רב הנסתר (ועוד קצת) / חנוך דאום

הרשימה נערכה והועלתה מחדש. כנ"ל חלק מהתגובות, מטעמים ידועים. צר לי אם מישהו נפגע מהעריכה.
כמה דברים שנראה שהיו לא ברורים במקורם: הכתיבה פה לא מתיימרת לידע מוצק בדברים מסוימים, ובפרט בעניינים סבוכים כמו מגדר וזהות מינית. כמו"כ, יש כאן נסיון לנתח את דעותיו של דאום בנידון, ולא להכביר בדעותי, למרות שאני – כפי שיצוין – די מסכים איתו.
תודה לכל המגיבים.

—————-

א.
עולם קטן לא יפרסמו ביקורת על חנוך דאום, ואפילו לא טרחתי לברר את זה עם העורך. עד כדי כך אני בטוח: חנוך דאום הוא הילד הרע של הציונות הדתית. ברצונו חוגג או ממוגג, מצטלם למחוברים, כותב בידיעות מה שהוא רוצה, מצהיר על חוסר אמונתו העמוק באלוהים ומספר לכל מאן דבעי על הבעיות המיניות שליוו אותו בעת לימודיו בישל"צ. ועכשיו, ראו זה פלא, חנוך דאום לוקח את הסיפור של פורום תקנה (להלן: תיקון) והרב אלון (להלן: הרב נריה גרוס) כבסיס עלילתי-למחצה לספרו החדש.

חנוך דאום. צילום: איציק בירן.

עלילתי למחצה, אני אומר, כי הבחירה של דאום לכתוב את הסיפור כרומן מכתבים פלוס הערותיו של הכתב שגילה את הסיפור ולא סיפר לאף אחד, הופכת את הספר הזה מספר למניפסט. במקום לכתוב ספר עיון ששוטח את דעותיו של דאום (ועוד נגיע אליהם), הוא כתב ספר פרוזה ששוטח את דעותיו – זה הרבה יותר קל. אז הספר לוקה בכמה חסרים מהותיים, כספר (יותר מדי דברי תורה / מאמרים / עקיצות על חשבון הציבור הדתי, כשלים בעלילה, דמויות קרטוניות, טויסט חסר טעם, באופן כללי העורכת הייתה חייבת להיות יותר עם יד על הדופק), אבל חייבים להגיד לזכותו שהוא כתוב היטב – כיף לקרוא אותו. כן, גם את דברי התורה. וחוצמיזה, אהבתי את פרשיית האהבה הקטנה שמתפתחת מאחורי הקלעים, כמו אומרת 'יש עוד סיכוי להטרוסקסואליות', למרות העיסוק הבלתי נדלה דווקא באהבות חד- מיניות בכל הספר. אבל בכלל לא על הספר אני רוצה לכתוב. דאום בחר לכתוב את דעותיו כספר פרוזה, ובביקורת שלי על ספר הפרוזה, אני חש בצורך לכתוב ביקורת על הדעות דווקא, בחזרה.

אז ככה: אני מסכים.

כן כן, בגדול, אני מסכים. אולי לא עם כל דעותיו של דאום (להצהיר שאין אלוהים זו אמירה גדולה, אפילו הרב פרומן לא בטוח בעניין), אבל ההצפה שלהם חשובה, ראויה, והגיע הזמן שידברו על זה בקול. אני אתמקד בשני נושאים מרכזיים שעולים בו.

ב.
הומוסקסואליות. באחד הקטעים היותר יפים בספר עומד הרב נריה גרוס ומספר לחברי הפורום סיפור פיקנטי על אישה צעירה ובעיות בחייה האינטימיים, וכולם מאזינים בקשב רב. אחר כך, שהוא ממשיך ומדבר על הומוסקסואליות, אנשים נעים בחוסר נוחות על הכיסא. מה קרה, הוא אומר להם. למה מקודם הקשבתם, בבחינת 'תורה היא וללמוד אני צריך', ועכשיו אתם משתיקים את זה?

התשובה, בעקרון, ברורה. אנשים לא מטילים טאבו על דברים (פעם, בפולינזיה, כן. עכשיו כבר לא), טאבו מוטל על דברים שיכולים לערער את גבולותיה של החברה. דתיים מפחדים לדבר עם חוזרים בשאלה על 'החזרה בשאלה' או 'הורדת הכיפה', ומעדיפים לדבר על 'המהפך שעברתי בחיים'. למה? כי החברה הדתית מוגדרת על ידי גבולות, וחציית הגבולות פירושה ערעור החברה בכללותה, וממילא מתחמקים מזה: הורים ישתדלו להדחיק את מעשי בניהם וכן הלאה. פרויד כתב על גילוי עריות ב'מטוטם לטאבו' שלו, ודגלאס כתבה על כל הנושא ב'טוהר וסכנה' שלה, תוך פרק מיוחד שמתעסק במיניות. אבל העיסוק במיניות כבר לא מאיים על חברה פתוחה. עיסוק בהומוסקסואליות, לעומת זאת, מאיים על כל חברה באשר היא, כיון שחברה אנושית מבוססת על יחסים הטרוסקסואלים.

טוהר וסכנה. חובה.

ולכן לבנים יש חרדה מלהחשב כ'הומו'. בנות, מכיון שהן מבוססות קרבה הרבה יותר (נוגעות יותר, מתחבקות יותר וכן הלאה), מגע בינהם לא מעורר את החרדה מקשר חד מיני. כשבנות מתחבקות, הם מתחבקות גוף מלא: גוף מול גוף. בנים, שכל מגע שלהם הוא בעל משמעות אחרת, מתחבקים חצי גוף מול חצי גוף. לרוב זה גם לא חיבוק מלא, אלא קרבה ברמה שמהווה חדירה למרחב הפרטי (כיון שאני חבר, אני מתיר לך לפלוש למרחב שלי), טפיחה כפולה (מגע) והתרחקות. לכן 'הומו' זה קללה, אבל 'לסבית' זה לא.

ודאום צודק: אין ברירה. חייבים לדבר על זה. לפתוח את זה. לעמוד ולצעוק איך, לעזאזל, יכול מישהו לשרוד במצב כזה. לא להיות מסוגל לאהוב במסגרת משפחתית אמיתית, להיות חריג בסביבה. כל מעשה שתעשה יחשב כבעייתי. בנים מתרחקים ממך כי הם מפחדים. בנות מתרחקות ממך כי אתה לא מסוגל להיות מאוהב בהם. להתאהב באנשים שאתה לא יכול לממש את האהבה איתם אף פעם. ועוד לא דיברנו על המצוקות של הומו דתי. מה הוא יכול לעשות. זה פשוט לעמוד מול אלוהים ולהגיד לו: בראת אותי כמו שאני, ואז אסרת עלי הכל. מה אתה רוצה שאעשה?

הרעיון אינו לקונן על מצבו הנורא של ההומוסקסואל (הדתי, ובכלל), אלא להעלים את הטאבו, להעלות למודעות, להפסיק להדיר את האנשים האמיתיים מחיינו, לדעת שאפשר להכיל, לתת מקום, לקבל. גם חברה שמוקיעה יחסי מין חד-מיניים יכולה לדעת: אנשים אינם טאבו.

 

ג.

עוד דבר להצפה: רבנים.

[תראו, אבא שלי רב, אז הדברים ינוסחו יותר בקפידה. אין לי בעיה להגיד דעות שונות ממנו, אפילו לסתור את כל תפישת עולמו (הוא אדם מדהים ומכיל מאוד), אבל כשהדברים נוגעים אליו ישירות, אני מעדיף להיות זהיר יותר.]

דבר ראשון: הציבור הדתי לאומי הורג את הרבנים שלו. נקודה. הוא מנצל אותם עד תום. הוא מבקש אותם בבוקר ובלילה. הוא מתקשר ומבקש שיחות והרצאות בכל ישיבה תיכונית ותחת כל עץ רענן. רבנים יכולים להעביד את עצמם, לכתוב עשרות ספרים, להרצות עשר הרצאות בשבת אחת, לענות למליון שיחות, לקבל עשרות שיחות לשלום בית, לייעוץ חינוכי, לשאלות הלכתיות, לדעותיו על המצב. הוא יכול לא לאכול ארוחה חמה אחת במהלך השבוע, וכשישב בארוחת שבת ידפקו התלמידים מהישיבה ויגידו שבאו לעונג שבת, או שיש להם שאלה לרב, או שהם סתם רוצים ללמוד איתו, והוא ישב וילמד.
כלומר, הוא אומר לעצמו, רבנים הם לא בני אדם. הם מלאכים, אפשר לדרוש מהם הכל. הם משועבדים לתפקיד עשרים וארבע שעות ביממה. אסור להם לנוח. אסור להם ללכת להצגה, או לקולנוע, כי מישהו יראה אותם וידרוש הסברים. הם עבדי הציבור, והציבור שולט בהם ביד קשוחה.

החדש של חנוך דאום: מה מסתתר מאחורי הרבנים?

אבל רבנים הם כן בני אדם. מותר להם לנוח. מותר להם לקרוא ספר. והנורא מכל, הם חוטאים. כי אם משה חטא, ודוד, ורבים אחרים מאישי התנ"ך, אז גם רבנים יכולים לחטוא. והם יכולים לטעות. וגם הם יכולים להיות הומואים ולהסתבך עם עצמם. והעצות שהם נותנים בזכות ה'שכל של תורה' שלהם הן לא בהכרח נכונות, והם זקוקים לארוחה חמה ולקשר נכון עם הילדים שלהם ולאשה מכילה וכן הלאה, כמו כולנו.

שניה, אור נדלק, נקודה רגישה: שכל של תורה.

שיעור א', מערכה ראשונה. שיעור בבית של הר"מ שלי. נושא? שכל של תורה. מה זה שכל של תורה? אדם שלמד מספיק תורה, כלומר רב, רואה את הדברים מתוך 'שכל של תורה', ולכן צריך להקשיב לכל מה שהוא אומר, כי הוא רואה את הדברים נכון. כן כן, יש פה טיעון מעגלי, זיהיתם נכוחה: תקשיבו לי, כי יש לי שכל של תורה וצריך להקשיב למי שיש לו שכל של תורה. זה גם חזר על עצמו בתדירות הזו. בינתיים הרב התמתן, אני עברתי ישיבה, אבל אני עדיין עצבני על השיחה ההיא. כי אני זוכר, בצלילות מוחלטת, איך כל השכל שלי (שאינו של תורה) נזעק לאמירה הזאת, ואיך שכנעתי את עצמי בכל זאת שזה נכון, וחייתי כך, ואוף.

(לכן, אגב, אני כמעט ולא מצטט פרשנים / רבנים / דתיים בבלוג הזה, כדי להראות – במין אנטיתזה – שאני יכול לחשוב לבד).

ודאום אומר, בספר שלו, שרבנים יכולים לטעות, ולהיות חריגים, ולחשוב שהם מושלמים, ולדעת שהם לא, והכי נורא: יכולים לחטוא. כמו כל בן אדם. מה שנכון. בזמנו כתבתי על היכול להאדיר רבנים באמצעות הסיפורים שמספרים עליהם. אני, אישית, הכי אוהב את הסיפורים ההפוכים: הרב מדן נוסע באופניים, הרב ליכטנשטיין משחק כדורסל, ולרב חיים נבון יש פייסבוק.

אבא שלי, אם תהיתם, קורא אסטריקס לפעמים.

ד.
הדברים שנכתבו כאן אינם חדשים, וכבר הציפו אותם בעבר. אני בסך הכל תורם את תרומתי הצנועה, ומעלה את זה הלאה, מציף עוד קצת. והספר של דאום? כבר אמרתי: קריא, מלא בירידות על החברה הדתית (ברובן נכונות) בחצאי בדיחות, ובסיפור אחד אמיתי שמרחף כל הזמן מלמעלה.

מודעות פרסומת

33 מחשבות על “רב הנסתר (ועוד קצת) / חנוך דאום

  1. yoavsorek הגיב:

    יהודה, לדעתי אתה טועה בעניין ההומואים כשאתה מניח כמובן מאליו שמדובר בנתון קשיח ("ככה אלוהים ברא אותי"). יש קשר בין מציאות תרבותית חברתית לבין הומוסקסואליות, ויש רמות שונות של משיכה חד מינית וכן הלאה. זה תובנה חשובה שנדחקת הצידה בשל הדחיפה החזקה של מאבקי ההכרה של הקהילה הגאה

    • יהודה גזבר הגיב:

      אפשר להתווכח על השאלה 'מה גורם לזה', אבל לא על 'האם זה קיים'. השאלה היא לא למה אני כמו שאני, אלא מה אני עושה עם זה עכשיו. על זה כתבתי.

  2. יהודהו הגיב:

    אז יש סיבה לקרוא או שאין סיבה לקרוא?
    (אחרי שקראתי את הרשומה הזו ואת "אלוהים לא מרשה")

  3. ישי גיספאן הגיב:

    א. כתבת מעניין.

    ב. כשקראתי את הכתבה בידיעות שלו, הרגשתי שזה קצת צעצועי לתת כזו רמיזה עבה על הרב אלון, ולרוץ עם המסר שלו מול הציבור הדתי לעורר אותו (ואני מאוד אוהב לקרוא אותו. רק הצורה שבה הוא עושה את זה גורמת לי קצת לעקם את האף. סיפור לדעתי צריך לכתוב לשם סיפור. לא לשם מסר)

    • יהודה גזבר הגיב:

      אני יודע, מכיר את השימוש הזה במילה, וזה הגיוני להטיל גם על זה טאבו. ובכל זאת, תסכים איתי שיש הבדל בין השימוש במילה 'לסבית' כקללה, לשימוש במילה 'הומו' כקללה?

  4. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    אתה כותב מקסים, ונהניתי לקרוא את הביקורת למרות שלא הסכמתי איתה בכלל.

    לדעתי אתה טועה בסיבה שבגללה דתיים "מפחדים" לדבר על הומוסקסואליות.
    אני חושבת שזה לא קשור לפחד- זה "טאבו" כי יחסים כאלה הוגדרו בתורה כ"תועבה", אני מדגישה- לא רק שהם אסורים, לפי התורה זה משהו שהוא תועבה- מגעיל.
    ספר שיעסוק ביחסים בין אדם לבהמה- אתה תקרא אותו? אתה תעלה אותו לנושא לדיון?!
    מבחינת התורה זה אותה חומרה של מעשים.
    עצוב לי שהחברה המערבית גוררת אותנו לדיונים שכאלה. הרי, אם כל הארגונים הפוסט-מודרניים לא היו עושים כאלו יחסי ציבור ליחסים חד-מיניים אני ואתה לא היינו יודעים בכלל מה זה, כל שכן לא היינו *רוצים* לדון בזה ככה על גבי עלוני שבת.

    הסלידה מהעיסוק בנושא הזה, למרות שהוא קיים (ואני לא סתרתי שהנטייה הזאת קיימת), אמורה להיות טבעית לנו.
    לצערי, אני ואתה מחוספסים בנושא הזה כי התרגלנו לשמוע עליו
    אבל זה עדיין לא הופך אותו לנושא לגיטימי.

    • יהודה גזבר הגיב:

      תודה על המחמאה. =)

      א. אף אחד לא דיבר על יחסים, דיברתי על משיכה.
      ב. אני אשמח אם לא תכלילי אותי ב"אני ואתה לא היינו יודעים בכלל מה זה, שכן לא היינו רוצים לדון בזה על גבי עלוני שבת." אני לא יודע מי את ואם את מכירה אותי או לא, אבל חבל להשליך עלי את התפישות שלך.
      ג. למה הנושא לא לגיטימי, במחילה?

    • מיכה הגיב:

      אני ממליץ לך על ניסוי קטן: קחי קונקורדנציה, או את התוכנה החביבה עלייך, והריצי בדיקה קטנה – מהם הדברים שהתורה מתיחסת אליהם כאל "תועבה". למשל, מה אומרים לך פסוקים כמו "לא תאכל כל תועבה. זאת הבהמה אשר תאכלו – שור, שה כשבים ושה עזים…" או "לא תעשו עוול במשפט, במדה במשקל ובמשורה, כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה, כל עושה עוול"? האם גם הלכות כשרות והלכות מסחר הוגן אינן נושא לדיון כי הדברים האלה אמורים להיות מגעילים מטבעם?

  5. אפרת הגיב:

    אני מודה לך על הרשומה הזו, היא חשובה בעיניי ובעיקר הציטוט הבא מתוכה שאני מזדהה עימו עמוקות:
    "החברה הדתית מוגדרת על ידי גבולות, וחציית הגבולות פירושה ערעור החברה בכללותה, וממילא מתחמקים מזה."
    שנים חוויתי את התסכול מעד כמה החברה הדתית עושה את המוות למי שכביכול נחשב ללא הולך בתלם, לחושב באופן עצמאי, למי שחייו אינם משקפים אך ורק את החינוך התורני אותו קיבל אלא מתחבר לעולמות נוספים ומרחיב את יריעת חייו. אין, אין חשיבה מחוץ לקופסה, צרות מוחין מפה ועד להודעה חדשה. תמיד חשתי שללכת עם הזרם בעיניים עצומות מבלי נחשב למוות רוחני. התורה ניתנה לבני אדם ובני האדם קיבלו דעת, נא להשתמש בה. והכל במידה ובאיזון כמובן, ולשם התחברות לקב"ה, מתוך שמחה וטוב.

      • אפרת הגיב:

        בייחוד החברה הדתית שבה כל אדם רואה עצמו שליח לפקח על אלו שסביבו, זה חלק מהחינוך, הוכח תוכיח וכו. בעגה המקצועית זה נקרא "פיקוח חברתי", משהו שהמגזר מאוד אוהב לעשות, להיכנס לאנשים מתחת לעור ולתוך הורידים, לחטט, לחקור, לרכל. יותר מחברות חופשיות ופתוחות יותר. כעת מתחיל תהליך של התנגשות היות והדור הולך ומתרכז באני, בהגדרת העצמי, בייחודיות האינדיבידואלית של הפרט. הפיקוח החברתי מתחיל להעיק ואנשים שחושבים בכוחות עצמם מוצאים עצמם, מבחירה רוב הזמן, מחוץ לתלם.

  6. LEA הגיב:

    משתמש אנונימי:
    שתי טעויות מכוונות כרטוריקה שתשחק לנו על הנפש (דמגוגיה בקיצור)-
    א. תועבה היא לא 'מגעיל'. מגעיל זה לילדים בגן, התורה מתעסקת בחיי האנושות.
    (נדרים נא,ע"א)" מאי תועבה…תועה אתה בה" – לא גועל, אלא טעות.
    – מזכיר לי דוסים שלא טעמו צ'יזבורגר מימיהם ומסבירים כמה זה מגעיל עוף מוקרם. ובכן, זה לא מגעיל את כולם וזה דווקא טעים מאד כך שמעתי.

    ב. טעות שניה: רטוריקת ההשוואה
    גזירה שווה היא אחת המידות היותר בעייתיות וחז"ל נזהרו בה והזהירו עליה לא פעם.
    הסיבה שאפילו בחברה החילונית (טפו) לא מקבלים משכב בהמה-כי אף בהמה לא נענתה ואמרה:"זה נעים לי, אני רוצה בזה". משכב בהמה אסור בעולם החילוני- לא רק כי זו נורמה (שיש שעוברים עליה אגב), אלא זו נורמה כי בהכרח היא כוללת פגיעה באחר.
    משכב זכר (ולאו דווקא מהומוסקסואליות) מדבר על מין *בהסכמה* – לרוב בין שני בגירים
    [אגב, ספרים על עריות בין אחים כבר נכתבו ונכתבים. הם אפילו פופולריים]

    הנושא הפך להיות לגיטימי- לא כי אנחנו 'התחספסנו', אלא כי 'אנחנו' מבינים- שלמרות שאולי זה נראה לנו לא נורמטיבי (בדיוק כמו עגיל בגבה לדתיים או אופנוע כבד לבחורות) אין כאן פגיעה באדם.
    נכון, משכב זכר הוא עבירה. אין וויכוח כאן.
    אבל אני לא 'סולדת' מעבירות, הן לא 'מגעילות' אותי- הן הגיוניות ולכן אנחנו מצווים לשמור עליהן.
    ויש כאלה שאו שלא מאמינים בציווי הזה, או שלא מסוגלים לשמור עליו: כמו בהרבה ציוויים אחרים.
    להומוסקסואליות אין לגיטימיות דתית, אבל אין סיבה שלהומוסקסואליים לא תהיה לגיטימיות חברתית (מינימום כמו מחללי שבת בפרהסיה).

    • יהודה גזבר הגיב:

      "…נפשי בוחלת בכל אלו הדרשות הסובבות סחור, סחור לנושא אחד: שמירת המצוות טובה לעיכול המזון, לשינה מתוקה, לשלום המשפחה ולעמדה חברתית.
      הפעולה הדתית בעיקרה חווית סבל היא. כשהאדם מזדמן עם הא-ל לפונדק אחד, הוא נתבע ע"י הא-ל להקרבה עצמית המתבטאת במאבק עם יצריו הפרימיטיביים, בשבירת הרצון, בקבלת "משא" טרנסצנדנטאלי…"
      (על אהבת תורה וגאולת נפש הדור, הרב סולובייצ'יק).

  7. עמוס הגיב:

    לפני כמה שנים ערכו בעיתון "העיר" רשימה של האנשים השנואים בישראל. אהוד ברק – אם אני זוכר נכון – "זכה" במקום הראשון. כמה מקומת אחריו ניצב לו חנוך דאום.
    אף פעם לא אהבתי את דאום, אבל אני זוכר שמשהו נחמץ בי בקריאת כמות האנטיגוניזם שהוא מעביר (במיוחד לאור המחשבה כמה דאום התאמץ במהלך השנים להתחבב על אותם אנשים מ"העיר").
    הטענות נגדו היו הדברים שעצבנו גם אותי: קרבת היתר למשפחת נתניהו שהפכה את טורו הפוליטי לטור חצר, ההתעקשות שלו ללכת עם כיפה ולהציג את עצמו כ"דתי" על אף שאינו שמור תודה ומצוות (ומשתמש באביזרים החיצוניים בעיקר כקרדום לחפור בו), הצביעות שלו שמתבטאת למשל בהשתמטות ממילואים שלא מונעת ממנו לגעור באחרים שאינם מתגייסים – אבל בעיקר תחושה שהאיש בעצם בנה קריירה על חשבונם של אחרים. או בשפה קבלית "לית ליה מגרמי כלום" (אין לו מעצמו כלום) – אבל בניגוד לספירת המלכות, כאן זה לא נדרש לטובה.
    יצא לי להכיר כמה וכמה אנשים שדאום השמיץ אותם תחת נקישות המקלדת שלו במהלך השנים. דאום קיבל אחרי טורים כאלה סשן של מחיאות כפיים – למבקרים חילוניים הוא נראה כ"דתי האמיץ" שחושף את האמת – על אף שפעמים רבות לא היו לו מושג וחצי מושג על מה הוא כותב, אבל למה לא לזרוע רעל אם אפשר.
    אני חושב שההשתתפות שלו ב"מחוברים" עושה איתו איזה חסד. משהו באנושיות שלו מצליח לגבור על התחושות הרעות שהוא מעביר – ועל אף ששמענו כבר את רוב הדברים (כן, הוא מאוד מאוד אוהב לאונן וכו') – זה גורם לי לסמפט אותו קצת (ולרחם רחמים על אשתו וילדיו המקסמים).
    אבל לכתוב – הוא לא ממש יודע. אין ערך ספרותי בספריו, לא בראשון ובטח שלא בזה. יש איזו תובנה (שניסחת יפה מאוד יהודה) אבל הסיפור שעוטף אותו לא תורם לה תרומה משמעותית.

  8. רוני הגיב:

    סלח לי, אבל בכל הקשור להומוסקסואליות הפוסט הזה איום:
    ראשית אני לא בדיוק יודעת מה רצית להשיג עם הפוסט הזה, אבל במידה בה רצית להזדהות או להביע סימפתיה בשאלה ההומוסקסואליות והדת, נכשלת כישלון גמור. אתה מציג את הסיפור כאפוריה, כשאלה חסרת מוצא, הצגה אשר בהחלט מעודדת יאוש טוטאלי. האמת היא שהדבר אינו כך, ולראיה קיומן של קהילות דתיות גאות כדוגמת בת-קול וחברותא.

    שנית, האופן בו הצגת ענין הטאבו על הומוסקסואליות הוא פלקטי ושטוח. ועל כן גם חוטא לאמת ולצדק. ראוי היה להציג לצד הטאבו על הומוסקסואליות את הצורך של הפטריארכיה בשימור ההטרוסקסואליות על מנת להשאיר את המצב ההיררכי של דיכוי הנשים על כנו. בנוסף, הטענה לפיה 'לסבית' אינו כינוי גנאי הוא פשוט שטות – לסבית מערערת על ההטרוסקסואליות הפטריארכלית באותה מידה בה ההומוסקסואליות הגברית עושה זאת, אם לא יותר. אם תשאל אותי, היא מאיימת יותר – היא מציגה מודל קיום בו שתי נשים אינן מציגות עצמן בעולם ביחס לגבר שמייצג אותן במסגרת הפטריארכלית (כנשואות לו או כפלגשותיו או כל קשר אחר) ואם כן – הן אינן קיימות בכלל! הן מייצרות כשל לוגי של הפטריארכיה! הדה-לגיטימציה ביחס אל הלסביות איננו בהפיכת המילה 'לסבית' לכינוי גנאי, כי בהעלמתו המוחלטת – ועל כן, למשל, במערכות חוק אין בכלל התייחסות לאפשרות הזאת. כך בתור דוגמא את תורתנו הקדושה – האפשרות הלסבית כלל לא מופיעה, אפילו איסור אין עליה, זוהי מחיקה מוחלטת, כביכול הדבר איננו קיים! ואני יודעת מה תגידו בזלזול – 'מה, אז גם אם אין איסור זו אפליה? את אשכרה מתבכיינת על כך שהדבר לא אסור עליך?' והתשובה שלי היא כן, בפשטות. בתור ילדה במערכת החינוך הדתית לא ידעתי בכלל על קיומה של האפשרות, הייתי צריכה להמציא אותה עבור עצמי, ולאחר שהמצאתי אותה, לא ידעתי כיצד להתייחס אליה, לא ידעתי תחת איזו קטגוריה להכניס אותה – טוב? רע? חטא? הרגשתי שאני פשוט לא קיימת בעולם, משום שלא קיבלתי שום פידבק, חיובי או שלילי. זוהי מחיקה וביטול כל כך טוטאליים, שאי אפשר להפריז בעוצמתה של האלימות שהן מפעילות.

    הטאבו מופעל גם ע"י הפיכת הנטיה לכינוי גנאי, אך ממש לא רק באופן זה. זה אולי אחד האופנים היותר זניחים. כחו של הטאבו הוא בדיכוי יותר מ50 אחוזים מן האוכלוסיה, במחיקת הקיום הלסבי וההומוסקסואלי מן ההיסטוריה, מן הספרות, ממערכת המשפט וכולי וכולי, כחו בנידוי החברתי של מי שלא חי במשפחה הפועלת על פי הדגם המקובל או בוחר שלא להביא ילדים לעולם (אגב, גם זוגות סטרייטים שבוחרים שלא להביא ילדים), ועוד ועוד מיטות סדום של דיכוי מגדרי.

    ההעמדה הרדודה של הטאבו על השאלה האם גברים ונשים מתחבקים או שלא, חוטאת באופן עמוק לכל שיח פוליטי המבקש לעסוק בשאלות של דיכוי ומרי, מגדרי ובכלל.

    אנא חזור בך מן ההגדרות הפלקטיות והדכאניות,

    בברכה,

    רוני, לסבית שמחה לרוב, המשתדלת להיאבק נגד טאבויים דכאניים.

  9. יהודה גזבר הגיב:

    רוני.
    קודם כל, תודה על התגובה. דברים של טעם, ואני אכן בור ועם הארץ בכל הנושא הקשור למגדר וזהות מינית. אני משתדל ללמוד, ובין היתר מתגובות לדברים שאני כותב: מעולם לא התיימרתי להיות אוטוריטה בשום נושא, בפרט באלו שאני לא מבין בהם כלל ועיקר.

    נקודתית:
    א. מטרת הפוסט לא הייתה דעתי על הנושא, אלא ניתוח של דעתו של חנוך דאום על הנושא, כפי שמשתקף מספרו.
    ב. הניתוח שלך על העלמות האופציה הלסבית מבריק. תודה.
    ג. לא טענתי שהטאבו הוא אמצעי הדיכוי היחיד, אלא הבאתי ציטוט מספרו של דאום, והסברתי מדוע הוא מתקיים. מובן שקיימים אמצעי דיכוי נוספים. כמו כן, הדוגמה על החיבוק הייתה לצורך המחשת קיומו של הטאבו (מסתבר, למפרע, שלא הייתי זקוק לדוגמה הזו), ולא לצרוך העמדת הטאבו על הנקודה הזו בלבד.

    שוב תודה. למדתי המון מהתגובה הזו.

    • רוני הגיב:

      בשמחה, ותודה לך.

      הניתוח על העלמת האופציה הלסבית איננו שלי, אלא נשען על מאמרה האלמותי והנהדר של אדריאן ריץ': הטרוסקסואליות כפויה והקיום הלסבי, שתורגם לעברית בשנים האחרונות ויצא במקראת מאמרים לתאוריה קווירית בשם מעבר למיניות. (אם אתה מעוניין, ואני ממליצה בחום, המקראה יצאה בקיבוץ המאוחד, בסדרת מגדרים. ובאותה סדרה יצאה גם מקראת פמיניזם. מומלץ גם כן).

      אני מעריכה את רצונך ללמוד, רק נדמה שעלינו להיזכר ולהזכיר כמה סכנה יש באצבעות הקלות על המקלדת בעידן הפובליציסטיקה בבלוגים ובפייסבוק, בעידן בו כל טקסט רץ בפני מאות זוגות עינים כרגע לאחר פרסומו, באופן שיכול להיות פוגעני והרסני.

      תודה על תגובתך ועל מוכנותך לתקן,

      בברכה.

  10. אורי אוחיון הגיב:

    תראה, בכל תורה/אמונה/דרך חיים שתנסה לומר משהו על טוב ורע ועל אמת ושקר, יהיו גבולות, תהיה דה-לגיטימציה של דברים מסויימים. זה לא רע, זה הכרחי. וגם אתה תסכים לאי אלו דה-לגיטימציות (שהם קונצנזוס, לא רוצה לתת את הדוגמא השחוקה של נאציזם או 'בין אדם לחברו', יש דה-לגיטמציה חברתית בכל חברה גם על "בין אדם למקום", משכב בבהמה זה אולי אחת הדוגמאות).
    וצריך גם 'טאבו'ים בכל חברה (ועשרות המציתים-עצמם שצצו לאחרונה הם אחלה דוגמא למה קורא כאשר נפגע הטאבו על התאבדות). ללא ספק יש קשר בין כמות ההומואים בחברה מסוימת לבין הלגיטימציה שיש בה להומואים.
    אז נכון, חוסנה וגדלותה של חברה נמדדים ביכולתה להכיל פרטים שסוטים מהנורמות, אך השיקול החינוכי-כללי והאחריות הציבורית מחייבים לשמר אותם. זאת לא חכמה גדולה להקים פורום נטיות אובדניות באינטרנט שבו כל אחד ישתף את תחושותיו…
    אז כן, זה נורא מעורר סימפטיה, כל הכנות הזו וכל משפטי ה'זה אני, אולי דפוק, אבל ככה אני' של חנוך דאום שמבקש הכלה וקבלה, אבל תסלח לי על הביטוי הצבאי: יש בזה מן ה'סמרטוטיות'. כאילו, חלאס, בסדר, לכולנו יש חולשות, אבל נסה להתגבר עליהם. אי אפשר כל הזמן רק לבקש מכולם הכרה בחולשותיך בלי לנסות לעבוד בעצמך, ועוד כשזה בא על חשבון שיקולים חברתיים-חינוכיים.
    ובמאמר מוסגר אוסיף שכן, יש לנו עוד הרבה מה ללמוד בכל הקשור להכלת חריגים (סקאלת קינסי, לצורך העניין), ויש לנו עוד הרבה עבודה בהרחבת הגבולות, אבל מצד שני: חברה חייבת גבולות וטאבויים.

  11. דקל הגיב:

    יהודה,
    אהבתי מאוד את הרשומה (כך קוראים לזה? , לא בקיא מדי בתחום הבלוגים).
    אני זיהיתי מתוך שלל המילים אמירה אחת עקרונית חדה וניצבת –

    כולנו בני אדם חסרים, ולשם כך אנו נזקקים לאלוהים.
    הניסיון להאדיר את הדת האנושית אל מחוזות הנצח והאידיאל זורע בנו שמץ גאווה ומיד אין בנו אלוה מלבד אנחנו עצמנו.

    שאר הדיוקים ברשומה אומנם נצרכים, אך אינם מאפילים כהוא זה על העיקר.

  12. תמר הגיב:

    קודם כל כל הכבוד על האומץ לכתוב את דעותיך, גם אם אינן יושבות בקנה אחד עם הדעות המקובלות במגזר.
    לי חשוב להתייחס דווקא לחלק השני על הרבנים. זה שאתה אוהב לשמוע שרבנים עושים דברים אנושיים כמו ספורט, פייסבוק וכו'‏ דווקא מתיישב עם היחס הרווח לרבנים כאל מלאכים, כאילו שזה מוזר שהם עושים פעולות אנושיות ולא רק לומדים תורה מבוקר עד ליל. היחס הזה לרבנים הוא הרסני מבחינת החברה הדתית. קודם כל, לרוב המוחלט של הרבנים יש "ברית מלאכים"‏ המחייבת אותם להגן על שמו הטוב של כל רב שחטא. בעקבות כך אנשים שנפגעו מרבנים (כשמדובר בחטאים שבין אדם לחברו)‏ נפגעים עוד יותר מהדה-לגימיטציה שהם מקבלים מהרב שחטא כלפיהם, מחבריו הרבנים וכפועל יוצא מכך גם מקהל מאמיניהם. דבר שני, החברה המתייחסת אל הרבנים כאל מושלמים מנוונת את יכולת החשיבה העצמאית שלה, כפי שתיארת יפה בדבריך – הרב יודע הכל טוב ממני. עם מי להתחתן?‏ נשאל את הרב. איפה ללמוד?‏ נשאל את הרב. האם יש לי דלקת גרון?‏ נשאל את הרב. יש כאן התבטלות מוחלטת וחוסר יכולת לראות את דברי הרב בעיניים ביקורתיות, מה שנצרך בלא מעט מקרים. כמובן שהיחס הזה חוזר ומעצים את הצורך של הרבנים להציג את עצמם כנקיים מכל רבב.
    אני מחכה ליום בו יקום רב ויודה: "חטאתי, עוויתי, פשעתי. איני שונה מכל אדם"‏. עד שזה יקרה, לי (ולעוד רבים בחברה הישראלית)‏ לא יהיה אמון ברבנים. מצטערת, נפגעתי כבר יותר מדי. 

  13. יעל שיראי הגיב:

    "בזמנו כתבתי על היכול להאדיר רבנים באמצעות הסיפורים שמספרים עליהם. אני, אישית, הכי אוהב את הסיפורים ההפוכים: הרב מדן נוסע באופניים, הרב ליכטנשטיין משחק כדורסל, ולרב חיים נבון יש פייסבוק."
    הייתי מקריאה את המשפט הזה באותיות דגושות ובצעקה גדולה לכל תלמידי שנה א' במכללות להוראה, ולחניכי סמינריוני ההדרכה.
    כמה נכון, אלוהים כמה שזה נכון.

  14. שואלת הגיב:

    אז מה שצריך לעשות כדי לקרוא בך נימה מתנצלת זה להתקיף מזווית פוסט-דתית נאורה?
    התבאסתי לקרוא את רוב התגובות פה, מצטערת.

    [מה שכן, את הדף "להיות נאור זה" אתה מכיר? אם טרם – תכיר.]

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s