על גג הסופה / עקיבא רגן

הוצאת כנרת זמורה ביתן, 253 עמודים.

עומר הוא חייל בפלוגת נ"מ, צעיר שהרס"פ שלו מעביד אותו בפרך והוא עולה שמירות ליד ההרודיון. הנוף של גוש עציון מרהיב, הפלוגה שלו מחרפנת אותו, או שזה הצבא? כך או כך, נמאס לו להיות דתי. כלומר, לא באמת. נמאס לו להיות דתי כמו שהדת הפורמלית דורשת, והוא מנסה להגיע לאלוקים כמו שבא לו. אם יש אלוקים, הוא מתכוון. ואם כבר עוסקים בשאלה הזאת, למה בכלל לקרוא ר' נחמן אם יש הארי פוטר (חבל על הסמיבוליקה הנדושה) באפוד? בין לבין הוא מתאהב בחמ"ליסטית שלו. לא ברור אם היא מתאהבת בו בחזרה. בשביל להסביר את זה כמו שצריך מתפתל רגן (הצעיר, לא אמא שלו, סופרת בזכות עצמה) בניסוחים פתלתלים, בשעות קשות ובכל מיני מצוקות שקצת קשה לראות אותם על הנייר. חוץ מזה הוא מלא תובנות לגבי השירות הצבאי, שזה דבר נהדר בזכות עצמו.
האמת, ספר שמתחיל בכל מיני הערות קטנות על חשבון הצבא מיד יגרום לי לקרוא אותו עד הסוף. מספיקה איזו הערה על קצינים או משהו, או איך זה לזרוק פחים במטבח כשאין אף אחד שמוכן לעזור לך, ואני כבר מכור. תדחפו עוד כמה דימויים מבריקים ופרשיית אהבה, ובכלל. כך שאפשר להבין את זה ששמרתי את הספר לשעת שבת נוחה ושקטה, ושמתי לידי עוגיות ובקבוק מיץ, והתיישבתי, וצללתי לתוך הספר בהנאה, ו–

קודם כל, עד כמה שידוע לי, זה נסיון ראשון לתרגם את חיי בוגר המכינה בצבא לכדי ספרות. נתקלנו בבייני"שים בצבא (מיקי שיינפלד, אבל לא רק), נתקלנו בחרדים ('בניחוח חדש', הספר המצוין של זאב שרון), אבל פרוזה על מכיניסטים זה חדש. ככזה, הוא ספר חשוב. לדיונים מעמיקים על אובדן הזהות היהודית בצבא (לבייני"שים יש מסגרת מעצם היותם בייני"שים. לדתיים סתם, לא) או על הקשר בין בחור דתי לבחורה חילוניה, על כל המתח הכרוך בזה, המשפטים שמפורשים אחרת ו, איך לא, המגע. (כאן, יצויין מראש, רגן מפרט טיפה יותר מדי. זה לא רמת פירוט חולנית, זה משהו שגורם לך לנוע באי נוחות על הכיסא. יכולנו גם בלי זה, וחבל. גם השפה הצבאית יכלה להיות מעודנת יותר, אף שהיא נאמנה למדי למקור. אבל אלו פרטים שוליים.)

אז ציינו את זה שהוא יכול להיות כר פורה לדיונים, ושיש בו תיאורים מדויקים של החיים כחייל וכחייל דתי, וכמה מטאפורות ממש מבריקות. אבל מלבד זאת, כספר, הוא לא משהו. יש בו קטעים מאוד טרחניים, יש לו סוף ממש מעצבן, והדמויות לא מעוצבות באופן שאתה מזדהה איתם באופן אוטומטי. למעשה, נראה כאילו רגן השתדל מאוד לקרוץ לקהל שלו (חיילים ובוגרי מכינות) ופספס איכשהו את הצורך לספר סיפור שיהיה נגיש לכל אדם. חילונים, לדוגמא, לא ממש יבינו את הדילמות הנפשיות שעוברות על עומר, וחבל.

במשפט אחד: תשאילו את זה מהחבר, בעיקר אם אתם חיילים.
משהו טוב: מטאפורות מבריקות ושנינויות על חשבון הצבא, המכינה וכל מה שבדרך.
משהו רע: סוף מתמרח ומעצבן, קטעים מרוחים ודמויות לא משהו.
כדאי לשים לב: רגן משתדל להיות מתריס ולא מתריס בעת ובעונה אחת, אבל מדי פעם יוצאים לו משפטים שנראה כאילו באמת נחצבו מלב מורתח. הקטע עם ההתבודדות בערב שבת, למשל.

מודעות פרסומת

0 Responses to “על גג הסופה / עקיבא רגן”



  1. להגיב

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: