על חוסר היכולת להגיד משהו | לפרשת דברים

[שלש הודעות לפתיחה.
א. פוסט ארוך במיוחד. אם ארוך לכם מדי, קיפצו לחלק ג'.
ב. יותר מדי נושאים בפחות מדי מקום. אני עוסק נורא בקצרה, נורא ברדידות, בהמון נושאים שנשברו עליהם קולמוסים רבים. אנא, קבלו זאת בהבנה. זה לא ספר או מאמר,  זה פוסט בבלוג. אשמח לדון על כל נושא, לעומק, בכל במה שתבחרו בה.
ג. כהמשך לב': לא מעט אנשים קוראים את הפוסטים דרך העמוד הראשי. ישנה אופציה נוחה לכתיבת תגובות, אתם מוזמנים]

—-

א. תרגום.

פרשת דברים נפתחת במשפטים הבאים:

"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל… הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר"

כך, במילים ספורות, מתבצעת ההעברה של התורה שבכתב לתורה שבעל פה. זאת אומרת, גם ספר דברים נכלל בתורה שבכתב, אבל ספר דברים הוא, במובהק, דברים שנאמרו. בקול. לקחת טקסט כתוב, להגיד אותו, וזה יוצא אחרת. למה, אם כן, נכתבו הדברים מלכתחילה? ואם אלה דברים שנאמרו בעל פה, למה צריך לכתוב אותם?

למעשה, משה מבצע כאן פעולה של תרגום. גם אתם, לו תנסו להגיד למישהו אחר מה כתבתי בפוסט, תבצעו פעולה של תרגום. תרגום מתקשר אצלינו, לרוב, למעבר בין שפות ששונות זו מזו מאוצר המילים שלהם. אבל דה סוסיר עמד כבר על מהותה של המילה כמורכבת מ'מסמן' ו'מסומן'. 'מסמן' הוא המישור החומרי של המילה. ה'צורה' שלהם. המצלול, האותיות שמרכיבות אותה וכן הלאה. ה'מסומן' היא משמעותה של המילה. גם אני וגם אתם דוברים עברית, רוב המסמנים שלנו מסמנים את אותם מסומנים. אבל העובדה שאתם שונים, ושהשפה שלכם שונה, גורמת לנסיון להגיד דברים של אחרים, בכל צורה שאינה ניכוס (ציטוט מדויק, וגם אז לא, סיפור אחר), להיות תרגום.

במסה 'נפתולי בבל' מתייחס דרידה לדברים שכתב וולטר בנימין על התרגום. לא אתייחס לבנימין, וגם לדרידה לא אתייחס עד הסוף, רק אקח את המטאפורה שלו: בראשית הייתה בבל. כלומר, אנשים שחיים עם שפה אחת, עם דברים אחדים. לא רק שהם דוברים את אותה שפה, היא גם אומרת להם את אותם דברים. המילה אינה רק שם משותף, כהגדרת מורה הנבוכים, אלא ממש אותו הדבר: כשהייתי מדבר עם מישהו, הייתי יכול לדעת שהוא מבין את הדברים שאני מנסה להגיד לו. שהוא חווה אותי.
ואז הייתה הדה-קונסטרוקציה. הפירוק: חתירה תחת השפה. נוצרו שפות אחרות. על מנת להצליח לדבר אחד עם השני, נזקקו בני האדם למלאכת התרגום; המליץ עומד בין אחי יוסף ובינו, ומנסה לתווך ביניהם. אבל לפני כן, לפני הכל, אנשים עוד ניסו להגיע לשמיים.

מגדל בבל. פיטר ברויגל האב.

מאז, אני חושב לעצמי, כל נסיון להגיע לשמיים נידון לכשלון: ככל שהדברים נעשים דקים יותר, מלאכת התרגום הופכת להיות קשה יותר ויותר. הנה, אני מנסה לכתוב לכם עכשיו פוסט שעוסק בתרגום, וכבר מרגע שהתיישבתי לכתוב ידעתי שהמלאכה נידונה לכשלון. אבל אני מנסה בכל זאת. למה? חכו, הפתעות בסוף.

ב. שפה אחת, דברים אחֵרִים.

תמיד הייתה לי תחושה פנימית שהפריעה לי כשדיברתי עם הר המורניקים. הר המור, למי שאינו בקי, היא ישיבה ששוכנת בירושלים, תלמידיו של הרב צבי יהודה קוק, שפתחו מעין שפה פנימית, קוהרניסטית (ככל שפה), שמתכתבת עם עצמה ובלתי נגישה למי שאינו דובר את השפה. הייתי מוצא את עצמי מול טקסט כזה:

"אורו של משיח הוא אור ד' בעולמו, אור הגאולה, אור אל עליון, אור מקור הטוב, מקור האהבה והשמחה, הקודש והעדן, שורש כל התורה וכל המצוות כולן, כל המעשים וכל המידות בכללותם, בכח סגולתם של ישראל ובחירת נצלם, המתגלה בו. אור הצדק, האמת, החסד והמשפט בחיים החברתיים, אור הקדושה והטהרה הזורח במחבוא החיים כאשר רוח האומה מתעורר לתחיה. האושר העליון בחיי החברה והכלל, בצרופו העמוק אל האושר הפרטי." (מילון הראי"ה, הרב יוסף קלנר).

מה עושים עם טקסט כזה? איך מתמודדים איתו? המילים מובנות, אבל אין לך דרך לחלוק על שום אמירה. תחשבו שכל המושגים בטקסט הזה מודגשים. אתה רוצה שלא להסכים? לך תבדוק מהו 'אור ד' בעולמו', תגלה שהוא מתכתב עם 'האושר העליון', ושהאושר העליון הוא 'אור ה' בעולמו' וחוזר חלילה. מערכת סגורה, שאי אפשר לפרוץ. אתה רוצה להכנס, לחוות את הדברים, לדבר את השפה? תכנס, תשאב. להסתכל מבחוץ אי אפשר. אם תהיתם למה הרמורניקים לא נוטים להתווכח ולהפיץ את תורתם ברבים, הרי שזו הסיבה. הם מנסים להגיע לשמיים, מזקקים ככל שהם יכולים את המילים של עצמם, ונתקעים בחברה מצומצמת מאוד של אנשים שדוברים את השפה הזו, וטוב להם ככה.
בינתיים, בשבילי זו שפה זרה.

גם 'פוסטמודרנית', אגב, שייכת לאותה קטגוריה. העובדה שאני דובר פוסטמודרנית ולא הרמורניקית היא נטייה אישית, ולא אומר ששפה אחת עדיפה על חברתה. בסוגריים, אם אפשר, הרי שיש קשר מובהק בין שפה לחוויה: אנחנו חווים את העולם באמצעות השפה וכלי החשיבה והתפישה שהיא מעניקה. שפה – ותפישה הרמורניקית – מציעה נוחם והאמנה בגאולה לדוברים אותה. שפה פוסטמודרנית מציעה, בין היתר, מודעות לייאוש ולאבסורד. מי יאמר שהאחת עדיפה על חברתה?

אבל הפער הזה, בין השפות, ראוי שיאמר בקול. המורים שלי בתיכונית לא יבינו אותי כשאדבר על יאוש מוחלט, על חוסר התוחלת, על פערי שפה ונרטיבים. כשניסיתי להסביר לסבא שלי מהו נרטיב, הרגשתי כאילו אני מתנגח במזרון: נדמה לך שהוא מתרכך, שהוא נפתח, אבל למעשה הוא בסך הכל נסוג אחור. להבין? הוא לא יהיה מסוגל להבין אף פעם. מי שלא נמצא בפוסטמודרניזם, ואין זה משנה כמה הוא מבין מבחוץ וכמה הוא יכול להסביר בעניין, לעולם יצליח להבין את החוויה. סבא שלי, לדוגמא, מנסה להציע לדתל"שים תשובות. הבעיה היא, אמרתי לו, שאין להם שאלות בכלל. ה'בעיה' שלהם היא בתודעה, לא בשאלות ספציפיות. הוכחות? מי מדבר בימינו על הוכחות? תן לי אפשרות לחוות את שאתה חווה, ותהיה לי את היכולת לדבר איתך. זה נכון גם למחנות יריבים, זה נכון גם לנסיונות הדברות בין עמים אחרים, תרבויות אחרות. מה שצריך זו חוויה, הדיבור עצמו לא מגיע לשום מקום. וצריך להבין את זה, כי אחרת, הנסיון כושל מראש.

אז למה משה מתרגם את התורה שבכתב? אני חושב שהתשובה מובנת.

בני המדבר הם דור חדש, אחר, שלא חווה את הדברים שחוו יוצאי מצריים. הם לא אומרים 'זכרנו את השומים ואת הבצלים', בעיקר מהסיבה הפשוטה שהם באמת לא זוכרים את השומים והבצלים. החוויות השונות מכוננות שפה אחרת, ומשה צריך לתרגם את הטקסט המקורי לשפה אחרת, על מנת שהוא יהווה בעל משמעות גם לדור החדש. כתיבה מקבעת את המשמעות של הטקסט לקונוטציה התרבותית בה הוא נכתב, ואמירה בעל פה לאנשים אחרים מהווה תרגום של הטקסט למשהו חדש. הכתיבה של הדברים, היא קיבוע מחודש של התרגום, והפיכתו לטקסט המקורי (כפי שמתייחס אליו גם דרידה, בחיבור שפתחנו בו).

ג. אז למה כל זה?

למה אני כותב, בכלל. אם כל נסיון תקשורת בין שפות נידון לכשלון, אם שפות מבוססות על חוויה, ואם אף אחד לא חווה את המציאות כפי שאני חווה אותה, הרי שכל הכתיבה שלי היא חסרת משמעות לאחרים (טענה דה קונסטרוקטיבית במובהק).
פול ריקר התעסק בשאלה הזו בספר 'על התרגום'. למעשה, הוא טוען, אפשר לדבר. אנחנו רואים שאפשר לדבר. שאלת 'האם אפשר לעשות את זה' היא שאלה טפשית: אנחנו יודעים שאפשר. איך אפשר? ריקר טוען שתרגום אינו מנסה להעתיק חוויה אחד לאחד. הוא אינו מנסה ליצור שפה מושלמת, שלישית, שתתווך במדויק בין שפת המקור ובין שפת היעד. תרגום אינו מנסה ליצור את אותה משמעות שקיימת לטקסט בשפת המקור, אלא שואף להתאמה חלקית של המשמעות: משמעות של טקסט אינה קיימת מחוצה לו.

אני אנסה לענות על השאלה מכיוון אישי יותר.
בזמנו עניתי לשאלות בפורום 'ביכורים', ונשאלתי את השאלה: "למה אתה כותב?". הנה, לפניכם, התשובה שעניתי, תוך שינויים מעטים. בעיקר סגנוּן מחודש של הכתוב:

תמיד אני יושב לכתוב כי צריך.
לפעמים צריך לכתוב כי יש עבודה להגיש, או ראיון לעשות. אולי הדד ליין מאיים מאחור. פעמים אחרות אני כותב כי אין לי ברירה, כי אני צריך לכתוב. אבל הצורך הזה הוא לא צורך של 'ירדה עלי מוזה, אני חייב לכתוב'. אני לא מאמין במוזות, ובכלל, אין דבר כזה, 'חייב לכתוב'. הצורך שלי הוא צורך שנולד, גדל, מתפתח ופורץ בפתע. זה כמו שמשוטטים לי בפנים המון כדורי אש קטנים, גדלים לאט לאט, ואז פורצים החוצה בשאגה (את מכירה את השאגה של האש? מבינה על מה אני מדבר?).
כל כדור אש כזה הוא רעיון קטן, ואחרי שהוא נבנה, הוא יוצא החוצה, אני לא יודע באיזו צורה. לדוגמה, מאוד ברור לי כרגע שאני רוצה להגיד משהו על ´מקום´ ועל ´בית´; כדור האש שלהם הולך וגדל לאט לאט. אני לא יודע מה בדיוק אני רוצה להגיד עליהם, ואני לא יודע איך. זה יכול לצאת בתור שיר על בדידות, שיר על אהבה, סיפור על בייני"שים שיוצאים לדייטים או זקן גרוש שגר בבית אבות. אני לא יודע. עוד מעט זה יתחיל לצאת, ואז תתחיל מלאכת כתיבה שתמשך לי ככל שהיא תמשך (בדרך כלל, ככל שהרעיון בנוי מיותר פרטים, כלומר יותר מדייק את עצמו, ככה לוקח לי יותר זמן לכתוב אותו).
וזה יכול לחכות. אני לא חייב להגיד את זה עכשיו. אם אני לא אגיד את זה כדור האש יגווע, אבל אין לי דחף לכתוב ויהי מה. גם מחר יהיה לי מה לכתוב, וכן הלאה, עד שכדור אש אחר יחליף אותו.

(סצנת הפתיחה לשמונה וחצי של פליני: האדם שתקוע, שמנסה להחלץ, שמצליח. גאון)

זה נובע ממשהו אחר: יש בי צורך להגיד משהו, והדרך היחידה שלי להגיד משהו היא כתיבה. אם הייתי יכול לדבר כל היום, הייתי מדבר כל היום. אם הייתי יכול לצייר, הייתי מצייר. אני לא יכול לדבר בפני קהל כל היום, אני לא יודע לצייר, אז אני כותב ומפרסם, כותב ומפרסם. וגם מדבר הרבה, ומעביר שיעורים, והולך להעביר סמינריונים וסדנאות כתיבה וכל מה שאני יכול, כי אין לי ברירה אחרת.
בצבא הייתה עלי בדיחה שהייתי נכנס כל פעם לחדר של המחלקה ואומר 'אתם, יודעים, חשבתי על זה…'; לא הייתה לי את היכולת לשתוק. הייתי אומר מה קראתי, על מה אני ידעתי שיש שם אנשים, הייתי חייב להגיד להם משהו שחשבתי עליו, ויהיה הדבר הכי קטן ושטותי בעולם, ובלבד שהוא שלי. שאני יצרתי אותו–

– אני חושב שאני צריך לעבור לשפה אחרת —

שיֵדעו איזה משהו שאני.

אפשר שיהיה דימוי: אני מרגיש כמו ציפור בתוך בית. ויש חלון, ויש חוץ. וכל הזמן אני מתנגש בחלון הזה. שוב, ושוב, ושוב, עף בחוסר מנוחה מהחלון הזה לחלון השני. מתנגש, ופוצע את עצמי, ומתנגש שוב – כי אני חייב לצאת החוצה, מבינה? אני חייב שמשהו ממני יהיה חוץ לי, שתהיה איזו שריטה שאני הותרתי על אדמת בית הקברות גם אחרי שאני לא אהיה. ואם לא עם שפה, אז בלי שפה, אז —

אולי זה משהו שזועק בכל אדם בעולם. לשבור את הקירות של עצמי, לצאת מתוך הסובייקט שאני, לגעת עין בעין (כמו הדימוי של גרוסמן) עד שירדו דמעות, וגם אחרי שירדו דמעות, עד שמישהו אחר יראה את הציפור שאני באמת והציפור שאני תעשה שלום לציפור שהוא, או שהיא (מסתמא זו תהיה היא), כי יותר ממבט חטוף ושלום שלום אי אפשר. אי אפשר. אי אפשר.

יש שיר כזה, של נתן זך, שאומר:

רָאִיתִי צִפּוֹר לְבָנָה בַּלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר
וְיָדַעְתִּי כִּי קָרוֹב לִכְבּוֹת אוֹר
עֵינַי בַּלַּיְלָה הַשָּׁחוֹר.

רָאִיתִי עָב קְטַנָּה כְּכַף יַד אִישׁ
וְיָדַעְתִּי כִּי אֶת הַגֶּשֶׁם שֶׁאֲנִי מַרְגִּישׁ
עוֹד לֹא הִצְלַחְתִּי לְסַפֵּר לְאִישׁ.

רָאִיתִי עָלֶה אֲשֶׁר נָפַל, אֲשֶׁר נוֹפֵל.
הַזְּמַן קָצָר. אֲנִי אֵינִי קוֹבֵל."

והדברים בוכים בי: כמה כבר אנחנו חיים. מה זה חיים, בסך הכל הבזק קצר, כוכב נופל שחולף בחיים של אחרים, ואיך המוות עומד תמיד, בסוף. אנחנו עומדים על צוק, אנחנו מביטים למטה: מוות. וככה אני חי, בתודעה של מוות, שאין לנו עוד צ'אנס בחיים, שאני חייב לחיות את הפעם האחת והיחידה והבודדה הזו כמו שאני רוצה, כי לא תהיה לי פעם אחרת. ואני עומד, מתנודד על הצוק הבודד שלי מעל הים, ופתאום מעבר לצוק אני רואה עב קטנה ככף יד איש, פתאום אני רואה: מישהו מושיט לי יד.

כלומר: אפשר.
ובה במידה שאני יודע שאפשר, אני יודע עד לעומק, עד ללשד הפנימי של הלב המתכווץ, עד למקום שממנו יוצאות הדמעות, שעדיין לא הצלחתי לספר את הגשם שאני מרגיש לאף אחד אחר. שעדיין אני לבד. אבל אין לי ברירה אחרת אלא להמשיך ולנסות, להמשיך ולנסות. בסוף משהו יקרה: הגשם חייב לרדת מכל הציפורים האלה.

אוף, אני מרגיש את עצמי שוב פעם מתנגש בחלון. את מבינה? את מבינה אותי?

לעזאזל.