החוק למניעת בדידות, בניין שלם כניסות א-ה

ממש אמצע שבוע הספר! התחיל ביום רביעי האחרון, ממשיך עד שבת הבאה. השבוע, שוב, שני ספרים חדשים של סופרים דתיים, שבוע הבא, בעז"ה, פרוייקט מיוחד. ורק קריאה לסדר: אם אתם, במקרה, סופרים דתיים, תעשו לי טובה ואל תכתבו את הספר החדש שלכם על בדידות ועל זוגיות שבורה. זה כבר הספר החמישי שאני קורא השבוע שעוסק באותם נושאים, לא הגיע הזמן לגוון?

 החוק למניעת בדידות / מיקי שיינפלד

הוצאת ידיעות אחרונות, 303 עמודים.

אני לא יכול לתת ביקורת על החדש של מיקי שיינפלד.

טוב, צריך להגיד קודם כל שמיקי שיינפלד הוציא ספר חדש. צריך גם להגיד שכשאני אומר 'החדש של מיקי שיינפלד' אני מתכוון שזה, בפשטות, החדש של מיקי שיינפלד: הקול האישי בכתיבה של שיינפלד, שהתחיל ב'אבידות' והמשיך ב'מים שאין להם סוף' (תרשו לי לדלג על 'בכל מקום שהם' ועל 'בא מלבנון', אני מדבר על רומנים ולא על סיפורים קצרים), מתגלה גם כאן. הדמות הראשית, התהליכים הנפשיים, אפילו עיצוב העלילה, שהייתה יותר ברקע בספרים הקודמים, וכאן משתדרגת משמעותית. יש הרבה צדדים טובים ביצירת קול אישי של סופר, ואחד המרכזיים שבהם הוא שאתם כבר יודעים אם אתם אוהבים אותו. בין אם לא ובין אם כן, אתם יכולים לסגור את העלון, או לדלג לביקורת הבאה. ומכיון שגם את העלילה אתם כבר יודעים מהפרסומות – מישהו בודד, רווק בן 36, יוצא במאבק נגד 'החוק למניעת בדידות' – אולי צריך להתחיל מההתחלה.

וההתחלה היא שאני לא יכול לתת ביקורת. סליחה. אני יודע שהבטחתי. שאמרתי בפירוש 'כשהוא יגיע, תהיה ביקורת'. הוא הגיע יום למחרת, קראתי את כולו, והנה אני עומד מולכם בידיים ריקות: אני לא מסוגל לתת ביקורת. אני מוכן לשלוח אתכם לקריאה, אבל ביקורת אני לא מסוגל, ואני מוכן להסביר למה.

כנראה שזו ספקולציה מופרעת, חסרת כל ביסוס במציאות, עד שלו הייתי קורא את הטור הזה במקום שיינפלד הייתי מסנן איזה 'פפפ' וזורק לפח. אבל במהלך הקריאה רדפה אותי תחושה ששיינפלד שפך את עצמו על הנייר. זו האשמה כבדה, אני חייב להודות, ותהיתי לעצמי איך הייתי קורא את הספר אלמלא הייתי יודע מי הוא. ולא הצלחתי לצאת מהתחושה הזאת: כאילו אני מציץ לתוך נפש שאני לא מכיר. ויותר מזה, כאילו שיינפלד מודע לזה, ולכן העלילה הכמו-מטאפורית היא לא באמת. הכל רפלקטיבי (מוּדע לעצמו, מוּדע שהוא מוּדע). הכל באירוניה, במודעות עצמית הקורצת לקורא.

וכך, לדוגמא, השנה היא 2020, אבל אין התקדמות טכנולוגית או שינויים עתידניים. וכך, לדוגמא, נוספים עוד ועוד חוטים לעלילה עד שהיא הופכת לפקעת. מצד אחד זה חסר משמעות עלילתית, ומצד שני אולי זה מה ששיינפלד אומר – אתם חושבים שזה ספר, שזו עלילה, אבל תראו: הכל פוקע ומבעדה מתגלה שבעצם זו המציאות. וכמו להנכיח את זה, הוא והגיבור שלו באותו גיל ("רק את הגיל השארתי", אומר הגיבור כשהוא מתקשר לתחנת רדיו בשביל לדבר על הבדידות, "מכל הפרטים משהו צריך להשאר אמיתי"). שניהם בודדים. ובאיזשהו שלב, כשאחת הדמויות אומרת שהבדידות החזירה אותה ליצור, אתה שומע את הסופר אומר לך: אם לא הייתי בודד, לא הייתי יכול לכתוב.

אז סליחה. אני לא מסוגל להעביר ביקורת על נפש של אדם. לא בכלל, ובטח שלא כשהוא כותב אותה בכזאת רגישות. הנה, לא ביקורת, המלצה: הקטעים הטובים בספר, הטובים באמת, הם אלה שבהם אתה שומע אותו עצמו צועק, בכנות גמורה ומושלמת, באירוניה מרירה, מתוך הכתב. הרגעים של השנינויות הקטנות, של הדקויות בנבכי הנפש, כשהעלילה האירונית, המודעת לעצמה ולפגמיה, מטיחה בקורא את המציאות.

שיינפלד מציג את היצירה כמוצא מהבדידות. אבל יש הבדל – והוא מודע לו ומציין אותו – בין בדידות חברתית ובין ה'לבדיות' האקזיסטנציאלית, (היא ה'בדידות הקיומית' של קירקגור, היא הבדידות של גרוסמן ב'שתהיי לי הסכין', שהיא גם הבדידות-) שגורמת לאנשים לכתוב. ובכל זאת, במהלך הספר הוא מתייחס לשניהם כאחת, למרות שהן שונות זו מזו משמעותית. על פי זה, עולה שאלה גדולה יותר על הספר, שהציקה לי כל הקריאה: מה כל כך טוב בלהיות בודד? למה הגיבור מחליט להאבק בעדה?

ואולי זו – אני מציע הרהור לא מבוסס- האירוניה הגדולה מכל; הידיעה שהמאבק נגד 'החוק למניעת הבדידות' מיותר וחסר תוחלת, שהיא לא באמת דבר טוב, שאף אחד לא רוצה להיות בודד. לכן אפשר לקרוא את האמירה של הספר כאילו המאבק הוא לא בעד הבדידות, אלא נגד עצם קיומו של המושגים 'בדידות' ו'בודד'. חברה שנאבקת בבדידות, מכריחה את עצם קיומה (של הבדידות) בכך שהיא מגדירה אדם כ'בודד', מסמנת אותו בשם הזה ובכך ממשיכה ומבודדת אותו ממנה.
כאילו לא מספיק לו לאדם שהוא בודד, הוא צריך להתמודד גם נגד אלו שאמורים להיות איתו, אבל מבודדים אותו מהם בכח.

בסופו של סיפור, זו הבעיה האמיתית.

בשורה התחתונה: אם אתם מחפשים לקרוא על מאבק של חילוני נגד חוק למניעת בדידות ובעיותיו עם משפחתו, אני לא יודע אם זה הספר הנכון. אבל אם אתם מחפשים לקרוא תיאור כאוב של אדם בודד, בלי פרטים פיקנטיים, בלי תיאורי דייטים עסיסים, פשוט את הבדידות שלו – ובמיוחד אם אהבתם את הספרים הקודמים שלו – יתכן מאוד וזה דווקא כן.

——————-

בניין שלם, כניסות א-ה / יעל משאלי

הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 223 עמודים.

חמש כניסות בבניין עירוני רגיל, אי שם בעיר הגדולה. פה גרים זקנים, שם גרים סטודנטים, זוגות צעירים גרים בשלווה ונחת ליד הורים מבוגרים. כשעוברים ליד הדלתות אפשר לראות סימנים מובהקים של נורמליות: עציצים, שלטים של 'כאן גרים בכיף'. מכוניות חונות בשלווה בחניה של הבניין. כלומר, כמעט בשלווה. מכונית אחת בוערת כולה. השכונה מתעוררת לבוקר מסריח מעשן, וקצת רכילות מתחילה לצאת הלאה. כאן, בנקודה הזאת, מתחיל ספרה החדש של יעל משאלי, והוא ממשיך ומלווה את הרווקים המבוגרים, את הזוגות הצעירים, המגורשים, האלמנים, האוהבים והשונאים, איש איש לפי מעלתו, גם בהמשך השנה שאחריה.

'בניין שלם' הוא שם של כנס על זוגיות דתית, והוא גם שמו של בית המקדש. אני לא יודע למה היה צריך להדגיש בכריכה האחורית של הספר שזה לקוח מפיוט 'כל מקדש שביעי', אבל ניחא. משם זה לקוח. זה לא כל כך משנה, האמת, כי מסתבר שהבניין לא כל כך שלם: זוגות נפרדים, רווקים מבוגרים נשארים כאלה, וגם כשיש זוגיות היא לא עולה ופורחת. בקיצור, ספר שמפרק את המשפחה הדתית לחתיכות קטנות, מסתכל בהן באור ומרכיב אותן מחדש.

ולכן אני חש בצורך להעיר הערה קטנה: זה ספר למבוגרים. משאלי לא מרחמת, ומנגנת על המיתרים החשופים ביותר שיש בחברה הדתית לאומית (הבורגנית, והצד הדתי-לייט שבה). איכשהו היא מצליחה למצוא את הנקודות הנכונות, הרגישות ביותר, להניח עליהם את האצבע וללחוץ. כמו מסאז': בהתחלה זה כואב, בסוף זה מציע נחמה.

ודווקא בגלל הכאב הזה אני ממליץ עליו. לגלות את הנקודות האלה זו אמנות בפני עצמה, ולכתוב את זה בכתיבה זורמת, שכיף לקרוא מצד אחד, אבל הלב מתכווץ מהצד השני, זה לא פשוט. גם הנחמה שהיא מציעה, היא לא נחמה של הפי אנד. הסוף טוב, וטוב שכך, אבל הוא טוב באופן יחסי ויש לו צדדים רעים משלו. כמו החיים, בעצם. וכמו החיים, גם הספר הזה לא מסתיר מקוראיו דברים שיכולים להרגיז אותם. אמא שלי נסחה את ש"הדבר הכי עצוב בספר הוא שאנשים שם שמים כיפה על הראש, אבל אלוקים הוא לא נוכח בחיים שלהם". וזה נכון, וזו לא הבעיה היחידה, אבל זו המציאות, ואת הטרוניה הזאת מן הראוי להפנות את המציאות, ולא אל הספר שדווקא מספר אותה נכון. כך או כך, אור השמש הוא המחטא הטוב ביותר, כמו שאומרים.

ואם כבר, עוד הערה על הכתיבה: זורמת וקלילה מאוד, לא מתוסבכת ולא מטאפורית עד אימה. ריבוי הדמויות הרתיע אותי בהתחלה, והפריע לי שאין רשימת דמויות ותפקידם בבית, ולו רק כדי שאזכר מה בדיוק קרה איתם בפעם הקודמת שהם הופיעו, אבל זה מסתדר בסופו של דבר.

בשורה התחתונה: ספר קליל לקריאה אבל נוגע בנושאי עומק, ויכול להיות המלצה מצוינת למבוגרים יותר שביניכם.

מודעות פרסומת

12 מחשבות על “החוק למניעת בדידות, בניין שלם כניסות א-ה

  1. מיכל א הגיב:

    תודה על הביקורות.. לעניין.
    אני לא אוהבת ספרים שיש בהם רשימה של הדמויות ותפקידן, זה ממש מציק לי, בספר טוב אני מכירה את הדמויות לאט לאט ולא צריכה לפתוח מילון באמצע, אז אם הספר של יעל משאלי מלא דמויות ומסתדר- זה עדיף בהרבה ומעיד על כתיבה טובה.[אבל אולי כדאי שאני אקרא קודם לפני שאני מקשקשת :)].

    • יהודה גזבר הגיב:

      בספר 'גלנקיל' (כמדומני שכתבתי עליו איפשהו בבלוג פעם) יש בפתיחה רשימת דמויות. במחזות יש רשימת דמויות. בדר"כ זה יוצר אפשרות להתמודד עם העומס ולזכור על כל אחד מיהו ומה הוא. אולי ציור של הבית עם ציון איפה כל אחד גר היה מקל על העבודה: התפישה המרחבית שלנו טובה יותר מהתפישה הטקסטואלית.

  2. ארגמון הגיב:

    לשמוע *אותך* אומר "אבל זו המציאות, ואת הטרוניה הזאת מן הראוי להפנות את המציאות, ולא אל הספר שדווקא מספר אותה נכון", ועוד עם הביטוי "המציאות" בה' הידיעה, זה קצת מוזר. הספר הזה (לתיאורך, לא קראתי) מתאר תודעה של אנשים, ללא ספק, אבל גם תורם לקיומה.

  3. ריח ורדים שדהה הגיב:

    התווכחתי פעם עם מישהו אם סופר צריך סיפור ולדעת לכתוב, או רק לדעת לכתוב.
    אני גורסת שרק לדעת לכתוב, לכן אהבתי את הקודמים שלו.
    גם לי היה קשה לעשות את ההפרדה בין מי שהוא לבין מי שהוא כתב. אני חושבת שזה אומץ גדול מ א ד לכתוב את עצמך, ועם הכתיבה הקטנה שלו זה חייב לצאת טוב.
    מה אתה אומר, לקנות?

    • יהודה גזבר הגיב:

      אני חושב שכל סופר כותב את עצמו, אבל לא כולם יודעים להסתיר את זה. ואם לקנות או לא, עניתי לך כבר בע"פ. בכולופן, נראה לי שאם אהבת את הקודמים שלו, ואת קונה גם ספרים שהם לא יצירות מופת, אז אפשר לקנות.

  4. efrat הגיב:

    וואו. לקרוא את חוות דעתך על החדש של מיקי שיינפלד. זה בדיוק לחלוטין ולגמרי התחושות שעלו בי. (רק שאני לא טרחתי לכתוב :). שמדובר בו עצמו. וחוסר התכלית של המאבק. בול. וחוסר השינוי הטכנולוגי- וחייבת להתקטנן ולהזכיר גם את העניין המוזר עם לקיחת התמונות מיום הולדת שנתיים מהמצלמה הדיגיטלית (עמוד 111)- בחישוב פשוט מסתבר כי מצלמות דיגטליות היו נחלתן של משפחות ממוצעות בישראל בשנים 1986-87. ?

    • יהודה גזבר הגיב:

      תודה רבה.
      לא שמתי לב לקטע עם המצלמה הדיגיטלית. זה רק מחזק את הקטע שהזמן הוא לא גורם חשוב בכל הסיפור.
      [או שהוא, כמובן, באמת לא שם לב.]

      • דניאל הגיב:

        גם אני שמתי לב לשיבושים מסויימים מבחינת החידוש והטכנולוגיה, למשל לפעמים רשום מטרובוס ולפעמים אוטובוס, הפייסבוק והיוטיוב עדיין חיים וכו'..
        אבל, מבחינתי זה לא העיקר.
        חשוב לציין שגם בספרים הקודמים אפשר לראות הרבה צדדים של מיקי, ומעניין לראות שהוא כביכול חזה את המאבק שהתרחש בקיץ האחרון (בקיץ האחרון הספר היה כמעט גמור).
        אני חושב שקצת קשה לתת שיפוט על מקום הבדידות למי שבאמת לא נמצא בגיל המתאים או לא עבר מספיק דברים, התחושה שלי היא "בוא נראה אותך מדבר אם היית רווק בודד בגיל 36"
        חייב לציין שהסוף ממש ביאס אותי, כאילו תחושת החמצה של כל מה שקרה בספר, בשני עמודים הכל הלך, מה שמראה להבנתי שכל המהלך שיזם הגיבור בעצם פגע הכי בעצמו והעצים את הבדידות.
        אבל זה בסדר, לא כל סוף חייב להיות טוב.

  5. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    קראתי את "בנין שלם" והביקורת שלך כתובה כלבבי…מזדהה עם רוב הדברים.
    ישר כח על הכתיבה.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s