ספר נהדר.

בשורה התחתונה: ספר שראוי לשם שאלון רכשה לעצמה. כתיבה טובה, אמיתית, נועזת ונוגעת. ויותר דומה לשני שלה (ותכתבו: אהובתינו) מאשר לראשון (שמחה גדולה בשמיים).

גם ציפור / יעקב צ. מאיר.
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 156 עמודים.

במלחמת לבנון השניה הייתי בנהריה. מכיון שכך הריני להעיד בלב שלם שנפלו שם קטיושות. יותר מכך, שלא היה כ"כ מה לעשות בעיר במהלך היום כשאתה מחוץ למקלטים. ויותר מכך, שהיחידים שעלו לצפון בימים ההם היו מתנדבים. מי שהלך לטייל בגליל באותו זמן הוא, ללא ספק, חולה נפש. אז אריאל ונעמי, גיבורי סיפורו הקצר של יעקב מאיר, עולים לצפון בימי המלחמה בשביל למצוא מנוחה נפשית.

מה בדיוק קרה? סבא של אריאל נפטר, ואחיו מאושפז בבית החולים ומצבו בכי רע. גם מצבו הנפשי של אריאל לא שפיר במיוחד, והוא מתעלף, מתמוטט, מבלה יום שלם בבניין נטוש ובאופן כללי לא נשמע הכי נורמלי בעולם. מה קרה לנעמי? מסובך יותר להסביר. בכולופן, גם היא עולה צפונה. שניהם מוצאים מקלט, בסופו של דבר, בבית עץ שבנו חקלאים, ממגורשי גוש קטיף. יעקב מאיר לא משתמש כמעט בקונפליקט הזה. היא חיילת שהייתה בגירוש, הם מגורשים, וכמעט אין ביניהם התנגשות. כמו כן, יש בסביבה צדיק חולה סרטן שבא לשם בשביל למות. יודעים שהוא צדיק בגלל שהוא אומר מלא דברים חכמים, אבל לא בטוח באף אחד מהם. ובאופן כללי קצת קשה להיות בטוח במשהו בספר הזה. אתם יודעים, הוא כתוב קצת מבולבל, כאילו מישהו לקח חיים וניסה לסדר אותם ככה שיצא לו מזה סיפור. ההתחלה של הספר, לדוגמא, היא סוף של סיפור אחר לגמרי שיעקב מאיר לא טורח לספר לנו.

יעקב מאיר כותב את טור פרשת השבוע ב'הארץ', אם אתם קוראים 'הארץ'. באופן כללי יהיה מעניין לעשות פעם סקר ולגלות מיהם חמשת האנשים שקוראים גם את 'עולם קטן' וגם 'הארץ'. בטח כתבים מתוסכלים או משהו. על כל פנים, הוא כותב גם טור על הדף היומי ב'מוסף שבת' של מקוראשון. וכמו שנוהגים לכתוב על מאחורי הספרים: "זהו ספרו הראשון".

בשורה התחתונה: כתיבה קצת מוזרה, סוף טיפה מפתיע, אבל יש משהו בספר הזה שפורץ את הכתיבה הרגילה, וזה הרבה. דפדפו לפני שאתם קונים.

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s