למה בדייט הראשון כל הבחורות נראות כמו כוס קפה


I.                   כמה מילים על המאמר הזה, על עמדות מוצא ועל מה נחשב התחלה

 המקום בו אני מתחיל אינו התחלה. התחלה היא לגשת לבחורה מהחוג שלך באוניברסיטה ולהציע לה לצאת איתך. התחלה היא לאזור את האומץ שבתשובה השלילית, בחשש לצאת רע, בתגובה המיידית: כן או לא. אני מוכנה – או לא – לצאת איתך. כשאומרים 'התחלתי איתה', מתכוונים לזה, ובצדק גמור. צר לי, ידידַי: לצאת עם מישהי לבליינד דייט זו אינה התחלה.

 מטרת כל המאמר הזה היא להסביר מדוע מבנה הדייטים הקיים גורם לאובייקטיביזציה (חִפְצוּן, אבל במשמעות המקורית של המונח) של האחר או האחרת שבדייט. אנסה לפרק מבנים מסוימים שעומדים בתהליך ששמו 'דייטים', לנתח אותם ולדון בהם, ומתוכם להוכיח את הטענה הזו. מתוך הטענה הזו אפשר ללכת הלאה, ולהראות מדוע אין יכולת פגישה אמיתית באמצעות דייטים, ואני מקווה לכתוב את זה במאמר אחר.

וואו, בליינד דייט אמיתי. או שהוא דוס ולא מסתכל על בנות. אני תוהה אם דייט עם נשות טאליבן מפיק את אותו אפקט.

נקודות המוצא שלי:

א. קודם כל, היא שמטרתם של הדייטים היא להפגש. אין לי חשק לעסוק באנשים שיוצאים לדייטים בשביל להסתובב עם בחורה יפה ברחובות ירושלים, וגם לא באנשים שיוצאים לדייטים בגלל שהחברים יוצאים, בגלל שהר"מ בישיבה המתיק איתם סוד שעה ארוכה או בגלל שלאמא שלהם כבר נמאס.

ב. יש 'כללים לא כתובים' בדייטים הראשונים. אתם מוזמנים לשלול אותה וללכת לשתות ערק בדייט ראשון בלונה פארק, לא אכפת לי.

ג. חשוב לי להדגיש שלאחר הדייטים הראשונים דברים משמעותיים משתנים בקשר, וממילא נוצר מעבר לשלב אחר בקשר. בדרך כלל, אנשים לא מתחתנים סתם, מה שאומר שיש יכולת מפגש. בהנחה, כמובן, שצולחים את הדייטים הראשונים (בין הראשון לשישי, פלוס מינוס).

 ו- לשאלת רבים: א. היו לי קשרים משמעותיים בחיי. ב. הם מעולם לא התחילו מדייטים. ג. למרות זאת יצאתי למספר כזה או אחר של דייטים עִיוְרִים. ד. ניתן לתרום מכספי מעשר! בהמלצת הרבנים הגאונים וכאלה! שתפו את חבריכם וספרו למשפחה!

 

II.                עוד קודם לפגישה עצמה, אבל חשוב לא פחות

 הצעה. זה מתחיל בשיחת טלפון של חבר. או של חבר של ההורים. או שלא מישהו שלא מכיר אותך בכלל אבל שמע עליך פעם. 'הצעה', במילים אחרות: אופציה. כבר משהו מריח ספקולטיבי: יש מצב שזה יהיה כן, יש מצב שזה יהיה לא. בניגוד לדרכים אחרות, בה המפגש הראשון הממוסד (כלומר, היציאה הראשונה לאחר שמחליטים ש'יוצאים'. הפעם הראשונה שמתקשרים אליה והולכים לסרט) עם הבחורה בא מתוך רצון להיות איתה, ספציפית, הרי שהדייטים מתחילים מתוך רצון להיות עם מישהי ערטילאית כלשהי. אובייקט מדומיין כלשהו בשם 'אשתי לשעתיד'.

אם כן, דייטים נפתחים בהצעה. הם לא נפתחים בַּפגישה, גם לא בשיחת הטלפון הראשונה, וההצעה בהכרח מגיעה ממישהו קרוב בצורה כזו או אחרת. יתכן שהקרבה שלו חסרת רלוונטיות להיכרות, יתכן מאוד ולדודה של סבתא שלך אין מושג אם אתה דתי או חילוני, אוהב מקרוני וללמוד תורה או שונא בדיחות תפלות: מרגע השמיעה, ההצעה עומדת בעינה גם אם אין לך מושג מי המציע. למעשה, גם הצעה שנענית בשלילה ממשיכה להדהד את עצמה הלאה. אחר כך אתה יושב עם החברים בחדר ופולט כבדרך אגב: 'מישהו הציע לי מישהי ואמרתי לו לא'. אפילו אפשר לסמן: עוד שלילה נוספה לאוסף, היצע וביקוש, כמה מבוקש אני ודברים דומים שמטפחים את האגו.

בת 21. דתית שכבות. שומרת שרוולים. לומדת אחיות. נחמדה, חביבה, חברותית, דוסית אבל פתוחה. נראית בסדר. מעוניין?

העובדה שההצעה עומדת בעינה גורמת לאפקט מגניב בשם 'את לא מי שחשבתי שתהיי'. נפגשים זוג, מפטפטים את עצמם לדעת,בסוף הוא אומר לה: "את לא מי שחשבתי
שתהיי". רגע רגע, הלו, על מי כן חשבת? אנחנו שומעים הצעה על בחורה, מבררים פרטים, ויוצרים לעצמינו את אותה בחורה בתור אובייקט. אחר כך אנחנו משווים אותה לדמות שהיא באמת, ומסתבר שהיא לא הדמיון שלנו. ואז, כמובן, ישנה צרימה, אנחנו נעים באי נוחות על הכסא שלנו ומגרדים בגב: דמיינתי בחורה לא קיימת, איך מתמודדים עם זה עכשיו.

בהמרה לשפה מוּשָׁגִית יותר, אנחנו רואים כאן קשר בין הסובייקט היוצא לדייטים, שאני הולך לקרוא לו 'אני' למרות שאני לא לאיזה אובייקט בשם 'זלדה ר. ביאליק' שמישהו מבחוץ מציע לו. הקשר לא נובע מהבחור, אלא ממי שחשב על ההצעה. עצם הגעתה של ההצעה מבחוץ רק מוסיף לתחושה שאותה זלדה היא חסרת הֶקְשרים לחיים שלי, כלומר, אובייקט, חפץ מנותק וחסר יחס. במרבית הפעמים הבחורה בכלל לא מוכרת לי, והקשר היחיד אליה הוא דרך המציע, שמשמש כאן כמתווך ביני ובין העולם מחוץ לי.

אבל אז הוא שולח לי הודעה באמצע סדר ערב, או משמרת ערב, או משחק של היורו, שכל כולה הוא מספר, והולך. זה הרגע בו המתווך נעלם. זה הרגע בו השרביט מועבר לידיים שלי. לעיתים קרובות זה גם תחילת הרגע בו אני מגלה את עובדות החיים: זה שיש לי שרביט ביד לא הופך אותי לקוסם.

שיחת הטלפון. רגע, אבל מה אני אמור להגיד לה? על מה אנחנו אמורים לדבר? אני לא מכיר אותה בכלל! שיחת הטלפון הראשונה היא שבריר: הקול, הצחוק, יכולת התגובה. אי אפשר ללמוד דבר בשיחת הטלפון הראשונה, אולי לכן כל כך הרבה נתלה בה; לוּ היה אפשר ללמוד ממנה משהו ספציפי, לא היו מעמיסים עליה כל כך הרבה. אנחנו מעמיסים השערות רק על דברים שאיננו יודעים עליהם כלום.

אז אתה יודע להגיד איך היה, מה היה, כמה כמה. הבעיה היא ששיחות טלפון ארוכות יוצרות הִקָּשְׁרוּת לאיזה אובייקט דמיוני שעדיין לא קיבל ממשות כלשהי מלבד שם. אתה לא פוגש אף אחת, אבל זלדה כבר קיבלה אצלך פרצוף, קול, צחוק וטעם בארטיקים. בשיחות ארוכות, מישהי הופכת להיות רק המילים שלה. למעשה, זה לא היא: האובייקט שלפני כמה פסקאות קראנו לו 'אשתי לעתיד' קיבל קול, אבל לא ממשות. כל האנשים שמסוגלים להתחתן עם מילים, ורק עם מילים: אתם יכולים לצאת ברגע זה מהחדר. הלכתם? יופי, אז אני לא יכול להתחתן עם מילים. כל הבעסה לי.

הרגע הראשון: עדיין לא התחלנו בפגישה, אתה הולך ברחוב, מגיע למקום ההוא מתחת לתחנה המרכזית ומחכה. קודם כל, מפתיע לגלות כמה אנשים עומדים שם ומחכים. (כן, יש שם רכבת קלה). אחר כך, יש את הרגע הקטן שבו אתה מבין שהבחורה מעבר לכביש עם המבט המחפש בעיניים היא הזלדה המדוברת. זה אפילו לא בשליטתך: אוטומטית, בראשו של רווק בן 23, מתבצע קטלוג מהיר לתוך קטגוריות מוכרות. מדפדפים שניה במדריך במוח: רגע, היא הולכת עם חצאית עד הרצפה? ככל הנראה, אומר המדריך, שהיא מ'חוגי מרכז הרב ו/או נוער הגבעות. בדוק קריטריונים נוספים'. לא רק החוגים נבדקים כאן: גם המראה הכללי, צורת ההליכה, הפריטים שהיא סוחבת (ואינו דומה תיק בת שירות של 90 ליטר לתיק קטנטן שנקנה באיזה בוטיק תל אביבי. הראשון הרבה יותר כבד).

אתה הולך לבליינד דייט, פתאום רואה את פיונה מ'שרק', מה אתה חושב? העבר את הסמן כדי לגלות!

התהליך הזה אינו מיוחד לדייטים דווקא, אבל מכיון שאנחנו בשלב ה'הצעה' (עדיין לא הייתה פגישה), הרי שהיא רק אופציה. אתה יכול להחליט שלא, וללכת אחרי שתי דקות. בעיה? אכן, בעיה. אם היינו מכירים אותה לעומק יותר, הייתה אפשרות להתעלם מהקטלוג הזה וללכת הלאה. במצב הנתון, אתה הולך הלאה, אבל בידיעה ברורה שאתה הולך לחתוך בדייט השני. אל תצאו נגדי, זה עדיין לא קרה לי, אבל בטח יקרה. גם אני בן אדם.

תראו, אין כל כך ברירה: היכולת היחידה של האמירה 'היא תכיר אותי ותעריך אותי גם ללא המאפיינים הנכונים' להיות נכונה, זה רק במקרה שאתה לא בתוך תבנית. ברגע שאתה בפנים, הפסדת. מה אפשר לעשות? בעיקר להראות נורמלי. לא להיות חריג בשום צורה. אחרת זה מרתיע, ולא יווצר כאן קשר.

והכל, כמובן, נובע מתוך ה'חפץ' הזה, שהוא אני. אנחנו מקטלגים רק אנשים שהם אובייקטים: אנשים שאנחנו לא מכירים. מי לא מכיר את ה"הוא? בחור נפלא. נפלא. חייכן, אבל לא בקטע המפגר, וגם זורם אבל שם לב לפרטים" או את ה"תראה, היא גם וגם. מצד אחד לומדת אחיות בלנידאו, מצד שני שומעת שירים בלועזית. לא יודעת איך לקטלג אותה" ברור שלא תוכלי לקטלג אותה: את מכירה אותה. הקטגוריות של ה'דוס אבל פתוח' באו, גם הן, מתוך הבנה שהקטגוריות הישנות לא מספיקות. נוצרה קטגוריה חדשה, אבל מובן שאי אפשר לשים שם, באמת, מישהו שאתה מכיר. לכן מהר מאוד זה הפך לקלישאה. הסדרניקים, בנות שירות לאומי שלומדות במכללה, תסתכלו לרגע ימינה ושמאלה: כמה מתוך החברים שלכם הם דוסים אבל פתוחים?

III.             פגישות ראשונות מכילות כמה מאפיינים וכוס קפה 

קודם כל, אני אעבור על כמה מהמאפיינים, אנסה לנתח אותם, ובסוף אמצה את הכל לכדי מסקנה אחידה וחותכת. אחר כך אני אבקש הפוך גדול ומים, והמלצר התיכוניסט שקלט את הסיטואציה ילך להסתלבט עלי מאחורי הדלפק. ככה זה החיים.

שניה. קפוצ'ינו? מה זה קפוצ'ינו? מלצר, תסביר לי את זה. יש פה גם אספרסו וגם הפוך וגם על בסיס חלב. אני רוצה רק קפה. תגידי, (צחקוק) את מכירה מישהו שמבין בכל הבלאגן שעושים פה בשביל לסחוט ממנו כסף? אה, את עובדת בבית קפה? אה…

מרחב: רגע, לאן הולכים? מטיילים? יושבים בבית קפה? הולכים לאיזה לובי של מלון (שזה שם יפה לבית קפה עם יותר מקום)? זוג שיושב בבית קפה מבקש לבודד את עצמו מהסביבה.  יכול להיות שקר בחוץ, או שחם בחוץ, או שיש יותר מדי אנשים שאתה מכיר בחוץ, ואפילו רצון להמנע ממלא דברים שיכולים להפריע לשיחה.

לעומת זאת, זוג שיוצא לטייל ברחובות ירושלים (במסגרת המשחק 'כך נצליח ללכת ברחוב יפו בלי להגיד 'שלום' נבוך לאף אחד') מגיב, לרוב, לגירויים חיצוניים, שבאים מהסביבה: מדברים על העיר, ואיך שירושלים יפה לעומת תל אביב או להפך, ויש כאן מקום ממש יפה, וראית את האדם הזה? איזה מצחיק החתול הזה, לא?

גירויים חיצוניים יכולים להסיח את הדעת ממני וממנה. אנחנו לא מדברים אחד מול השני, אלא אחד לצד השני: שנינו מול משהו אחר. וכך נוצרת לה תופעה מוזרה: אתה חושב שאתה יוצא לדייט עם בחורה, ומגלה ששניכם יצאתם לדייט עם עִיר.

 

מיקום במרחב: נניח בית קפה, נניח שולחן ליד הקיר, איך יושבים? אחד מול השני. בשלבים מתקדמים יותר בקשר, ה'מול' הופך להיות 'ליד': יושבים אחד ליד השניה בסרט. אפילו במסעדה יושבים בתשעים מעלות. אבל בדייטים ראשונים – אחד מול השני. הסיבה היא פשוטה: הדייט הזה הוא, בעצם, עימות של אחד מול השניה. כל אחד משחרר, בזהירות, אמירות על עולמו הפנימי, והשני בודק אם הם מתאימות לו ומשחרר אמירות שמגיבות להן.

תצותתו פעם לעצמכם, תספרו את כל הפעמים שאומרים 'אני חושב ש…' ומקבלים בחזרה 'אני דווקא חושבת שזה…', או ש, לחילופין, מקבלים "כן, זה נכון". זה כמו פינג פונג של מילים, כשבכל פסילה מקבלים כמה שניות מביכות של שתיקה, והפסדים טכניים אומרים שזה הדייט האחרון עם השחקנית הזו.

במרחב פתוח, לעומת זאת, שניהם יושבים מול משהו. ישיבה בספסל היא לצד הבחורה, בעוד ישיבה בבית קפה היא מול הבחורה. ההבדל הוא ברור, ולא רק כי אי אפשר להסתכל לה בעיניים: אתה לא פוגש כלום. להפגש עם מישהו זה אומר שאתה הולך לכיוון אחד, הוא מגיע מהצד השני, ופתאום: הופס! הפתעה! נפגשנו! אבל במקרה שלנו הדבר דומה לאלה שהולכים לאותו כיוון, אבל לא ביחד. לכל היותר הם מתכתבים אחד עם השני באסמסים. אם בית הקפה היה דומה לפינג פונג, זה יותר דומה לסקווטש. אתה רואה משהו, מגיב עליו, היא מגיבה לאותו משהו שאתה ראית. העולם, במקרה הזה, הוא הקיר עליו מטיחים את כדור השיחה. מצד שני, יש כאן יתרון: המשחק יותר איטי. לוקח יותר זמן להפסל. אפשר להרהר ארוכות, להיראות בחור חושב, שתקן ונחמד. יש יתרונות בטיול בחוץ.

שנשב? את רוצה לשבת? לא, אני יכול לסחוב עוד קצת. תראי, זה בדיוק באמצע הדרך, אני לא רוצה שכל מי שעובר יסתכל עלינו. לא, דייט זה לא מביך. מה פתאום. היי, אבא, מה נשמע? מה אתה עושה כאן?

כוס קפה: היא משהו אחר להתמקד בו גם בסיטואציה של בית קפה. משהו לברוח אליו: סליחה, מלצר? אתה יכול לצאת מאחורי הדלפק, למחוק את החיוך המטופש הזה ולהביא לי משהו שיתן לי נושא לשיחה? ותוך כדי השיחה, לשחק באגביות עם הכפית. לערבב. לשתות קצת. לחבק בכפות הידיים את הספל. אובייקט נוסף חוץ מהבחורה ממולך; לפעמים למקד תשומת לב במשהו אחר יכול לעזור לתחושת 'אור הזרקורים' הזו.

זמן:

קודם כל, זמן אמיתי: בין שבע וחצי לשמונה בערב. למה בערב? כי יש יותר תירוצים לחתוך. אולי. ואולי כי זה יותר נוח, כי בבוקר לומדים. ואפשר גם להגיד שבלילה לא רואים את הפגמים – וזה ודאי נכון. כשרוצים להכיר מישהי באמת, יוצאים איתה בבוקר. על כל פנים: לרוב, דייטים ראשונים נערכים בלילה. נפגשים עד אחת עשרה, כי מחר יש לי מבחן. האוטובוס האחרון שחוזר לבר אילן הוא בשתיים עשרה, אז אי אפשר אחר כך. מצטער, או מצטערת. ממש סליחה. וגם סליחה שאיחרתי. המשמעות של הזמן האמיתי היא המסגרת שזה נותן: כשאתה נפגש עם מישהי שאתה רוצה להפגש איתה, אתה מעדיף שיהיה לך כמה שיותר זמן. כשאתה נפגש עם מישהי שאתה לא יודע אם אתה רוצה לפגוש אותה או לא, אתה מעדיף שתהיה לך אפשרות לשלוט בזה, וזה אחד התירוצים הטובים יותר.

בשבילך זה שעון. בשבילה זה… (העבר את הסמן וכו')

זמן בתהליך: טוב. אז יצאנו לדייט ראשון, ושני, ושלישי, אבל על מה מדברים ועל מה לא מדברים? מכיון שאין כאן ממשות לקשר, הוא עדיין רופף, הרי שכל השיחה מתנהלת כמו ריקוד על חבל דק ומתוח, אחד מול השני, ומשתדלים מאוד שלא ליפול. לא בוחנים את הקשר, כי אין קשר: אמרתי, חבל מתוח. ואז מתחילות השאלות הקשות באמת: ממתי אני יכול לקרוא לה חברה שלי? הרי היא לא הסכימה להיות חברה שלי, רק לצאת איתי בתור אופציה. הכל נובע מאותה בעיה: אין, עדיין, מחויבות. או הסכמה הדדית למשהו. הפער בין ההחלטה לקשר רציני ובין ההחלטה להתחתן הוא קטן מאוד. אז אני לא מוכן להתחתן לפני שאני מכיר אותה, אבל כשאני מדבר איתה, ממתי אני יכול לשאת את השם המפורש מעל שפתי? וכינויי חיבה? והשאלה הקשה באמת: ממתי אפשר להסתכל לה בעיניים?

שיחה: המחסור בנושאי שיחה נוצר מתוך הסיטואציה של שני אנשים נפרדים שמנסים להתקרב, אבל העולם שלהם לא משותף. לרוב, לאנשים שמכירים עוד קודם אין את זה. אם כל אחד מהם הוא מעגל, לראשונים יש תחומים משיקים, לאחרונים יש תחומים חופפים.

מכל הניתוח הארוך הזה יוצאת מסקנה אחת ברורה: הדייט הראשון מעוצב, תרבותית, כך שכל אחד מעביר את הדמות שמולו אובייקטיביזציה, ובעברית: חִפְצוּן. כבר אמרתי את זה, לא? בכל אופן, התפישה שלנו את הדמות מולנו במהלך הדייט הראשון היא בהכרח כאל חפץ שצריך להכיר ולהקשר אליו, ואין זה משנה אם זה בן או בת. ההצעה בנויה כך, וגם הבירור, הרגע הראשון, שיחת הטלפון, המיקום במרחב והמרחב עצמו, מסגרת הזמן, הדברים שאסור להגיד בדייטים הראשונים: הכל בנוי ככה. מזל שזה עובר.

כלומר, מזל שבדרך כלל זה עובר.

IV.              קצת אחר כך…

 פרידה זה נושא כאוב, לרוב, אבל בדייטים ראשונים לא צריך לתת תירוצים. אנחנו נפרדים, מסתבר, כי זה לא נראה לי. זה לא מתאים לי. אנחנו לא מתאימים. זה לא אתה, זה אני. זה לא אני, זה מישהו אחר. זה לא מישהו אחר, זה שבדיוק אין לי ראש לקשר. בקיצור, לא צריך תירוצים, כי אין קשר. לא נוצר. כל אחד נשאר אובייקט בפני עצמו, בלי חיבור, בלי כלום. עוד סיפור לאוסף, משהו שיהיה אפשר לספר ל'אשה לשעתיד', כשסוף סוף אמצא אותה.

סיפורי דייטים: אין דבר כיף מלשבת עם חבר'ה, ויהיו בנים, בנות או מעורב, ולהריץ סיפורי דייטים. סיפורים כאלה הפכו להיות משהו מאוד נפוץ בקרב חבר'ה בגילאים הנכונים. צעירים שעדיין לא יוצאים לדייטים מוּדָרִים מן השיחה. לרוב, סיפורי דייטים לא מספרים על דייטים בשלבים מאוחרים: הז'אנר עוסק בעיקר בפגישות הראשונות, וממש קצת בהתלבטויות או בפרידות. התלבטויות ופרידות מספרות על המספר: יושבים על מרק, קפה או בירה ומספרים למה אני מתלבט, או איך אני מרגיש אחרי הפרידה. סיפורים. פגישות ראשונות, לעומת זאת, זה מעניין יותר: בין שהפדיחה, או הסיפור המשעשע, נוגע אליך, ובין שהוא נוגע אל הבחורה, זה מנציח אותה בתור אובייקט, משהו לא מוּכָּר. אפשר גם לעקוב אחר המבנה. הנה סיפור דייטים ממוצע: ציפיה, פגישה, הפתעה (שלפעמים הופכת להיות מבוכה). זה מנציח את הפערים שביני לבינה. וכן, זה כיף. מתעניינים בך.

ולמה זה מעניין? כי זה רוקד על הגבול של ה'נסתר' של ה'דברים שאסור לספר', ש'רק לחברת המבוגרים מותר לדבר על זה'. כמו מודעת 'רק לאברכים' (השדרוג של הדתיים ל'למבוגרים בלבד'). כל דבר כזה מעורר עניין, לכן קראתם את כל המאמר הזה. הייתי רוצה להאמין שאם הייתי מנתח באותה צורה גם את שלבי משחק הכדורגל בגיל היסודי הייתם קוראים, אבל אני מכיר בזה שלא. למעשה, כל המאמר הזה הוא סיפור דייטים אחד גדול. שיהיה.

אז אנחנו יושבים שם, והיא אומרת: תשמע, אתה הולך עם נצנצים בשיער? אמרתי לה: תראי, תיקי יד כן, לפעמים אני שם בושם, ברגעי משבר אני בוכה מול סרטים. אבל נצנצים בשיער? תגידי, מה את חושבת שאני? ואז היא אומרת: כן, לא שמתי לב שאתה קירח. טוב, תודה תודה, שלום שלום, אני לא יוצא עם מישהי שחושבת שאני קירח. תגידו, אתם חושבים שאני מקריח לאחרונה? (תגובות מהקהל: מה פתאום? אתה צעיר ורענן! אתה כמו חדש! תגובה בודדת, בסוף: אה… קצת. כמו כולם, אתה יודע.)

V.                  לסיכום, לסיום, פרידה חגיגית

 

היה אפשר להמשיך את המאמר הלאה ולנתח דברים נוספים, אבל אני לא חושב שצריך: ניסיתי להסביר את המבוכה שביציאה עם מישהי לא מוכרת, את התהליך שמביא לכדי אובייקטיביזציה של הבחורה, וממילא את הקושי שביצירת קשר ממשי. אני מכיר בעובדה שלא תמיד יש אופציות אחרות, כמו גם בעובדה שגם בדייט ראשון עם בחורה שהתחלת איתה ברחוב אין הרבה יותר קשר.

אני יודע: הדייטים עובדים ואנשים מתחתנים ככה, אבל צריך מכיר בזה שהתהליך פוגע באנשים מסוימים (אנשים שלא מדברים הרבה, אנשים חריגים גופנית, אנשים שמתקשים בסיטואציות לא מוכרות, ועוד רבים), ושבאופן כללי התהליך הזה לא כיף: לא ככה אמורה להיות סיטואציה של מפגש עם בת המין השני.

בהתאם לכל האמור לעיל, וגם בגלל שזה נשמע טוב, אני חושב שמפגש צריך לבוא מתוך חוויה משותפת. זה יכול להיות לימודים, טיול, התנדבות או כל מסגרת אחרת, לרבות בני עקיבא. לא כי משעמם לדבר כל כך הרבה וצריך משהו לעשות, אלא כי זו הדרך היחידה שבה אין מצב של 'אני מול מישהי", אלא של "שנינו יחד". והסיבה היא לא רק בגלל שביחד זה יותר רומנטי, אלא גם בגלל שביחד אין מיקוד של כל אחד בצד ממול. אין בחינה מתמדת של 'מתאימה לי / לא מתאימה לי / מתאימה לחבר שלי / מתאימה להר המורניק. רגע, אני מכיר הרמורניקים?", אין דיסטנס, והסיטואציה המשותפת מסוגלת לדלג על הרבה מאוד פערים.

מכיון שהצלחתי, אני מקווה, להשמיט את כל הערות השוליים והז'רגון המחקרי שהיו במאמר הזה בגרסה הראשונית שלו, אני מרשה לעצמי לצטט את סלבוי ז'יזק. אולי זה לא קשור באופן ישיר, אבל זה מקנה נופך פוסט מודרני לכל הסיפור והופך אותי למשכיל. וחוצמיזה, זה קטע יפה. הנה, ישר מתוך 'הסובייקט שאמור להאמין':

"הדרך – הדרך היחידה – לקיים מערכת יחסים מינית אישית עזה ומספקת אינה להביט זה אל תוך עיני זו ולשכוח את העולם הסובב, אלא בשעה שאוחזים ידיים להביט יחד החוצה, לנקודה שלישית (התכלית שבעבורה נאבקים השניים, שאליה הם מחויבים)".

סלבוי ז'יזק נואם על דייטים. שימו סמן על התמונה כדי לקרוא מה הוא אומר. קרדיט: ויקיפדיה האנגלית.

מודעות פרסומת

33 מחשבות על “למה בדייט הראשון כל הבחורות נראות כמו כוס קפה

  1. אורי הגיב:

    א. אהבתי.
    ב. סקווש. לא סקווטש.
    ג. תגיד, עם הנאום הזה אתה מתחיל כל דייט? כי יכול להיות שיש לנו פה בעיה.

      • בעז הגיב:

        אכן, הסיטואציה לא טבעית בעליל. ברצון רב הייתי מצטרף אליך ומבכה איתך את התמוז. אממה, בעיונת קטנה.
        אני רוצה להתחתן!

        אין לי אלא לנסות באופן מודע ומלאכותי להזרים את הסיטואציה.
        איך, אתה שואל?
        דבר ראשון, חיוך נעים, מבין, מפודח מחוסר הטבעיות שהיטבת לתאר.
        דבר שני, לחשוב מראש על נושאים שיהיה שייך להעלות.
        חוצמזה, השיטוט, או בלשונך- 'דייט עם העיר' (בחלקים הנכונים שלה, לא ברחוב יפו), יכול להוליד אותנטיות במידת מה.

        נ.ב.

        הציטוט מז'יזק החזיר אותי למאמרו היסודי של הרב שג"ר בנושא (לא, הוא לא כתב על דייטים. התכוונתי לזוגיות ורומנטיקה יהודית). מופיע בספר 'נהלך ברגש'. ממליץ בחום.

  2. משה הגיב:

    בשום שלב לא נימקת את חוסר האפשרות ליצור קשר בר קיימא, ועל כן על אף שאני מסכים עם הטענה, אין בעצם במאמר הזה שום טיעון ראוי אלא רק אוסף תחושות או רשמים.
    כמו כן, ההצגה הפסאדו פילוסופית של יחסי סובייקט-אובייקט קצת חסרת טעם כיוון שלא נראה שאתה מבין את המושגים הללו כראוי, ק"ו כאשר הם עוברים לחפצון של בן אנוש ולמעשה פותחים דיון באקזיזנציאליזם הומניסיטי או פמיניזים.

    או בקיצור, מחשבתך רצויה, הביצוע והתהליך פחות,
    זרקת רעיון נחמד לחלל האוויר אך אידך זיל גמור

    • יהודה גזבר הגיב:

      מעולם לא טענתי שאי אפשר ליצור קשר בר קיימא. אפשר, ויוכיחו כל האנשים שמתחתנים כך.
      ההצגה של יחסי סובייקט אובייקט אינה בהכרח פילוסופית, ויכולה להיות גם אנתרופולוגית, בעת הצורך. מעולם לא התיימרתי להבין את המושגים האלה כראוי, אבל בשעה שאתה תוקף אותי, מן הראוי שתסביר למה אני טועה ומה אני לא מבין: את לוינס? את בובר? את קירקגור? את קאנט? את גירץ? את זי'זק? את כל אחד מאלפי האחרים שהשתמשו במושגים האלה בהקשרים של בני אדם?

      ואם לא התיימרתי לכלום, ובסך הכל השתמשתי במושג סובייקט ואובייקט במובנם המקורי? זה לא אפשרות?

  3. דרול הגיב:

    יש תעלול אכזרי מאוד שאפשר לעשות בדייטים וזה הופך אותם להרבה יותר מעניינים.
    מה שעושים זה לעשות מדיטציה בשם "אושו קונדוליני" בערך שעה לפני הדייט. המדיטציה הזו מדכאת את החשק המיני וגם מטשטשת במידה מסויימת , אבל הטישטוש חולף בערך תוך שעה ואז אפשר לדבר נורמאלי.

    אנשים שלא עברו תהליך דומה , לא יכירו את ההרגשה , כיוון שהתודעה שלנו מורכבת מקוטביות כמו זכר נקבה , אור חושך , גבר אישה , אבל המדיטציה מערערת את הקוטביות לזמן מה ויוצרת סימולציה של פרספקטיבה חדשה.

    הקטע הוא בדייטים כאלו שהשכל מבין שמדובר במפגש עם אישה , אבל מבחינת הגוף והרגשות , מדובר במפגש עם ישות א-מינית , כמו קרש גיהוץ מדבר , לצורך העניין.

    לכן התרגיל הזה אכזרי פחד ולא כדאי לעשות אותו לעיתים קרובות .
    כלומר, אושו קונדליני כדאי לבצע תמיד , זו טכניקה מצויינת , אבל לא בסמיכות לדייטים.

    עוד מידע על אושו קונדוליני ניתן למצוא כאן.

  4. ארגמון הגיב:

    יש שתי דרכים להעלים מס. (מן הסתם יש יותר):
    אחת היא למצוא לקונות, חורים, פרצות וכו'.
    השניה היא לעשות משהו ממש לא חוקי, ולהערים מסביב הרבה הרבה מסמכיזציה, עד שהפקיד הממוצע במס הכנסה מת ישהוא יאבד את הריכוז, ישים בצד וילך להפסקת קפה.
    לפעמים יש לי הרגשה שכל הדה-קונסטרוקטיביים האלו עם הדיבורים על מלים עושים אותו דבר. אם מישהו היה מצליח לחלץ מתחת כל ההתחכמויות מה שהם אמרו באמת זה לא היה מחזיק מים. אבל אי אפשר, אז הם נשארים בלתי חדירים. לאקאן כמשל.

    נמאס לי מכל עניין האובייקטיזציה. אנשים שמחפצנים אחרים הכי הרבה הם האלו שחופרים מתחת מה שאנשים עושים ואומרים במקום לדבר איתם. פסיכולוגים, אנתרופולוגים, סמי-פסיכולוגים, לנגווינסטים וכו'.

    לטעמי הדבר הכי בריא בדייטים הוא להעלות את העניין על השולחן. שנינו יודעים שזה מאולץ. זו לא אשמת אף אחד,אז בוא נתמודד איתו ביחד. או לספר המון בדיחות ולא להתחיל בשאלות פינג פונג.
    ולטייל הוא סוג של עיסוק כמו להתנדב בעמותת שקר כלשהו. כן, אני מסכים עם ההצעה לעשות משהו ביחד, אבל לא כי המפגש עם השני לעולם לא יקרה כמו שז'יזק שהבאת טוען, אלא כי המפגש הזה כל כך עוצמתי עד שכמעט תמיד אי אפשר להסתכל בשמש.

    • יהודה גזבר הגיב:

      אני חושב שחיברת בין המילים, הדה-קונסטרוקציה והחפצון, ולא התייחסת לשום טענה. הפסקה המסיימת נכונה: אם כבר דייטים, אז לא מאולץ. ואני מאוד לא מסכים עם הסיום שלך (אי אפשר להסתכל בשמש).
      אבל אתה כבר יודע את זה, אני מניח.

      • ארגמון הגיב:

        יכול להיות שידעתי שאתה לא מסכים ולכן אמרתי. אני אף פעם לא בטוח מה אתה חושב.
        אגב, בעקרון זה היפוך תפקידים מהמקום הקלאסי של רווק מול נשוי. (רווקים בשבע ברכות מדברים על היופי בחיי הנישואים, נשואים על הקשיים).

        ניסיתי לומר שאחרי כל הטענות וההסברים שלך מה שאמרת הוא שאנשים לא נפגשים בהתחלה עם בחורה (או עם בחור, לא משנה) אלא עם משהו שהם עשו ממנה. אתה "מאשים" את אופן ההתנהלות הדייטולוגי בחיפצון.
        מה שאני אמרתי הוא שכל הניתוח המעניין והמילולי הזה בסוף מנותק בסוף מהסיטואציה הזו, בה אני נפגש עם מישהי, ולשנינו לא נעים ושנינו יודעים שגם אם זה זה, הפגישה הזו תהיה ככל הנראה אסון. יש כאן אנשים שמנסים לחיות, לא מחפצנים אלו ואחרים. אמפטיה אחד כלפי השני תשחרר את האנושיות הזו אל הפגישה, אבל היא היתה שם לכתחילה, אדם עומד מול אדם, לא אדם כפה חפצנות על השני.
        הניתוח שלך מחפצן את האדם הנפגש, בקצרה.

        ואין לי כוח לתיאוריות ש"מאשימות" מישהו או את כולם בחיפצון, והן עצמן מתעלמות מהאנשים המנותחים בתיאוריות הנהדרות שלהם. סוג של צביעות לא מודעת, אולי.

        אז אולי אני לא מצליח לבטא את עצמי, אתה המבקר בינינו- תבין לבד.

  5. רוני הגיב:

    היי

    תודה. תמיד כיף לקרוא כאן. הכתיבה שלך קלילה ונעימה ומעבירה היטב איזו תחושה, שהרבה מתרחש בתוך הראש שלך ואנחנו עדים להדים (בדיחה מילולית-קולית) של כל הזיקוקים שמתפוצצים בתוכו.
    אני לא זוכרת מה רציתי לכתוב. בחיי. סיימתי לקרוא לפני עשר שניות ואני לא זוכרת מה רציתי לכתוב. אבל נראה לי שאני אזכר, ואז אחזור לפה ואכתוב את זה. בינתיים תודה שוב.

  6. נחשון, כנראה. הגיב:

    רק שתדע שקראתי, פעמיים.

    שתי השגות:
    א. אני חושב שהייתי נכנס וקורא, פעמיים, גם אם היית מדבר על משהו שמשעמם אותי. למעשה, דייטים זה משהו שכרגע משעמם אותי.
    ב. אני מאוד מקווה שאפשר להתחתן עם מילים, זה בערך התקווה היחידה שלי.

    ומאוד אהבתי את האבחנה לגבי הדייט עם עיר.

  7. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    פשוט פרקת גוש תסכול עצום והרכבת ממנו מאמר ידידותי. ככה אתה גם חושב, במשפטים ממוצים ומתומצתים? (אני לא לועגת, חלילה. רק רוצה להבין איזה כוחות נפש צריך בשביל זה. ואם לא, האם התוצאה הסופית מביאה את אותו סיפוק שחיפשת. או סיפוק אחר, שעוזר להסיט את המבט)
    (בהחלט יתכן שאני סתם משליכה. אבל זה עדיין מסקרן אותי.)

    • יהודה גזבר הגיב:

      לא כל כך הבנתי מה את רוצה. זה שאני מתוסכל, זה ודאי. זה שהמאמר הזה משתדל להתחמק מהתסכול (תסכול זה מאמר אחר), זה גם. האם אני חושב שמה שכתבתי נכון? בהחלט. האם אני חושב שמה שהניע את המאמר הזה הוא גוש תסכול? לא, אני חושב שכל מי שיסתכל על המערכת יגיע לאותה תוצאה שאני הגעתי אליה. ואם הוא מתקשה, אפשר להראות לו את הדרך.
      [ואשמח לשמות. קשה לי עם מגיבים אנונימים]

      • הדר, נניח הגיב:

        [לי קשה עם שמות]

        לא ענית לי על השאלה, בסופו של דבר. בהחלט יכול להיות שכל מי שיבחן את המערכת הקשה הזו יגיע לאותן מסקנות, אבל נקודת המוצא שלו יכולה להיות שונה. שאלתי, במילים אחרות, מהי נקודת המוצא שלך. אם היא גם רגשית, מעבר למילים מדודות והומור (הנהדרים, יש לציין.)

        בעניין התסכול, סתם זרקתי ניחוש על מקורו. אבל לדוג' משפט כמו "ואם הוא מתקשה, אפשר להראות לו את הדרך" כמה שהניע אותך לכתיבת המאמר מראה דבר שונה לגמרי מההתחמקות מתסכול שהזכרת קודם. על סמך חוסר היכרות מוחלט איתך, המשפט הראשון מצלצל כמו התחמקות בפני עצמה, ולא מאותו תסכול שהוזכר בתחילת התגובה שלך. ומה שאני עושה כרגע, אגב, זה חפצון בפני עצמו. (נחפרת מספיק? מצטערת)

        בעוד קצת מילים אחרות, השאלה שלי היא מה מניע אותך ליצור? זו שאלה שמעסיקה אותי בזמן האחרון. משיטוט בבלוג מעניין אותי לשאול אותך. אם אתה מעוניין לשתף בבמה הזו, אשמח לדעת.

        • יהודה גזבר הגיב:

          שיהיה הדר.

          אני מתאר לעצמי שכן, נקודת המוצא שלי היא שאני לא נהנה בדייטים. אם כי (אני חושב שחשוב להגיד) אני לא סובל. לא מעט פעמים אני נהנה, אבל לא מהסיטואציה. מדברים אחרים, כן. אין קושי, אבל יש חוסר נעימות מהמלאכותיות שבסיטואציה. אני מובן?

          תסכול – לא במיוחד. אני לא מאוד מתוסכל, גם לא מדייטים. ממה אני מתחמק? לא הבנתי את הטענה שלך.

          'ליצור' זו מילה גדולה. ליצור מה? מאמרים? סיפורים? שירים? כתבות?
          בטח נושא לפוסט אחר.

          • משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

            עדיין לא ענית על השאלה. האם היצירות שלך נובעות מהסתכלות "עיתונאית" על העולם, או שאתה "חי" את הדברים שאתה כותב ומצליח להעירם בצורה ממוצה ומתומצתת? כלומר, מי אתה?

            • יהודה גזבר הגיב:

              אוהו. שאלה קשה. לא חושב שיש לי תשובה לשאלה 'מי אני'. לא באמת.
              [אני הרבה יותר האופציה השניה, 'חי' את הדברים שאני כותב. ההסתכלות העיתונאית היא שלב מאוחר יותר]

  8. מעיין הגיב:

    אז הציטוט של זיזק כן מעיד שכדאי לצאת לדייט בעיר כי זה יוצר משהו שלישי להתבונן בו, לא? (בסוג של , פרשנות של..)

  9. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    האמת שבכל דייט אני אומרת משהו על העיר….חחח חשבתי אני היחידה..
    :))

  10. עדי הגיב:

    יש משהו מאד אמיתי בכתוב פה.
    נושא הפגישות העיוורות הפכו, בעיניי, לקלישאה רדודה ששגורה בפי כל רווקי המגזר. עוד לפני שהגדרת את עצמך בתור רווק/ה יש לך שעתיים וחצי לפרוס את חייך בפני זר/ה מוחלט/ת. מה עשיתי ואיפה הייתי.
    אבל אם נחשוב לרגע על צדו ההפוך של המטבע, אם נפנה את העורף ל"מפעל ההצעות" הענף.. נראה לי שנאלץ לסמוך על עצמנו בלבד- לסמוך על זה שנגיע למקום מסויים בזמן מסויים ונפגוש שם מישהו מסויים ושנתיידד באופן מסויים ושנעז לפנות אליו בשאלה מאוד מסויימת.
    ולסמוך על עצמינו בכזו אדיקות- זה כבר עניין אחר.. מתנגש עם עוד הרבה תסביכים.

    ושלא תבין אותי לא נכון. אני נמנעת מהצעות באופן די שיטתי. הבנתי שהעולם הזה, של שיווק עצמי ומציאת נושאי שיחה, איננו העולם שלי.
    אולי הוא עוד יגיע, כשאתעייף מלסמוך רק על עצמי.

  11. תמר הגיב:

    יואו, איזה מזל שלא הייתי צריכה לעבור את כל זה. טוב שיש את בני עקיבא.
    אבל ברצינות, יש בעיה לא פתורה בציבור הדתי עם כל הקטע הזה של היכרויות. גם כאלה שחיים בחברה מעורבת מוצאים את עצמם איכשהו מגיעים לקטע הזה של דייטים. אפילו לנו שהתחתנו אחרי שהכרנו בסניף יש את הצורך להודות ל"שדכנית" שהייתה הקומונרית שציוותה אותנו יחד. מה העניין?

  12. אסתי הגיב:

    נהנתי לקרוא. אני כ"כ מסכימה- אני גם מרגישה שיש מכשול ממש רציני באיזשהו שלב שפשוט קשה לעבור. זה קורה בערך בדייט ה-6 , כשדברים אמורים להיות פחות רשמיים ויותר זורמים ואני מרגישה שממש קשה לצאת מהתבנית הרשמית והמרוחקת של הדייט ולהתקדם לעבר אינטימיות.
    לדעתי זה לא רק העניין של החפצון, יש גם עניין מובנה של אמון בקשר ותחושת היציבות. אני אסביר: בדייטים, בשונה מסיטואציה אחרת בה שני הצדדים החליטו לצאת מכיוון שהם ראו שיש ביניהם איזשהו חיבור, בדייטים התחושה היא שאתה בוחן ונבחן כל הזמן. אין שום בסיס יציב לקשר, לדעתי גם לא אחרי הדייטים הראשונים. לוקח הרבה יותר זמן לבנות אמון בצד השני ולהרגיש שיש בסיס יציב לקשר.
    אני יודעת עלי שממש קשה לי להיפתח ולהיחשף כל עוד אני לא מרגישה את היציבות הזו. וכאשר אחד הצדדים לא נפתח באמת- גם הצד השני מהסס והקשר לא מתקדם, לא נוצרת היציבות והאמון ונוצר מעגל שוטה שכזה.

    ואגב חפצון- אני התחלתי ללכת עם חצאיות הרבה יותר קצרות ממה שהייתי פעם בעיקר כי היה לי נימאס שמשדכים לי מלא בנים יותר מידי דוסים וסגורים. ובגדול- זה עבד. אני יוצאת היום עם בנים שהרבה יותר קשורים למה שאני מחפשת. אז כמה שזה מעצבן שהכל כ"כ חיצוני- זה מה יש ועם זה ננצח:).

  13. דקסטר בוכניק הגיב:

    שלום.
    משהו שכתבת על עמוס עוז הביא אותי לכאן.
    לא יודע אם אני יותר מקנא או מרחם על הציבור הנ"ל (בהנחה שמדובר בציבור בעל מכנה משותף כללי), אבל בתור חילוני תל אביבי, ובתור אדם אשר מתעב דייטים (אצלנו [לא יודע אם יש ציבור *אחד* כזה – חילונים תל אביבים] אלכוהול בד"כ הופך את הסיטואציה ליותר פשוטה) היה מרתק לקרוא באיזה כובד ראש אפשר להתייחס לעניין הזה.
    יישר כח

    נ.ב. אל תשתה חלב. זה לא בריא בכלל.

    • יערה הגיב:

      אני מתארת לעצמי שלא כל הבחורות דומות לכוס אלכוהול(או לפחות, לא לאותה כוס).

      לא שתיתי ערק בלונה פארק, ועדיין נדמה לי שאפילו כששוברים את התבנית, הכובד של הסיטואציה נשאר כדי להעיק.
      כי שניהם יודעים למה הם שם.
      לכן בעיני ה-"לשים על השולחן" לא מעקר את הזרות והאילוץ, אלא בעיקר מנכיח אותם.
      (איך אפשר להכיר מישהו כשאין נינוחות, או לפחות את הזמן לאשליה שכבר מכירים?)

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s