מוות, דתל"שים ופרות קדושות | הרהורים לפרשת חוקת

שיחות על דתל"שים ועל חזרה בשאלה חוזרים שוב ושוב בחיים שלי, כמו מוטיב חוזר שמוביל אל פתרון הקונפליקט. וזה עניין מוזר, כי חזרה בשאלה לא עומדת על הפרק אצלי. ובכל זאת, ירושלים מלאה בדתל"שים (כל ראש גלוי הוא דתל"ש. כל בחורה במכנסיים היא דתיה-שלא-רוצה-שידעו), ובחברים שכאלה, והשיחות סובבות סביב הנקודה הזו כמו חץ תקוע שאנשים משרטטים מטרות סביבו.

על כל פנים: זה לא פוסט על למה לא לחזור בשאלה, זה פוסט על איך לא לַמוּת.

ישבתי עם חניכים שלי לפני כך וכך שבועות ודיברנו על דתל"שים. ואמרתי שבסופו של דבר, גם כשבנאדם לא מאמין, גם כשברור לו לחלוטין שאין שום משמעות למצוות האלה, יש סיבה אחת להמשיך ולהיות דתי. דתי במובן של קיום מצוות: שזה עובד. זה הדבר היחיד, כך אמרתי, שיכול לעמוד אל מול המוות. לא לשוא האלים, כל אל, בכל דת הם בני אל-מוות. הם יותר חזקים ממנו. הם אחראיים על המוות ועל החיים: הדת מסתכלת למוות בפרצוף, וצוחקת לו.

המוות, אמרתי להם, הוא כמו קיר ענק שאתה דוהר אליו במכונית שאין לך שליטה עליה. הוא רחוק, אבל המכונית נוסעת ישר, וכבר ברור לך מה יהיה הסוף. והדת, במין היפוך לא צפוי, מעין טויסט בעלילה, מציעה לך יכולת ליטול את מושכות המכונית ולהמריא מעל הקיר.

אבל מה זאת אומרת, הם שאלו.

אתם תמותו בסוף, הסברתי להם את עובדות החיים. כולנו. אני אישית חי בתודעה תמידית שאני אמות בסוף, ושאין עוד צ'אנס. יש לך, כמו כשאומר גרוסמן, הבזק קטן של אור בין חושך לחושך, ואתה יכול לנצל אותו רק בדרך אחת. אור אמר לי פעם: השלמתי עם זה שיש דברים שאני לא אעשה יותר בחיים. אני לא אנגן בחיים בגיטרה על הדשא בסמינריון הדרכה. אני יודע, עברתי את הגיל, כבר אין דרך חזרה. אפשר להמשיך את הדימוי של המכונית: אתה יכול לפנות ימינה בפניה, ולהמשיך אל הקיר בצורה אחרת מכפי שהיית דוהר לו היית בוחר אחרת. אבל בסוף בסוף כולם מתרסקים אל הקיר.

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה.

בהארי פוטר יש קטע תמוה למדי. השם של וולדמורט הוא שם אסור להגִיָה: אסור להגיד אותו. במקום להגיד את השם שלו, הם אומרים 'הזה שאין להזכיר את שמו'. ממלמלים, אפילו. צירוף המילים הזה הפך להיות השם שלו: כשאומרים 'זה-שאין-להזכיר-את-שמו' כולם מבינים למי צירוף המילים הזה מצביע. למעשה, לו הם היו יהודים, הם היו מקצרים את כל התהליך ופשוט קוראים לו 'The name'. שהרי גם ביהדות נתקלו בבעיה הזו, והצליחו לדלג עליה: ל'זה שאסור להגיד את שמו' אצלינו, אנחנו פשוט קוראים 'השם'. יותר נוח. בכתיבה זה לפעמים הופך ל-ה'. עניין של נוחות. כך או כך, הקיצור הזה הפך להיות שמו של אלוהים בשבילנו. השם המפורש אסור בשימוש? פשוט נגיד שזה ה-שם. בה"א הידיעה, ושלום.
גם התורה עברה תהליך דומה. היא כבר לא 'תורת משה', 'המקרא' או 'הטקסט המקראי'. היא התורה. זו הידועה. אם אתם חשים בצורך לשאול 'איזו תורה', ו'על מה אתה מדבר, לעזאזל?' כנראה שאתם לא משלנו.

וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.

טוב, מה.
קצת נדוש לשאול את ה'טוב, מה' הזה. הרי כולם שאלו. לכולם עניין הפרה האדומה היה קשה. הנה יושב לו בחור בחדרו אשר בירושלים, וחש בחוצפה לחזור ולשאול את אותה שאלה ששאלו כולם: מה הסיפור הזה, עם הפרה האדומה. תגיד, אתה לא חש כשרון מבוזבז? נגר, אולי? אולי תהיה נגר? כי לשאול שאלות על פרה אדומה זה כבר מיצה את עצמו.

גם זו פרה אדומה. סוג של, לפחות.

במילים ספורות, טומאה היא חריגה מן הסדר של העולם, או של החברה. יכול להיות שחזרה מהחריגה הגדולה ביותר, חזרה מהחריגה של הנגיעה במוות, צריכה להתבצע גם היא על ידי מוות. והמוות הזה צריך להיות מוות שלם ביותר: של חפץ נדיר, של פרה אדומה, שלימה, שאין בה מום, שלא בוצעה בה עבודה. שאין שום סיבה שבעולם שהיא תמות, ולהרוג אותה. והחריגה הכפולה הזו תביע לידי כפרה. זה להסתכל במוות, לבצע אותו בכלים שלך, בדרך הסכמטית המדויקת שלך, ולחזור בשביל לספֵּר. בשביל זה שורפים אותה: כדי לבטל את מימד החיים שיש בבשר. בשביל זה, אני מניח, מתבצע הטקס מחוץ למחנה: בשביל להכנס צריך לצאת. ולכן גם, בסופו של דבר, הזורק טמא: כי הוא נגע בחריגה מהעולם. זה שזורקים עליו נגע בתוצאה, הזורק והשורף נגעו בתהליך. בשביל לחזור ממוות, גם מוות של פרה, אתה צריך תהליך של חזרה.
אבל זה נדוש, וכבר כתבתי על זה פעם. ואני רוצה להמשיך הלאה.

וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם לְחֻקַּת עוֹלָם.

אולי זו הנקודה החזקה מכל: החוק. מערכת החוקים. החוק שאין מאחוריו הגיון ואין לתכניו משמעות. שזה לא משנה, יותר נכון, אם יש לו או אין לו משמעות. במורה נבוכים, כשהרמב"ם מדבר על טעמי המצוות, הוא מזכיר את העובדה שאי אפשר לשנות מפרטי המצוות. הסיבה היחידה שהמערכת הזו עובדת, הוא אומר, היא שהיא חוקים. שזו מערכת. ברגע שתפרק את המערכת, הכל מתפרק.

אולי זה מה שיוצא מכאן, מכל הסיפור. לכן פרה אדומה היא חוק, היא מערכת, היא חסרת טעם. הטעם לא רלוונטי בכלל. הדת מציעה, פשוט מאוד, דרך לעקוף את הקיר. כמו הקוסמים בהארי פוטר, שמצליחים לעבור דרך הרציף בתחנה לעולם אחר. אתה דתי? אתה לא תתקע בקיר, אתה תמשיך הלאה, כאילו לא היה קיים. 'המוות הוא חזיון שוא', אומר הרב קוק, וממשיך 'טומאתו היא שקרו'. כשיש דת, המוות אינו כלום. הטומאה שלו אינה שייכת. היא שקר. ולמה זה קורה? כי יש משמעות לחיים. כי החיים הם לא שבריר של אור. כי הוא ממשיך הלאה. כי יש לך משמעות, וזה החלק היפה, גם במוות. המוות הוא לא העניין כאן, המשמעות לחיים, היא הנקודה. חיים שמתנהלים מתוך ידיעה שיש בשביל מה, מתנהלים אחרת.

ואם אני לא מאמין? הקשה אחד מהחניכים שלי (כן, חזרנו אליהם). הדת תעזור לי?

זהו. זו הטענה שלי. אתה 'הגר הגר בתוכם'.

כולנו אגנוסטיקנים. אין דבר כזה מישהו שיודע שיש אלוהים. או שיודע שאין אלוהים. אנשים מנחשים, בוחרים צד. אני מאמין שיש, אני מאמין שאין: בסך הכל שני הצדדים של המטבע שעומד על צירו. הוא לא באמת יכול ליפול לצד אחד ולנוח עליו, כי אנחנו לא באמת יכולים לדעת. ואז, כשאתה נתקל במוות, המערכת שבה אתה חי מצליחה לשאת אותך הלאה. לכן אנשים חוזרים אל הדת כשהם מול המוות. לכן 'אין אתיאיסטים בשוחות' (ויש, אבל זה נושא לפוסט אחד). לכן אנשים מצטלבים כשהם רואים מת. שמים כיפה בבית הקברות. יושבים שבעה. זה עובד, זה מצליח לשאת אותם הלאה. המערכת של הדת חזקה מהכל.

ואני, אמרתי להם, חי תמיד בתודעה שהמוות יגיע בסוף. אני אתחיל עם הבחורה בתחנה, כי אין לי עוד צ'אנס. אני אלך ללמוד עכשיו משחק, כי אין עוד זמן אחר לעשות את זה. ואני דתי, או מאמין, או אפילו מנסה מאוד להיות דתי ומאמין, כי אין לי עוד צ'אנס.

כשאתקע בקיר, אני רוצה להיות מסוגל לעבור דרכו.

מודעות פרסומת

22 מחשבות על “מוות, דתל"שים ופרות קדושות | הרהורים לפרשת חוקת

  1. אריאל הגיב:

    אתה יודע, יש כאלה שפשוט לומדים לתת לו בעיטה ולקפוץ מעליו.

    אבל בחיים יש רק נסיון אחד.
    איפה יש לנו להתאמן?

  2. ארגמון הגיב:

    ההבנה שלך לרמב"ם בכיוון, אבל מפספסת ברגע האחרון. הייתי אומר כרגיל, אבל אני לא בטוח שאני צודק.
    הפוסט הזה מראה שוב איך אנחנו כמעט אותו דבר, אבל משני עברי המתרס.

    (מתסכל אותי שהרמב"ם אומר שהוא עומד לעבוד עליך במו"נ- לא סודיות אזוטרית, אלא הוא ממש היה יכול לעשות לך את החיים פשוטים ובכל זאת סיבך אותם- ועדיין לוקחים את מה שהוא אמר במורה כפשוטו, או מפענחים אותו באופן כל כך עלוב. (בוא נספור כמה פעמים הוא אמר קדמות מול כמה פעמים חידוש! זו ההצפנה הכי מסובכת שהפרענק המצרי הזה יכול לחשוב עליה!).)

      • ארגמון הגיב:

        ורק בעוד הערה, למרות שאני כבר די מרגיש תקוע בדיון הזה. כאילו, מה אתה נתקע באמצע דיון של חבורת משכילים ירושלמית:
        "כולנו אגנוסטיקנים"- אל תכרוך אותי בדעות שלך. אני מאמין שהקב"ה נמצא. יש לי הרבה תהיות בחיים. מה בדיוק הוא רוצה ממני, מה באמת יהיה לעשות. למה הוא כל כך רחוק. אבל לא האם.

        (אגב: מדהים, גם אם לא מפתיע, שהקב"ה לא מופיע בפוסט שבנושא כזה, אלא אולי כמשל למשהו אחר)

  3. יואל הגיב:

    אם אני מבין נכון אתה לא מדבר על מה שקורה אחרי המוות (בצד השני של הקיר), אלא על איך לחיות את החיים בדרך לשם. הטענה שלך, על רגל אחת (מה שאומר, מטבע הדברים, שבניסוח שלי הטענה שלך תהיה פחות יציבה), היא שהדת כמערכת מאפשרת למאמין להתגבר על החלק המייאש-חונק-רע של המודעות למוות. הסברת איך? או שפשוט קבעת את זה כעובדה אמפירית?
    תחושת הבטן שלי היא שזה עובד כי זה נותן לאנשים משהו לעשות (מה שמסיח את תשומת הלב שלהם ומתעל את התחושות והמחשבות מהמוות) שהם מאמינים שהוא אמיתי (וזו הסיבה שאי אפשר להשיג את אותו האפקט אם נשכנע את כל מי שנתקל במוות לפתור תשחצים במשך שבוע בלי לשכנע אותו שיש בזה אמת רוחנית עמוקה).
    אבל לרמוז לחניכים שלך להיות דתיים כי זה עובד – זה לא חותר תחת היכולת של זה לעבוד? ההסבר שלך על איך שזה עובד לא גורם לזה להפסיק לעבוד? ובכלל – להאמין שיש בזה משהו עמוק או לא – זה משהו שהוא בהחלטתם? האמונה היא לא יותר משהו ש"קורה לאדם" מאשר משהו שהוא מחליט לעשות במודע?

    • יהודה גזבר הגיב:

      א. אתה צודק, אני מדבר על הדרך.
      ב. נגעתי בזה, זה מופיע בפירוט יותר בפוסטים אחרים. בעקרון, בזכות מטרה שמעניקה משמעות. מילה גדולה, צריך לפרט, אולי בפוסט אחר וממוקד יותר מתישהו.
      ג. השאלה הסופית שלך מאוד מאוד קשה. אני חושב שזה עובד לזמן מה, ותוהה אם זה עובד לתמיד. סביר להניח שלא. אני חושב שתומר פרסיקו כתב על זה מאמר פעם (למה היהדות חשובה לנו – מופיע בקישורים בצד).

  4. ישי פלג הגיב:

    הטיעון הזה יכול להיות נכון, אבל בשביל שהוא יהיה נכון הוא צריך להיות קצת אחר. אתה לא קופץ בסוף מעל הקיר – אף אחד לא קופץ מעל הקיר – אבל חיים דתיים נותנים לך את התחושה (אשליה, יש לשער) שאתה כן קופץ מעל הקיר. ואתה לא. אתה מתנגש בקיר כמו כל אחד אחר. עם ה"מערכת" ובלעדיה.

  5. דוד הגיב:

    לא הבנתי מה אתה מנסה להגיד. הדת עוזרת לך לחיות כי היא נותנת לך תחושת ביטחון מפני המוות?

  6. תומר הגיב:

    יש דבר אחד שלא מובן לי דיו בדבריך. אם הבנתי נכון את כוונתך, הרי שהצגת בדבריך את התפיסה הרואה בקיום המצוות אורח חיים המעניק מובן לשפה הדתית, בכך שהוא הופך אותה לטבעית עבורו כשפת אם. הוא איננו צריך לשאול על המשמעות (שאינה בהישג ידינו) כיוון שהוא מדבר אותה.
    אם כנים דבריי, אז איך ניתן לומר שאנשים שמחוץ למערכת, מחוץ לשפה, יכולים לפתע להיכנס לתוכה כאשר הם עומדים מול המוות? עבורם השפה הזו ריקה ממשמעות. אשמח לתשובה.

    • יהודה גזבר הגיב:

      המשפט האחרון לא נכון. השפה הזאת אינה ריקה ממשמעות, בשבילם, אלא מכילה משמעות שאינה בהישג ידם. אם תתפוס אותם בכל יום אחר, הם לא יעניקו לה שמץ של משמעות. כשאתה מול המוצא האחרון, אתה מתגונן עם כל מה שיש לך.

      [מובן, הם חייבים לחוש זיקה לשפה. ניתוק מוחלט לא יעיל]

      אבל כל עניין הענקת המשמעות הוא נושא לפוסט אחר וארוך.

      • תומר הגיב:

        אני מבין. רציתי להיות בטוח בכוונתך. אך בכל זאת אוסיף דבר קטן:
        אם כך, המצוות בעצם רומזות לאלוקי, לאינסוף, ובכך הן אינסופיות בעצמן ורוויות משמעות. נדמה, שכך גם מובן מדוע דתיות שכולה מתבססת על הארה חד פעמית ממקרה קונקרטי של עמידה אל מול חרדת המוות, אינה מחזיקה לאורך זמן. לאחר פרק זמן מסוים המצוות מאבדות מהמימד האינסופי שלהן ומתאבנות.
        אני חושב שכאן מתגלה הפער בין מי שהמצוות הן לו כשפת אם, גירסא דינקותא, לבין מי שקיבל עליו עול מצוות מהנסיבות אותן תיארת. לכן ייתכן שנכון לחלק בינם לבין החניכים שלך, לדוגמא.
        אבל כפי שכתבת, זה נושא לפוסט אחר וארוך.

  7. אמיתי הגיב:

    אתה אומר שהחוק הוא הנקודה החזקה כאן – זאת אומרת שמה שצריך להחזיק אותך זה ההבנה שעליך להצמד לחוק – כי הוא עובד. איך אתה רואה את זה ש"החוק" בעצם מרחיק אותך – לקיים מעשים מסוימים, למרות שהם מנותקים מתרבות והקשר?
    לפעמים להתעקש על החוקים שלך הופך אותך להיות הטיפוס הכי מוזר בסביבה.ורעיונות חכמים לא יגשרו על זה.

  8. אביגיל הגיב:

    בתקווה שעוד תראה את התגובה הקצת מאוחרת לפוסט הזה.

    לאחרונה יצא לי לדבר עם חבר טוב מעין שיחת "למה להיות דתי", אחרי שעברו כמה שנים מאז דיברנו על הנושא, התבגרנו, התמקמנו במקומות מסויימים בחיים – ומסתבר שהשאלה עוד שם. אני תוהה כמה אנשים הולכים בשקט בתלם של החברה הדתית, ושאלות דרמטיות יושבות אצלם באיזו פינה חשוכה ושקטה בראש.

    התשובה שהזכרת כאן, של התמודדות מול המוות, מעניינת. אבל נראה לי שלא פחות מזה, זה גם להתמודדות עם החיים. זה לא רק ה"לתת משמעות", כי המשמעות הזאת אולי חלשה יותר אצל מי שלא מאמין או מי שלא בטוח שהוא מאמין; הדת גם נותנת מסגרת. כלֵי עבודה שעושים סדר. החיים מסובכים ואולי מפחידים לא פחות מהמוות, ואיכשהו מסגרת כזאת נותנת לנו דרך להתהלך בתוכם.

    שלא לדבר על המענה של הדת לבדידות, שהיא תעלומה בפני עצמה הראויה לדיון בפני עצמו. למרות שבדידות היא מהתחושות החזקות ביותר בחיים, ואני רחוקה מההצהרה התמימה ש"תמיד מרגישים שה' שם איתך", בכל זאת – נו, יש שם משהו.

    (ואם כבר, זאת הזדמנות טובה לומר שהתחלתי לקרוא את הבלוג שלך בחודשים האחרונים ואני מאד נהנת ממנו, גם אם בדרך כלל אין לי מה לומר בתגובות. אז תודה.)

    • יהודה גזבר הגיב:

      המערכת מודיעה לי על כל תגובה. 🙂

      כעקרון, ההתמודדות מול המוות היא חלק מהסיפור. כל מערכת חוקים, כל מיתולוגיה או מערך ריטואלים וטקסים מיועדים להענקת משמעות לחיים שלנו, כך שתיוצר מסגרת בה אנחנו מסוגלים להתמודד עם הזרם החופשי של החיים. אליאדה כתב על זה ב'המיתוס של השיבה הניצחית', וזה מופיע במקומות רבים ונוספים.

      כך או כך, זו כמובן תשובה שמתחמקת מהשאלה האמיתית על ידי נסיון להעניק משמעות לצדדים בדת שאינם כרוכים בקשר עם האל. הייתי מציע כאן את התשובה לשאלה, אבל אין לי תשובה, רק חלקיקים ממנה.

      תודה על המחמאה.

      • ארגמון הגיב:

        רוב או כל מה שאני מכיר מאנתרופולוגיה (ואינני מתיימר לטעון שזה הרבה), הו ניסיון של השקפות נטולות אלוהות לתאר השקפות שלוקחות את האלוהות כמובנת מאליה. או כמו שכתבתי על זה פעם "אנתרופולוגיה היא הדחקה של הזרות שבתרבויות אחרות"

          • ארגמון הגיב:

            אחת הטעויות שלך, היא שאתה מניח שברגע שהאלוקות מובנת מאליה, הכל בסדר.
            ברור שיש צד שזה נכון, אבל יש צד שזה בדיוק להפך.

  9. דת הלש הגיב:

    הוא זרע וחרש, קצר ודש, ברר את הבר מתוך הקש, וטחן לקמח דק ממש.

    עתה הוא ניגש, לכיוון חדש, במקום להפריד הרי הוא לש, ומאבק נוצר דבר חדש,

    וליבו הומה ונרגש, בין תקוה לחשש, היצליח המאפה ולא ייבש?

    אך זו דת הלש, מתחיל תמיד מחדש, אוזר עוז כפרש, לא ייעף ולא יחלש!

    • אמונה - לא מפחד המוות, אלא מפלא החיים הגיב:

      ראש לשואלים היה אברהם אבינו. לא פחד המוות טרד את מנוחתו, כי אם פלא החיים: כיצד בעולם דומם יש תנועה? שמש העולה ושוקעת; ירח העולה ושוקע. הוא רואה לנגד עיניו עולם עשוי בחכמה ושוקק חיים, ומבין: יש מטרה לתנועה המתמדת ויש לה פשר!

      הניצחון על המוות, בא מההבנה, שכל שקיעה היא הכנה לזריחה הבאה. מי שכל עולמו תלוי ב'אני', עבורו השקיעה היא סוף פסוק. אך מי שרואה עצמו כאיבר מתוך ההווייה הכוללת, אינו הולך לאיבוד לעולם. מה שהוא מתחיל – ישלימו אחרים. שאיפותיו אל הטוב יהוו להם דלק מניע!

      הפרה היא סמל השאיפה לתת, יותר משהעגל לינק הפרה רוצה להניק. אך גם אם תכלה הפרה – יבוא אפרה, יתערב במים רעננים, ויתן כוחות חיים חדשים לרבים. את הרצון אי אפשר לכלות, ותמיד ייעור לתחיה,יסמוך נופלים ויפיח בהם כוחות חיים!

      • חוק שימור הרוח הגיב:

        המדע המודרני לימדנו את חוק שימור החומר והאנרגיה, שאין בעולם דבר הכלה. הכל לובש צורה ופושט צורה, אך נשאר קיים. והרוח תאבד?.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s