ואדם אין / שירה סטופל

הוצאת ידיעות אחרונות, 270 עמודים.

כבר הרבה זמן שלא יצא ספר על ההתנתקות. האחרון שיצא (ותקנו אותי אם אני טועה) היה ספרו של אלישיב רייכנר 'כתום המאבק', שסיקר את תקופת ההיתנתקו בכתיבה סמי-עיתונאית. לא שאני מזלזל בחשיבותה של הכתיבה הזאת, אבל נהוג לחשוב ש'על כל שבר בא גאון'. ובמילים אחרות, שזעזועים פוליטיים וסוציולוגיים עמוקים מותירים עקבות גם בכתיבה. בינתיים זה לא קרה: יצאו מספר ספרי ילדים, שניים שלשה אלבומים, סיקור אחד ועוד ספר פרוזה לא מוצלח במיוחד. והנה, סופסוף, ספר פרוזה על הההתנתקות. כלומר, ברור שלא אומרים שום דבר במפורש (הי! זה צריך להשאר ברקע!) אבל ה'גירוש' שמופיע בכל עמוד לא נותן לנו את האפשרות להמלט מזה: זה. ספר. על. ההתנתקות.

משפחת גאולי (שימו לב לשמות, אין לי כח להפנות תשומת לב לזה בכל פעם) מגורשת מגן העדן שלהם: חממות, ים, דיונות, הצלחה ביבול וגם נחשים שיורים בהם מדי פעם. רחל, אם המשפחה, נופלת לדכאון ולא מצליחה לתפקד. עקיבא, בעלה, נשאר מובטל: אין אדמות חקלאיות בכפר סבא. רק אילת, הבת הצעירה, נשארת להחזיק את הבית. האח הבייני"ש נשאר בישיבה, האח החקלאי הולך לחפש את עצמו, ובית שלם מוטל על כתפיה של הנערה. במקביל, נפרדים ענבל ואדם, זוג חברים חילונים, למשך חודש: אדם הולך לחפש את עצמו (כן, שמתי לב שכתבתי את זה לפני רגע על מישהו אחר. זה חלק מהעניין) וענבל נשארת לבכות בבית. כמובן שהעלילות מצטלבות בשלב כזה או אחר של הספר, ואז מתגלה לנו שענבל ואדם קשורים גם לעברה של המשפחה, כלומר, לגירוש מגן העדן, וכן הלאה (לרבות יסורי מצפון וכאלה) עד לסוף האופטימי, יחסית, של הספר.

נתחיל בזה שסטופל יודעת לכתוב. כלומר, ברור לה איך לספר סיפור בלי להמרח על שטויות, ברור לה איך צריך לנהל עלילות מקבילות ואז להצליב אותם, ובאופן כללי לבנות דמויות ולתאר מצבים. בזמנו כתבתי על הספר הקודם שלה, 'כשירגעו הרוחות', שהיה ספר ביכורים לא רע בכלל: היה לו קונספט מעניין, והוא תיאר את החורף בצורה מחממת לב. הארמזים המקראיים, למרות שהם בולטים לעין, משולבים בזרימה ומוסיפים נופך לספר, והבחירה לכתוב על נושא שנסקר כבר פעמים רבות בעבר ראויה להערכה. אני ציניקן לא קטן, בטח ככל שמדובר בספרים מגזריים ובסופרים צעירים, ובכל זאת היו פעמים שהתרגשתי. ואם כבר, גם השפה (למרות טרחנותה או בנאליותה בקטעים מסוימים) גבוהה, דקה ויפה.

ובכל זאת, פעמים רבות במהלך הקריאה הרגשתי צורך לקום ולצעוק (תעיד עלי אמא שלי שעשיתי את זה פעם או פעמיים): ריבונו של עולם. היא בוחרת כזה נושא, עם כל כך הרבה עומק, עם יכולת לכתוב על מקומו של הבית בחיים שלנו, על החוץ, מה זה בדיוק בית, מה זה אומר לברוח מכאן לשם. אפילו על נוכחותו של גן העדן בחיים שלנו, במין אוטופיה (ארץ מושלמת) לא מושגת. כל כך הרבה, וזה מה שיצא? עד שיוצא ספר פרוזה נורמלי על ההתנתקות, ולא יכולנו להגיע יותר לעומק? נכון, ספר מעולה. נכון, אתם תהנו ממנו. אבל הייתה יכולה לצאת מכאן בשורה חדשה, ולא יצאה.

 

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “ואדם אין / שירה סטופל

  1. רוני הגיב:

    אני אוהבת את זה שאתה מחפש עומק ומצליח לכתוב בקלילות ובהומור.
    תודה על שחירפת את נפשך ויצאת לסקר את שבוע הספר למען המוני בית ישראל.

  2. Elnatan Scharia הגיב:

    קראתי את 'ואדם אין' וישר אחריו קראתי את 'נוילנד' של אשכול נבו. תקשיב, זה כמו לאכול סנדביץ' עם גבינה ואח"כ סטייק אנטריקוט – לא לדבר על זה שאחרי נוילנד קראתי את 'החוק למניעת בדידות' שזה כבר ממש בעיה כשרותית.
    הספר לא בנוי מספיק טוב, הוא אמנם לא מבולבל והיא יודעת איך להחזיק את הסיפור בלי להיכנס למיליון סיפורים בלי אפשרות לצאת מהחורים שהם פערו, אבל בחייאת ראבאק – מההתחלה ידעתי את הסוף, וכל שניה נהרג מישהו ביישוב שם. טיפה סקרנות ואמינות רק תעצים את הסיפור.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s