קצת מוזר לי לעצור באמצע השטף הבלתי פוסק של החדשות ולכתוב על מישהו שמת מזמן, לפני שלש עשרה שנה, וכבר איננו איתנו. יותר מזה, מישהו שלא הכרתי אפילו את הנוכחות התקשורתית שלו. שבשבילי הוא רק סמל, כמו הרבה סמלים אחרים, ובכל זאת: ב18 ביולי 1999 נפטר מאיר אריאל, זמר, משורר, מלחין. הוא לא צבר תהודה בחייו, אבל להופעות המחווה לזכרו מגיעים אלפים. איכשהו, כמו לא מעט סופרים ואמנים שזכו לכבוד הזה רק אחרי מותם, גם אותו לא הצליחו למצוא.
לא היה לי פשוט במהלך הצבא. אני ומסגרות לא חברים טובים ומעולם לא היינו, והשילוב המנצח של מפקדים, לחץ זמנים, מערכת שלא אכפת לה ממך כאדם (זה לא עניין הטיפול בפרט, אלא שאתה נתפס כלוחם, לא כמי שאתה) וקושי נפשי להיות האיש הרע, ה'חייל' שמצפים ממני. אפשר לראות את זה בסיפורים שכתבתי אחר כך, היה אפשר לראות את זה כבר אז: כמויות הרעל שניקזתי החוצה היו לא הגיוניות. הייתי מריר, הייתי סרקסטי, הייתי ציני. ובשתיים בלילה בעמדות השמירה, על יד הטנקים, בלב ים הפודרה וכלי המלחמה הגדולים, אני זוכר את עצמי עוצם עיניים ומתפלל בקול את ה"אוהו" שפותח את 'לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ'. ואחר כך מתבונן אל הירח, שהיה אותו ירח גם במלחמת ההתשה, כשמאיר אריאל עצמו כתב את השיר מול המערך המצרי, מתצפת על העיר, כותב:
"חוץ מכוכב אחד קטן שהתחזה נצנוץ חשוד
הפזמונים עברו בסך בלי שום דבר
ועוד מבט על הירח על העיר ועל הים
ואז חבר בא ואומר זמנך עבר.
נפלו שני תה פלחי תפוח עוד ארבע חמש סיגריות
כי פתאום נתקע לי כאן השיר,
אבל עכשיו הוא יצחק אותה על המיטה הרחבה שלו
והוא אחד העצובים בעיר."
תמיד הייתי מסתכל על השעון בדקות האחרונות של סוף השמירה, מכוון את זה נכון, כך שכשהמחליף יבוא הוא יגיע בדיוק בשורה 'ואז חבר בא ואומר: זמנך עבר', להרגיש כמו נבואה. לפעמים היו המחליפים מאחרים, ואז הייתי חוזר על זה, כמו מנטרה, כמו תפילה, שוב ושוב ושוב ושוב, עד שהוא מגיע. ואז הייתי הולך חזרה למיטה, חושב על הצבא, על כמה זמן נשאר לי עד שאצא שוב הביתה מבית הכלא הגדול בעולם, וממלמל לעצמי: "והוא אחד העצובים בעיר". ולפעמים, אכן, כזה הייתי.
(והביצוע הוא של אהוד בנאי, כי אני חושב שזה מהמקומות שבהם הקאבר מתעלה על המקור)
עוד אני זוכר: כשנפרדתי ממישהי שיצאתי איתה, ולא הצלחתי להתאושש, והבית האחרון מ'נשל הנחש' היה הצלצול שלי בפלאפון. חשבתי אז שאין שיר גדול ממנו בעברית. שלא קיים, שאי אפשר לכתוב משהו יותר נכון, במנגינה יותר מדויקת, מהשורות האלה:
"וגם היתה לי בחורה
קצת פראית קצת לא ברורה.
אך לא הגיע לה שאשתגע –
אז במכונית שכורה
הרסתי לה את הצורה
ועכשיו אני מתגעגע.
ולך תצא מזה עכשיו,
איך תצא מזה עכשיו,
מוצץ גבעול מתחת איזה גשר.
מי צריך אותך עכשיו?
מי בכלל זוכר אותך עכשיו?
לך תתחיל למצוא שוב את הקשר."
ירידת הטונים שלו, ועליית הגעגוע שב"ועכשיו אני מתגעגע" – וואו. הלב נכמר. לך תצא מזה עכשיו. העניין המדהים הוא שלטעמי מאיר אריאל לא היה המשורר הגדול ביותר בעברית, או המלחין הגדול ביותר, או אפילו הזמר הגדול ביותר. היו אנשים ששלטו טוב ממנו בשפה, ואפילו נגנו טוב ממנו. אבל הוא שידר אמת. אפשר להבין: אמת לא כמו שמישהו אומר לך משהו נכון. אמת כמו ריח של אדמה, אמת כמו פנים צרובות שמש, כמו גבעול מתחת לגשר: אתה יודע שגם הוא ידע. שגם הוא התגעגע. שהוא לא ליהטט בשפה בשביל ללהטט בה, אלא כי היה משהו גדול מאחוריו שהיה צריך להאמר, והנה נאמר.
זה כמו שבאים לילד קטן שבוכה, ומבקשים ממנו להנחם על האבדן, לחדול מהבכי, והוא לא מסכין. עד שאתה רוכן לגובה שלו, משתופף על עקביך, ואומר לו: "אתה יודע, לפני המון המון זמן, גם אני איבדתי משהו גדול". וזה משהו שעובד רק אם הוא באמת. בצורה הכי תמימה שיש. בלי שמץ של מניפולציה: גם אני הייתי בסרט הזה. יצאתי. תקשיב לי.
אבל לא רציתי לכתוב על הגעגוע האישי שלי למישהו שאני לא מכיר, לציפיה שהמת יוציא דיסק, שמשהו יקרה. רציתי לצטט משהו שפורסם בזמנו וחבר קישר אליו בפייסבוק לא מזמן. רציתי לכתוב על המשהו הגדול הזה, שדוּבָּר בו לעיל. בזמנו כתב מאיר אריאל מכתב לדב אלבוים. הוא הופיע בספר הכתבים שלו, ופורסם לאחר מכן באינטרנט.
וכך כתב:
"מזה זמן פונים אליי בעניין תופעת החזרה בתשובה ואני לא מבין מה רוצים ממני.
אינני חוזר בתשובה, בכל אופן לא זה שעליו נאמר 'במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד', כגון מי שעשק אלמנה ויתום וחדל מזה. אם לוחצים אותי לקיר, אני מודה בשפה רפה שיש לי אמונה באלוהים, בתורת משה בעם ישראל. ומה שאני עושה עם זה, זה ממש לא עניינו של איש כשם שזה לא ענייני מה מישהו עושה בשביל האמונה שלו.
מקובלת עליי אמרתם של ג'ון לנון ואלטון ג'ון שמה שמעביר אותך את הלילה זה בסדר גמור. כסף, כדורגל, מין, אומנות, אופנה, כדורים נגד כאבים, סמים, הימורים, תקשורת, אוכל – מה אכפת לי. מה שמסדר לך את הראש – מקובל עליי. למעשה כל מה שאתה מאמין ועושה זה דת. כל מה שנותן לך כיוון, קנה מידה, ביטחון עצמי, טעם – זה אמונה. כל אדם מאמין. אי אפשר לאדם בלי אמונה כל שהיא ואי אפשר לאמונה שלו בלי צורה, גוף. והגוף של האמונה שלו זו הדת שלו. כולם דתיים. לכל האמונות יש טקסים, תלבושות, מסורת, שולחנות ערוכים ויודעי חן.
למשל שמעתי מאחורי הפרגוד של פיפ"א ששוקלים לבטל את הנבדל ולהעניק נקודות למהלך טקטי מבריק. ויכול אדם בכמה מיני אמונה כדי להעביר את הפחד. ויש חרדות. ואימה, חשכה, וחיל ורעדה. ויש יראה שהיא רצונית חופשית בשעה שכל השאר קופצות על בן אדם פתאום ויש לו כוח לרסן אותן. אדם נתקף פחדים. אך איננו נתקף יראה. הוא מיירא את עצמו מדעת כסגולה נגד פחדים וחרדות ואימה.
מעין עסקת חליפין: "קחו יראה ואל תקפיצו עלי ביעותים". והיראה היא סוג של אמונה שיש לה גוף, צורה, דת של מעשים נראים לעין. ואם המעשה מעיד על אמונה אפשר להגיד שכל אדם מישראל שעושה לבנו ברית מילה יש בו יראת אלוהי אברהם יצחק ויעקב. אפילו מידת יראתו קטנה שבקטנות. אפילו אורח חייו מעיד על אמונה אחרת ואפשר להביך אותו בשאלה: "איך אדם נאור שכמוך בעידננו המתקדם עושה מעשה כזה", עדיין יראתו יראה כשהוא ממלמל בטקס הברית "ה' מלך ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד" אפילו הוא ליברל מוצהר, קומוניסט שרוף, הגיוניסט מושבע, מחקריסט חדש. ואיש מהנוכחים העדים לא חושש לנשיאת שם לשווא.
ואם רוב רובו של העם היהודי ניכר עפ"י הדת היהודית – שאי אפשר להפריד בין היהודים ודתם – יוצא שהעם מאמין ומחזיק בדתו – כי אחרת לא היה עם. יוצא שהעם לא ממש יכול לחזור לאמונה שלא ממש עזב. לא-כל-שכן אני לא יכול לחזור למקום שלא הייתי בו. לכל היותר אני יכול ללכת למקום כזה אבל את מי זה צריך לעניין ולמה. כל אחד והפוזה שלו. סליחה, מה הייתה השאלה?
שלך בידידות,"
נהדר, נכון?
אני רוצה להתעכב על שני דברים.
הראשון הוא המשפט הזה: "למעשה כל מה שאתה מאמין ועושה זה דת. כל מה שנותן לך כיוון, קנה מידה, ביטחון עצמי, טעם – זה אמונה. כל אדם מאמין. אי אפשר לאדם בלי אמונה כל שהיא ואי אפשר לאמונה שלו בלי צורה, גוף. והגוף של האמונה שלו זו הדת שלו. כולם דתיים. לכל האמונות יש טקסים, תלבושות, מסורת, שולחנות ערוכים ויודעי חן"
במילים אחרות: כל דבר שאדם עושה על פי אמונתו, זה דת. ומה היא אמונתו? מה שמעניק לו משמעות. כלומר, רודף פרפרים הוא מאמין ברדיפת הפרפרים, ומעשה הרדיפה הוא הליכה על פי חוקי הדת עצמה. נניח: אדם רוצה לצחוק על דתיים וממציא את 'מפלצת הספגטי המעופפת', הרי שהאמונה שלו היא שהדתיים סתומים, והדת שלו היא להציע הצעות חוק שנותנות פטור מיוחד למאמיני המפלצת ההיא. אני לא רוצה להכנס כאן לדיון של דת ומדינה, אלא להציג את הנקודה שמהרגע שיש לנו זמן פנוי לחשוב (בערך בעקבות המהפכה התעשייתית, לרוב בני האדם בעולם) ולבדר את עצמינו, אנחנו לא שקועים במלחמת הקיום, וממילא מחפשים משמעות אחרת. הדברים שאנחנו עושים בעקבות מציאת אותה משמעות (ותהא איסוף בולים או מלחמת עולם), זה הדת שלנו.
[אפשר יהיה לטעון כנגדו שלמשמעות שהוא מצא (קרי, אלוהים) יש תוקף מוחלט בזכות עצמה, אבל 'משמעות' היא משהו, כמו שכתב רולאן בארת, שאנחנו מעניקים לדברים. כלומר, אין לשום דבר משמעות מצד עצמו: יש לו משמעות שאני מעניק לו. מאיר מעניק לחיים שלי את המשמעות הזו, אחרים יעניקו את מפלצת הספגטי]
והדבר השני הוא המשפט "ואם רוב רובו של העם היהודי ניכר עפ"י הדת היהודית – שאי אפשר להפריד בין היהודים ודתם – יוצא שהעם מאמין ומחזיק בדתו – כי אחרת לא היה עם. יוצא שהעם לא ממש יכול לחזור לאמונה שלא ממש עזב. לא-כל-שכן אני לא יכול לחזור למקום שלא הייתי בו. לכל היותר אני יכול ללכת למקום כזה. אבל את מי זה צריך לעניין ולמה. כל אחד והפוזה שלו."
הפתיחה עוסקת בכך שיש אחדות בין העם היהודי והזהות היהודית (אפשר להתווכח על זה, אני לא מוצא טעם), ולכן אי אפשר באמת לחזור בתשובה או לחזור בשאלה. ואמונתו האישית של מאיר, וכן של כל אחד בעולם, לא צריכה לעיין אף אחד מלבדו.
היו רגעים בחיי שחשבתי שאני מתפוצץ. שאין בי את הכח להמשיך ולהלחם כנגד אנשים שלא מאמינים באותם דברים שאני מאמין בהם, שמזלזלים ברבנים שלי, במורים שלי וברעיונות שלי. בריצות בלילה, סביב היישוב ודרך השדות ועד השחר, במסדרים בצבא, בלילות לבנים, בשמירות שלא נגמרות וברגעי בדידות בלתי נקלטים הייתי שר בגרון ניחר, בצעקה שקטה מאוד, באין אונים, את העיבוד שעשה מאיר אריאל לשירו של בוב דילן ' Knockin' on Heaven's Door':
" אמא שימי ארצה את תותחי
אין לי כח עוד ללחום
ענן שחור ארוך נוחת עלי
דופק לי על דלתי מרום
טוק טוק טוק
על דלתי מרום"
שיהיה לזכרו.
הכריכה האחורית 
מדהים כמה חוויתי אותו דבר בצבא. עוד ציטוט שליווה אותי ככה זה גם: "אמא, בואי והסירי את כוכב רב הסמל הזה מעליי, אין לי על מי להסתלבט איתו כאן…" – על ההיררכיה הזאת, של מגלומנים שמתנשאים וענקי נפש שנרמסים תחתיהם, "עליונים למטה ותחתונים למעלה..".
בין הטנקים וחולות שיזפון מחלקה שלימה עומדת בשלשות מחכה למפקד שיגיד להם ללכת לישון לפני שבת ראשונה בצבא. חיוך נמתח על פניו. עולים על מדים. הלילה לא הולכים לישון. אבל עברנו את פרעה נעבור גם את זה.
אני מוצא את עצמי חוזר וקורא את הפוסט הזה… אחד הדברים הכי יפים שקראתי, אצלך או בכלל. ואני אפילו לא אוהב את מאיר אריאל. תודה.
ריגשת מאוד.
תודה.
אני חולקת עליך – לדעתי מאיר אריאל הוא כן המשורר הגדול ביותר שכתב בעברית, בגבולות הז'אנר שלו (הקרוי בלעז סינגר-סונגרייטר). אף אחד מאלו, ולו האהובים עליי ביותר, לא יודע לשחק בעברית כמוהו, וכפי שאבחנת יפה – לעשות זאת מבלי ששעשועי השפה יאפילו על הכוונה.
אהבתי את האמירה שלך לגבי האמת שהוא משדר, הזדהיתי עם תחושת הגעגוע למישהו שלא הכרת (יש רגע מצמרר בדיסק של שנה למותו, אביב גפן שר את השורה מ"נשל הנחש": "ועכשיו אני מתגעגע" – ומהקהל נשמעת צעקה: "גם אנחנו!"…),
ובאופן כללי נהניתי לקרוא.
תודה!
להגדיר 'המשורר הגדול ביותר שכתב בעברית, בגבולות הז'אנר שלו' זו אמירה שמסייגת את עצמה. אבל ככלל עולים לי עוד כמה (אריק ברמן, ואפשר להתווכח על זה. אין ספק שמאיר אחד משלשת הגדולים).
ותודה.
התכוונתי לומר שהוא המשורר הגדול ביותר אם מוציאים מהמשוואה את המשוררים ה"אמיתיים". בין כותבי השירים (ולא השירה) אין גדול ממנו, בעיניי.
ואתה לא הזכרת את אריק ברמן באותה נשימה עם מאיר אריאל הרגע.
🙂 שבוע טוב.
עקרונית – את צודקת.
אכן הזכרתי אותו ואת אריק ברמן ביחד. לא יקרה שוב. למרות שלטעמי, אריק ברמן הוא גדול כותבי השירים שחי כיום. שנון ברמות מטורפות, ומדויק להחריד.
אגב, הייתי קורא את הבלוג שלך מדי פעם. לכבוד הוא לי לארח אותך כאן. ברוכה הבאה.
שבוע טוב.
זה יפה ונכון, תודה.
(אגב, השירים שהזכרת הם נהדרים, אבל אני חושב שלשרים האופטימיים והשמחים יותר יש חן מיוחד, ובראשם "מודה אני", היה לי חבל שהתעלמת מהם)
כל כך, אבל כל כך מוכר.
הייתי תמיד מתחנן להיות ב"בונקר" או ב"אחורית" ולא בש.ג., בגלל שבש.ג. יש שני אנשים ואין משקפת, מה שגורם לי להפסיד את הריטואל של לשוטט עם המשקפת על כל הגיזרה, לתפוס את עצמי מביט בירח פתאום, ואז לשיר לעצמי בקולי קולות, כמה פעמים רצוף, את "לילה שקט עבר על כוחותינו".
ואני עדיין חושב שסביר לומר שאין שיר גדול מנשל הנחש בעברית, אם כי אני מעדיף דווקא את הבית שלפניו, הבית המופלא על המצנח, אותו ניתחתי פעם עם ארגמון כמדומני, ומצאתי אותו רב משמעויות וחד אבחנה לגבי דור האינטרנט, הפלורליזם והאפשרויות הבלתי מוגבלות. ולא במקרה ממנו מגיע (מגיח) שם השיר, למרות שהוא מוזכר באגביות מוחלטת, לכאורה.
תודה לך על ההזדמנות הזו.