סדנת הכרת גוף

מטרה: להנכיח את המודעות של המשתתפים לגוף של עצמם, ובהתאמה, לחשוף אותם למקומות הלא ידועים בגופם הם. רקע תאורטי כתוב בסוף.

זמן ומיקום: לילה, מקום שקט, מרחב טבעי. בלי קירות ועם אדמה, לא רצפה.

הערות טכניות:

 אפשר לפצל את הסדנה לשתי סדנאות נפרדות: חלקים ראשון + שני וחלקים שלישי + רביעי. אי אפשר לדלג על הסדר: זה לא יעבוד. החלק הראשון חייב לבוא לפני החלק השני.

– אפשר וכדאי להעביר את זה כחלק ממערך שעוסק בגוף, חלק ממערך שעוסק בגבולות או כחלק ממערך שעוסק במוּדעוּת לעצמי. באופן כללי, מערכי סדנאות כתיבה מובילים לתוצאה טובה יותר מאשר סדנה בודדת.

– לא ניתן להעברה לקבוצה מעורבת: בן מעביר לבנים, בת מעבירה לבנות.

– הדיבור של המנחה צריך להיות שקט, קול נמוך שנותן בטחון ושקט, ולא מפריע לתהליך הכללי.

חלק ראשון: הכרת גוף ראשונית.

1. מכנסים את כל הקבוצה בחדר על מנת ללכוד את תשומת הלב שלהם. משתיקים אותם, מודיעים להם שמהרגע שהם יוצאים מהחדר, הם בשקט גמור: אין תגובה לחוויות, אין 'אני מרגיש' ו'אני חושב ש'. כמובן, אין הערות ציניות, ואין 'אני לא משתתף ב'. מי שיוצא מהחדר, משתתף בהכל.

2. מוציאים אותם החוצה בשקט. הולכים למרחב קרוב (לא יותר מדקה הליכה), פתוח ועם אדמה. מבקשים אותם להוריד נעליים ולהרגיש את הרצפה.

3.  עושים להם הכרה חושית:

ראיה – להסתכל לכל הכיוונים בלי להזיז את הראש. להתמקד על דברים רחוקים. על דברים קרובים. לאבד מיקוד, להתמקד שוב. להוריד משקפיים, להסתכל רחוק וקרוב. לשים כפות ידיים במשולש על העיניים ולראות חושך מוחלט.

שמיעה – מיקוד על קולות בסביבה. איבוד המיקוד ויצירתו מחדש.

ריח – להריח את האדמה, את העלים, לשאוף עמוק ולהריח את הלילה.

טעם – לקחת עלה, לשים על הלשון.

4. מבקשים מהם שישכבו על האדמה כך שיהיו להם כמה שיותר נקודות מגע עם האדמה. שיעצמו עיניים.

5. עוברים איבר איבר ומבקשים מהם להזיז אותו. שרירים: להקשות ולהרפות. מפרקים: להזיז. חשוב לשים לב להכל. לתחושות של האיבר במגע עם האדמה. לבגדים שמפריעים להרגיש. לחכך כל איבר אפשרי (מוטב שישכבו על הגב) עם האדמה, כולל אזניים ומרפקים. לשים לב שיש לנו תאי חישה בכל מקום בגוף. המנחה צריך לשים לב לדברים הכי קטנים, ולהפנות אליהם את תשומת לב הקבוצה. לשינויים שמתרחשים בגוף כשנושמים מהבטן, לעומת הנשימה מהחזה וכן הלאה.

חשוב מאוד מאוד מאוד שלא לדלג על איברי המין, תוך דיבור מאוד עדין: לא לדבר עליהם בגסות מצד אחד, לא להתעלם מהם מצד שני. זו נקודה רגישה, וכדאי לנסח אותה לעצמך לפני כן.

6. בדיקת צלילים: לבקש מהם לנהום, להוציא את הצליל הכי נמוך שהם מסוגלים. לשים כפות ידיים על החזה ועל הגרון, ולהרגיש איך הצליל יוצא ועובר הלאה.

חלק שני: יצירת שפה.

1. מעמידים אותם במעגל הפוך: הפנים החוצה, הגב אל המנחה. לתפוס טווח אחד מהשני. יכולים לפקוח עיניים, מומלץ שלא.

2. לתת מבוא קצרצר לשפה: שפה היא מערכת סימנים משותפת. הסימן הראשון והמובן לכל הוא משהו שגם בעלי חיים יצרו בינם ובין עצמם, והוא סימן למצוקה או לאזהרה. כך או כך, הוא מבטא מפגש עם משהו לא צפוי שראוי לתשומת לב מיידית. סוג של קריאת מצוקה.

3. נותנים להם דקה לחשוב על משהו שראוי לצעוק עליו. ניתן לתת דוגמאות: בדידות, שכול, קושי.

4. מודיעים שאחרי דקה אנחנו צועקים ביחד, וסופרים לאחור החל מעשר שניות לפני. ב'אחת' צועקים, בכל הכח, ומוציאים את כל האויר מהגרון בבת אחת.
[לא נותנים להם להתפרק: שישארו בשקט.]

5. עושים אסוציאציות של מילים: המנחה אומר מילה לא מפתיעה: לילה, חושך, שקט וכדומה, והקבוצה מתחילה למלמל לעצמה אסוציאציות שרצות להם מהמילה הזו.

6. אותו דבר, רק עם משפטים. לרוב, רצף של זרם תודעה שורד שני משפטים, וע"כ חשוב להדגיש שבכל פעם שהם מתחילים לחשוב, שיחזרו למילה הראשונית ויצאו שוב לדרך.

חלק שלישי: מעבר מסימבוליקה לקונקרטיות.

  1. מושיבים אותם בנוחות על האדמה. מבקשים מהם לעצום עיניים. גם המנחה עוצם עיניים.
  2. בכל פעם, המנחה אומר שמות של מקומות בארץ וכן מקומות סמליים, וכל אחד צריך לגעת בגוף שלו, מיידית, במקום שזה בגוף שלו. כלומר, המנחה אומר 'תל אביב', והמשתתפים נוגעים בעצמם במקום שהוא תל אביב בגוף שלהם. אסור לחשוב: התהליך צריך להיות מיידי.

המקומות הן גם מקומות ספציפיים וגם מקומות כמו 'החדר שלי' או 'הקיוסק ליד התיכון'. חשוב לשים לב שאנחנו בתוך מסגרת: הארץ. לא יוצאים ממנה, לא עוברים למקומות אחרים בגלובוס. הגבול חשוב כאן.
צריך שיהיו מספיק מקומות, ולתת מספיק זמן לכל מקום. כל התהליך אמור להיות כעשר דקות.

חלק רביעי: כתיבה

לאחר החלק השלישי, נותנים להם חצי דקה לשכב על הרצפה, ואז שיקומו, ישימו נעליים וילכו בשקט מוחלט לכיתה. הם צריכים לכתוב על המקום שהכי מפחיד אותם בגוף שלהם. המקום שיש בו מחבלים או עבריינים, שהם מסתובבים בו עם שכפ"צ וליווי.

חלק חמישי: משוב

כרגיל בסדנאות, למעט העובדה שצריך להקדים שני משפטים: הראשון, אין חובה להקריא. כל אחד יעשה מה שהוא מרגיש לנכון. השני, שההקראה הזו לא התקיימה מעולם. לא מחוץ לקבוצה, ולא בכלל. לא מגיבים יותר מאוחר לשירים המוקראים, ולא מציינים או מדברים עליהם עם מישהו, מהקבוצה או מחוצה לה, באופן גורף.

התאוריה מאחור

 

פחד הוא בהכרח חוסר ידיעה: אני לא יודע מה יכול לקרות, או שאני לא יודע מה יש במקום מסוים וכן הלאה. פחד מגוף, משמעותו חוסר הכרת גוף. העלאת הפחד למודעות למעשה מבטלת את הפחד. תרגיל כזה ניתן לביצוע עם מתבגרים, שמפוחדים מהגוף של עצמם. עם דתיים (ובפרט דתיות) שתופסים את עצמם כגוף סמבולי, ועם כל אדם באשר הוא, במטרה להגיע להשלמה ראשונית עם עצמו, עם הגוף שלו ועם היחס בין הגוף לבין התודעה. אנשים שהולכים עם כתפיים שמוטות, שמצומצמים בתוך עצמם, למעשה מפוחדים מהמקום שהגוף שלהם תופס במרחב. הסדנה יכולה להוות שחרור, ראשוני על כל פנים, מהתפישה הזו.

החלק הראשון של הסדנה מיועד להכרות עם עצמי: מה יש בי, מה אין בי? איך הגוף שלי מתפקד? האם אני מודע לגוף שלי, ולאפשרויות שלו? לרוב, אנשים מופתעים מהעובדה שהאויר עובר דרך הגרון בשביל להשמיע צליל, או שהאזניים מסוגלות להרגיש. אלה אופציות קיימות, ואנחנו מכירים אותם, אלא שהם לא נמצאים תחת המודעות של עצמינו.

החלק השני של הסדנה מבצע הכרה ראשונית עם השפה: מערכת הסמלים. זה אינו תרגיל חובה כחלק מהסדנה, אבל הוא מעלה למודעות את היותה של השפה מערכת סמלים, ואת היות הסמל ייצוג למשהו קונקרטי. הצעקה מבטאת את זה היטב, והאסוציאציות – תחילה בודדות, ובהמשך כזרם תודעה – מנכיחות את היות השפה לא כלום מלבד כלי שמכיל בתוכו משהו. לצערי אין לי זמן לפרט: במשפט אחד, ניתן להגיד שאסוציאציות מנכיחות את המסמן לבדו, בלי המסומן.

החלק השלישי מבצע מעבר משפה (סמלית) למציאות: אנחנו לוקחים מפה (לכן גבולות ה'ארץ' חשובות כל כך) ובודקים מה היא מסמלת במציאות. לוקחים את הסמל של 'ירושלים' ובודקים אותו על הגוף שלי: איך הוא מגיב. מה היא 'ירושלים' למעשה. כל החלק הזה הוא בסך הכל הכנה לשלב הבא, והוא מיועד להוריד את זה למציאות.

החלק הרביעי לוקח את הסמל, 'המקום שממנו אני מפחד', ובודק אותו במציאות: מה המקום שאני מפחד ממנו? למה אני מפחד ממנו? מה הידיעה הזו עושה לי? אנשים שמפחדים מהמין שלהם, מהכח שלהם או מתהליכים שמתרחשים בגופם ללא שליטה, מקבלים מימד של שליטה, של מודעות ושל יכולת לגעת במה שבאמת מפחיד אותם. וממילא, להפוך אותו לפחות מפחיד. למעשה, ניתן לשנות את החלק הרביעי לפי הצורך: אם יש צורך לגעת בנושאים אחרים (המקום שבו אין לי שליטה – השטחים הכבושים, המקום שאני הכי מתקשה ללכת בו וכן הלאה) אפשר לשנות. אישית אני חושב שכשלב ראשון, המקומות הלא מודעים הם החשובים יותר, ולכן כדאי ללכת על האופציה שאני הצעתי. קודם לשחרר מהפחד, אחר כך להתחיל לעבוד הלאה.

והערה טכנית:

אם זה כחלק ממערך מודעות, ניתן להדגיש את המודעות לגוף שלי, למקום שהוא תופס בחלל ולדברים שהוא עושה.

אם זה כחלק ממערך גבולות, ניתן להדגיש את נקודות ההשקה שבין הגוף למרחב שסביבו. את הקלט שלו לסביבה, את החושים ואת המקום של התודעה בכל הסיפור.

אם זה כחלק ממערך גוף, ניתן להדגיש כי את ההכירות ראשונית עם הגוף, עם הנקודות הבלתי ידועות בו, ומבצעת העלאת הגוף האישי למודעות.

 

מודעות פרסומת

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 491 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: