נרטיבים, מצוות ואמיתות | לפרשת פנחס

I.

אחת הסדנאות המעניינות-יותר שהעברתי השנה עסקה בנרטיבים. ביקשתי מהמשתתפים לספר סיפור שקרה להם השנה, בחרתי אחד מהסיפורים, וביקשתי מהם להתחיל למתוח אותו בהתאם לדברים שלמדו בסדנאות אחרות; שיחליפו את המוטיבים במוטיבים אחרים, שיבחרו נקודת התחלה אחרת, נקודת סיום אחרת.
זהו לא תרגיל נקודת מבט, הדגשתי. אתם לא צריכים לספר את אותו סיפור מנקודות מבט שונות. אתם צריכים שנקודות המבט השונות יצרו סיפור אחר.

קחו למשל את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ממתי אתם מתחילים לספר את הסיפור? ימניים-דתיים מתחילים לספר את הסיפור מבואו של אברהם אבינו לארץ כנען, אי אז לפני 3400 שנה בערך. תחשבו על זה, 3400 שנה של סיפור. סיפור שעובר דרך כל הגלובוס, טומן בחובו הקמת דת חדשה, שלש גלויות שונות, התמודדות עם מאות מלחמות ועמים שונים. המצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו הוא סוג של קתרזיס: הוא הדף האחרון בספר של ארבע מאות עמודים.
ערבים פלסטינים השמאל הישראלי, לעומת זאת, מתחילים את הסיפור, פלוס מינוס, לפני 140 שנה במקרה בטוב. במקרה הפחות טוב זה ב48'. במקרה העוד פחות טוב זה ב67'. אפשר לעמוד ולצווח עד מחר: "אבל מה? אתם לא רואים שהסיפור הזה מתחיל לפני? שיש פה רומן עב כרס?" והתשובה היא לא, הם קבלו רק את הדף האחרון. בשבילם זה סיפור קצר. הקונפליקט בעיני הימין הדתי הוא הקרע בינינו ובין הארץ, שמקבל התרה בחזרתינו אליה. בעיני הנרטיב הפלסטיני שמאלני, הקונפליקט הוא בין שני עמים. זה יכול להסביר למה בעיני הימין הדתי הערבים הם לא בעיה, בארץ. הפתרונות שהם מציעים נעים בין טרנספר למליון הערבים שחיים פה (אני לא נכנס לבעיות דמוגרפיות, ברשותכם. מינימום מליון נקודה שתיים) ובין התעלמות מהם. הם לא הבעיה.

[התיקונים נעשו על פי יונתן, שהוסיף וכתב: אני חייב להעיר שבלבלת בין הנראטיב של השמאל הישראלי לבין הנראטיב הפלסטיני. הנראטיב השמאלי אכן רואה את הסכסוך כסכסוך בן כ130 שנים בין שני עמים על ארץ. הנראטיב הפלסטיני רואה בעצמם כעם הארץ מזה אלפי שנים. ספר לימוד פלסטיני למשל מתחיח מהצהרה שהכנענים חיו כאן לפני 4000 שנה, ושרק אז אברהם היגר מחרן. אז אם אנחנו מקשיבים לעוד נראטיבים (שזה מבורך) בואו נקשיב להם.]

 טוב, זה נושא לפוסט אחר.

הצל של אנדר, בִּין: אותן התרחשויות, נרטיב אחר, סיפור אחר לגמרי. שימו לב לכיתוב: "ספר מקביל להמשחק של אנדר"

 רוצים דוגמא אחרת ובלי פוליטיקה? בבקשה. מכירים את 'המשחק של אנדר'? מכירים את הספר המקביל, 'הצל של אנדר'? אותה מציאות, שני סיפורים שונים לגמרי. זה לא שסיפור אחד נכון והשני לא, וזה לא ששני הסיפורים לא נכונים, או ששניהם נכונים לכל: כל סיפור נכון למי שמספר אותו. ככה הוא רואה את המציאות.

 עכשיו הבנתם מהו נרטיב?

 II.

ר' מרדכי יוסף ליינר היה תלמידו של הקוצקר, איש האמת הבלתי מתפשרת. באיזשהו שלב הוא פרש מהחצר: קנאותו של הקוצקר לא התאימה לדרך הנינוחה אותה הוא חיפש. הקוצקר סילק תלמידים, ר' מרדכי יוסף ביקש לקרב. אם הקוצקר היה בית שמאי ('אל ישנה אלא ל…'), ר' מרדכי יוסף היה בית הלל ('לכל אדם ישנה'). הוא הקים חצר משלו וכתב ספר בשם 'מי השילוח'. אני מביא את דבריו למרות ששמתי לעצמי חוק בלתי כתוב, שעניינו לתת את הפרשנות האישית שלי לתורה, כיון שהפרשנות שלו לפרשת פנחס היא, אולי, אחד הדברים הבוטים יותר שנכתבו בחסידות וביהדות בכלל:

 "…ולא יתכן כי זמרי היה נואף חס ושלום כי מן הנואף לא עשה הקב"ה פרשה בתורה",

קודם כל, לא יכול להיות שהתורה כתבה פרשה שלימה על מישהו נואף, ולכן, מסתבר, זמרי לא נאף. בניגוד למה שכתוב בכל מקום אחר. כן, הלאה –

"אך יש סוד בדבר זה, דהנה יש י' נקודות בזנות, הנקודה האחת מי שמקשט עצמו והולך במזיד לדבר עבירה היינו שהאדם בעצמו מושך עליו היצר הרע, ואחרי זה יש עוד ט' מדרגות, ובכל המדרגות שניטל מהאדם כח בחירתו ואי אפשר לו להמלט מעבירה, עד המדרגה העשירית, היינו מי שמרחיק עצמו מן היצר הרע ושומר עצמו מן העבירה בכל כוחו עד שאין ביכולתו לשמור את עצמו יותר מזה, ואז כשנתגבר יצרו עליו ועושה מעשה אז הוא בודאי רצון השם יתברך, וכענין יהודה ותמר, ואיהי בת זוגו ממש וזה הענין היה גם כאן, כי זמרי היה באמת שומר עצמו מכל התאוות הרעות, ועתה עלתה בדעתו שהיא בת זוגו מאחר שאין בכוחו לסלק את עצמו מזה המעשה."

 במילים אחרות, ישנו ספטקרום של מדרגות בזנות. המדרגה הראשונה היא מי שהולך בכוונה לזנות, ואז מגיע היצר הרע ומעורר בו תאווה לחטא. ומן הצד השני, מישהו שבכלל לא רוצה לזנות, אלא שודאי לו שזהו רצון האל! לדוגמא, זמרי. הוא היה כל כך פרוש מן העבירה, עד שכאשר התעוררה עליו התאווה, הוא הסיק שזה בכלל לא היצר, אלא רצון האל, הדרך של האל להגיד לו שהיא, כזבי בת צור, היא בת זוגו. עד כאן הנרטיב של זמרי. עכשיו פנחס –

 "ופנחס אמר להיפך שעדיין יש בכוחו לסלק עצמו מזה, וזה שמרמז הגמרא י' נסים נעשו לפנחס, וכדאיתא שם אלו פירש זמרי והרגו לפנחס היה פטור כי באמת היה כאן שקול הדעת כי גם על פנחס היה מקום לבעל הדין לחלוק שמצוי בו מדה הנראה לעינים שהוא כעס כמו שבאמת טענו עליו זאת"

 כלומר, לפנחס היה נרטיב אחר: זמרי זוֹנֶה עם ארמית. אם זמרי היה מציג את הנרטיב שלו, הוא היה יכול להתגונן, כיון שלא באמת חטא. עכשיו, כמובן, עולה השאלה מאליה: שני נרטיבים שונים, מי מנצח? מה האמת? חכו, גם על זה יש תשובה:

"והיה הדין בזה 'שודא דדיינא' ופירש ר"ת על זה שיכולת הדיין ליתן לקרוביו, ולכך יצא פנחס זכאי לפי שהיה קרוב למשה רבינו עליו השלום…"

 ישנם מקרים שבהם אין הכרעה בהלכה, והדין נתון להכרעת הדיין. רבינו תם אומר על זה שהדיין אפילו יכול לקחת את הכסף ולתת למי שבא לו, כיון שהדין תלוי בו. ומי השילוח מקיש משם אלינו, ואומר שהסיבה היחידה שפנחס יצא זכאי, במאבק בין הנרטיבים, היא שמשה רבינו היה קרוב שלו, והוא היה הדיין. בהמשך אומר מי השילוח שפנחס לא הצליח לראות את מה שזמרי ראה, כיון שהיה מוגבל לשכל אנושי, שמכיל תפישות וצמצומים של 'מותר' ו'אסור'. אבל אין לי מקום לדון בזה. בכל אופן,

 וואו.

 III.

הטקסט הזה מדהים לא בגלל שהוא מכיר בנרטיבים, ולא בגלל שהוא אינו מכריע ביניהם, אלא בגלל שהוא נותן לגיטימציה מוחלטת לעשות מעשה שהוא לכאורה עבירה, ועוד מהחמורות יותר. וכזו קנאים יכולים לפגוע בו. זמרי בועל ארמית. התורה מראה את זה כדבר אסור. פנחס הורג אותו והקב"ה נותן לו את בריתי שלום, ומי השילוח הופך את כל הקערה על פיה, ולכאורה הופך את מעשהו של זמרי ללגיטימי.

 אלא שחשוב להדגיש: מי שבעיניו זו 'עבירה', אסור לו לעשות אותה. מי השילוח לא התיר לאף אחד לחלל שבת. המימד עליו הוא מדבר, מימד של אִיוּן התודעה ושמיעת הרצון האלוהי, הוא מימד בו אין מחיצות של צמצום, כללים, טקסים או פולחנים. אין 'טוב' ו'רע', אין 'נכון' ו'לא נכון'. יש רק רצון האל. אדם שתופש את חילול השבת כ'חילול' של השבת, אסור לו לעשות זאת. אדם שברור לו שהמעשה אותו הוא הולך לעשות זה רצון האל, בלי להתייחס לשאלה איך הוא נראה בעיניים אחרות, תוך לקיחת הסיכון שהוא עומד לההרג בגלל זה – ובכל זאת – יעשה את המעשה בלי להתייחס ל'מותר לך לעשות את זה'. מי השילוח לא מעניק היתר, אלא פותח את הדרך לחוות חיים מוכוַנים לתדר אחר.

במילים אחרות, לו היה זמרי מכיר בנרטיב שלו כנרטיב, כמשהו יחסי, שנכון רק לו, היה אסור לו לעשות את המעשה. איזה מלכוד: מצד אחד, הסיבה היחידה שבשלה מותר לו לעשות את המעשה היא כי זה הנרטיב שלו. מצד שני, ההכרה בעובדה שזה הנרטיב שלו אוסרת עליו, ממילא, לעשות את המעשה. הרפלקסיה, המודעות העצמית הזאת, הורגת את האותנטי. אבל גם ההליכה אחר האותנטי הורגת – פנחס נקם בו. אז מה אפשר לעשות?

 אני חושב שמי השילוח מודע לפער הזה. הפתרון שהוא מציע, ה'שודא דדיינא', מפיל עלינו את האחריות: היחידי שיודע אם לעקל או לעקלקלות – מלבד האל – הוא אנחנו. אנחנו מספרים את הסיפור של עצמינו, ועלינו מוטלת האחריות להפוך אותו למציאות ככל שניתן. אם השאלה היא מה עושים עם הפער הזה, הרי שהפתרון הוא ליצור מציאות שתהיה מותאמת כל כולה לנרטיב; שהנרטיב לא יהיה יחסי, עוד ברירה מבין הברירות, אלא היחידי האפשרי. אם השאלה היא איך אפשר 'לדבר את' כש'מדברים על', אולי הפתרון היחידי הוא להפוך את הדיבור למשהו אחר לגמרי. אולי לשתיקה, ל'אִיוּן' העצמי, להקשבה למשהו אחר.

 IV.

אני מבקש לקשר את כל זה להגדרות ה'דתי' – 'חילוני' והספקטרום הרחב שנפרש ביניהם. לאחרונה אני נתקל יותר ויותר בחברים שמנסים להגדיר את עצמם על הציר. לדעת: אני חילוני? דתל"ש? דתי? מאמין אבל לא מחויב להלכה? דתיית-מכנסיים או דתי-פאבים. איך מתמודדים עם הצורך הזה, במחיצה שתגדיר לי מי אני?

סרוגים: לייט? מעורב? פיקנטי? מה אני בדיוק? (צילום: יח"צ)

 אולי המחיצות הסוציולוגיות האלה הן אלה שתוקעות אותנו. בסופו של דבר, אולי המבחן לא צריך להיות איפה אני ממוקם ביחס לחברה, אלא איפה אני ממוקם ביחס לעצמי. כמה אני נכון. כמה אני משתיק את האגו העצמי שלי, מוריד את המוּדעוּת, ומנסה להיות אמיתי לגמרי.  זה נכון ביחס לכל נרטיב, זה נכון ביחס לכל מציאות. הורדת המציאות מאפשרת לי לשמוע את הנרטיב האמיתי שלי, להיות חלק מהמציאות בו הוא נכלל, וממילא לצאת לעולם תוך שאני מכוון יותר. זה לא אומר שאני לא אכיר בנרטיב שלי כאמיתי, או שלא אכיר בנרטיב שלי כיחסי: אני פשוט אוציא אותו מהמגבלות האלה. הוא יהיה גם אמיתי וגם יחסי.

 וכתשובה לשאלה 'האם יש אמת אחת', כנראה שהתשובה היא שיש, והיא מוחלטת, אבל היא מוחלטת רק בשבילי.

 V.

"אֲבָל סְפֵקוֹת וַאֲהָבוֹת עוֹשִׂים
אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ
כְּמוֹ חֲפַרְפֶּרֶת, כְּמוֹ חָרִישׁ.

 וּלְחִישָׁה תִּשַׁמַע בַּמָּקוֹם
שֶׁבּוֹ הָיָה הַבַּיִת
אֲשֶׁר נֶחֱרַב."

 (יהודה עמיחי, המקום בו אנחנו צודקים)

מודעות פרסומת

16 Responses to “נרטיבים, מצוות ואמיתות | לפרשת פנחס”


  1. 1 אנונימי 12 ביולי 2012 ב- 13:59

    מדהים. מעורר לא מעט מחשבות

  2. 2 בת-אל סרי 12 ביולי 2012 ב- 15:28

    ואוו! כול כך נהנתי.
    כתבת: "…הרי שהפתרון הוא ליצור מציאות שתהיה מותאמת כל כולה לנרטיב; שהנרטיב לא יהיה יחסי, עוד ברירה מבין הברירות, אלא היחידי האפשרי" – בחזרה לזימרי, איך הוא היה אמור ליצור מציאות שתתאים כ"כ לנרטיב? (או שבזה נפסק המשל כנמשל)

    • 3 יהודה גזבר 12 ביולי 2012 ב- 15:50

      הוא חי במציאות כזו. תודעת 'שמיעת רצון האל' באה רק מתוך אִיון של העצמי, וממילא קבלת המציאות מבחוץ, ללא תודעה מתווכת. הוא לא היה אמור ליצור מציאות כזו. העובדה שהוא שמע שהיא זו הראויה לו, למרות ששמר עצמו מן החטא, מחייבת את היותו במציאות שבה ניתן לשמוע את רצון האל.

      [למעשה, מי השילוח מבצע פה מהלך מתודי יפיפה: הוא לוקח, כקיצון אחד, את האדם שהולך לחטוא במודע. מפרק אותו לגורמיו (אדם, שהולך לחטוא, במזיד), ויוצר היפוך בצד השני (רצון האל, לא חטא, מתוך הכרח). מכיון שזמרי לא חטא (האמצעי) הרי שגם שני האחרים נכונים לגביו, וכולי וכולי. זה קשור בצורה ישירה לתפישת האימננציה, פרשנות הבעש"ט לקבלת האר"י (ובפרט הפרשנות של המגיד לפרשנות הבעש"ט), אבל אכמ"ל.

  3. 4 יהוידע כהן 12 ביולי 2012 ב- 16:31

    יפה מאוד גזבר. כתוב רהוט ומעניין.

    נכון שהקטע שהבאת מהספר מי-השילוח הוא קטע מרתק ומהפכני. אבל בעיניי הוא שלב מאוד מתקדם בפרשנות. ז"א, על-גבי הפרשנים האחרים, שלדידם זמרי הוא רשע ופנחס הוא צדיק. אבל לבוא ולהפוך את הכתובים?! כלומר, רק בשלב מאוחר יותר. אחרי שהגדרנו שיש טוב ויש רע בעולם ובאדם, אחרי שתמונת המציאות ברורה לנו, ניתן להפוך את התמונה.

    וקצת יותר בהרחבה. המקובלים והחסידים הופכים מידי פעם את נקודת המבט. (למרות שהקטע ממי השילוח על זמרי הוא מהבולטים ומהנועזים ביותר). ומקור הדברים הוא בהקדמה לזוהר, שמי שיכנס לישיבתו של רשב"י הוא רק מי שידע להפוך חושך לאור ומר למתוק. אבל כדי להפוך את התמונה, צריך לקבל אותה ישרה. כלומר, אחרי שהבנו והפנמנו מה טוב ומה רע-אז להפוך.
    הבעש"ט (ואולי הרב גינזבורג) לימד שיש שלושה שלבים בהפיכת הרע לטוב: הכנעה, הבדלה והמתקה. ההמתקה באה רק בסוף-אחרי שהכנענו את הרע ואז הבדלנו בין הדברים, ניתן להעלות את הדברים לשורשם ולהמתיק את המר.

    ועוד הערה. הפיכת התורה לנראטיבים אישיים סובייקטיביים (למרות שיש נימה כזאת בתורה, כמובן) עלולה להפוך את אלוהים ואת הדת לעבדים של האדם. כלומר, אני במרכז. ולא אלוהים במרכז. דת האני. ואילו בדת, בכל דת, אלוהים הוא הריבון והאדם כפוף למצוותיו. זה לא אומר כמובן שאין לאדם ספייס, ואפילו ספייס רחב, להחליט על חייו. אבל מצוות אינן אישיות-סובייקטיביות אלא אלוהיות-אובייקטיביות. ברור שיש גם בדת אלמנטים סובייקטיביים אך הם שוליים יחסית. [ובהלכה-בכלל…]

    • 5 אורי אוחיון 13 ביולי 2012 ב- 1:42

      לענ"ד זה בדיוק חידושו של מי השילוח כפי שהבנתיו: שהאדם במרכז… כלומר: גם זמרי וגם פנחס רואים את הדברים בנרטיב שלהם, שניהם סובייקטים שמנסים לבטא את רצון הא-ל כפי שהם מבינים אותו, לשניהם אין גישה אמיתית לאמת המוחלטת… משה בהכרעתו יוצר, כביכול את האמת הרלוונטית למציאות (לא המוחלטת, לא 'הדבר כשלעצמו' הקאנטיאני), אולם גם ההכרעה של משה וגם ההריגה הקנאית של פנחס לא נובעות מתוך 'אני יודע מה האמת', אלא 'זו האמת שלי', המתגלה דרכי (ואני לא חולק פה על המאמר, ברור שהאמת שלי היא אמת רק כשר אני באמת רואה אותה כך, כמוחלטת). אפילו משה, שכאילו אמור להיות האובייקטיבי והכולל פה בסיפור, מכריע מתוך הנרטיב שלו, אבל זה לא אומר שאין פה הכרעה…
      עוד הערה קטנה שלי: אולי אפשר להבדיל קצת בין הכרה שלי באמת שלי כנרטיב אישי שלי, לבין התכחשות עצמית. לצורך העניין, זמרי יכול אפילו להיות מודע לכך שזה 'חטא', ככלל, אם ברור לא שכרגע, ספציפית, הוא צריך לעשות זאת (כמובן, ללא התכחשות עצמית). לפעמים אפשר להתגבר על האובר-מודעות-עצמית אם מודעים גם אליה…

  4. 6 טל 13 ביולי 2012 ב- 10:48

    אבל רצון האל רשום בתורה, לא?
    ולכל אדם ישנו היצר למצוא למה רצונו הפרטי הוא רצונו של אלוקים.
    אנו חושבת שאמת יש אחת, לכולם.

    • 7 יהודה גזבר 13 ביולי 2012 ב- 14:57

      אני חושב שזו תפישה, צר לי, פשטנית במקצת. מחלוקות היו מאז ומעולם, וזמרי (ואליהו בהר הכרמל, ועוד ועוד) הם דוגמאות מעולות למה לא תמיד רצון האל הוא מה שכתוב בתורה.
      אני לא חושב שיש אמת אחת, אבל הדיון בזה יקח יותר מדי מקום. בפוסט אחר, מתישהו.

  5. 8 יהודהו 13 ביולי 2012 ב- 11:00

    זה ניסיון יפה, אבל עדיין קשה מאד עד בלתי אפשרי לצאת מהפרדוקס הזה (ע"ע מה שכתבת אי-שם "כולנו אגנוסטיקנים").
    (אגב, את ברעיון של שודא דדייני בהקשר הזה לא ראיתי במקומות אחרים, אבל עצם הכיוון שכזבי היא בת זוגו האמיתית של פנחס מקורו נדמה לי באר"י, וזה מופיע גם בר' צדוק)

    • 9 יהודה גזבר 13 ביולי 2012 ב- 14:55

      ר' צדוק הוא תלמידו של מי השילוח, כידוע.

      לרוב אני לא מצטט בבלוג הזה רבנים. הסיבה שציטטתי היא כיון שמי השילוח מנסה, ולעני"ד זה גם עובד לו. לי זה לא עבד, מה לעשות.

      [הפתרון הוא לא להכנס לפרדוקס הזה. אבוד לי כבר.]

  6. 11 נחשון, כנראה. 13 ביולי 2012 ב- 11:10

    אני לא יודע, יהודה, אני לא יודע. קשה לי, קשה לי מאוד עם הגישה הפוסט-מודרנית הזו, על נרטיביה והרלטיביות והשיחים שהיא שותלת בכל פינה.
    מצד אחד ברור לי שהאמת שלי, שמבחינתי היא אמת מוחלטת של מאה אחוז – במבט כולל היא חייבת להיות אמת חלקית, אם בכלל, אבל ברור לי (וזה מה"ברור"ים הללו שאינם ניתנים להפרכה, המעטה או הכנסה לכלוב ה"סיפור שלי".) בה במידה שישנה אמת כזו, אמת כוללת ורבגונית ומורכבת, אבל אמת מוחלטת, טהורה ונוקבת.
    לפעמים אני חושב שעשיתי בשכל ללכת ללמוד מקצוע ריאלי. אין "משוואת שרדינגר היחסית" (או שיש? טרם התעמקתי בתורת היחסות), אין את "סיפור הטיטרציה מנקודת המבט של יון ההידרוקסיד", ולכל מטריצה יש רק דטרמיננטה אחת, לא חשוב כמה איברים יש בה. יש לא-נכון, הרבה ממנו, ונכון – אחד. וזהו, תודה לאל.


  1. 1 על חוסר היכולת להגיד משהו / לפרשת דברים « הכריכה האחורית טראקבאק על 26 ביולי 2012 ב- 13:41
  2. 2 על חוסר היכולת להגיד משהו | לפרשת דברים « הכריכה האחורית טראקבאק על 26 ביולי 2012 ב- 13:42

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 488 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: