על אהבה, שפה ותפוזים

היום התפרסם סיפור שלי על אהבה ושפה במוסף שבת, אתם יותר ממוזמנים לקרוא אותו. השורות הבאות יעסקו בו בצורות כאלה ואחרות, אבל לא יתנו פרשנות לסיפור.
—
בהתחלה חשבתי שאני יכול לעבור בשקט על ט"ו באב. לתת לו לדלג מעלי, לברוח לו באלגנטיות. בכלל, לכתוב פוסט על פרשת ואתחנן שעמוסה בנושאים שאפשר לכתוב עליהם. אבל מסתבר שהיום הזה מהדהד בי כבר כמה ימים (בכלל חשבתי שהוא אתמול, אבל הוא בכלל היום, כך שחיכיתי לו, אפשר להגיד, יומיים), ולהתעלם ממנו כך, באלגנטיות, אי אפשר. מאידך, אני לא יכול לראות את עצמי פורק את נבכי ליבי בבלוג: אני לא כזה, וזה אינו בלוג כזה. בשביל ערטול נפשי זה יש את דנה ספקטור בידיעות אחרונות, או את מחוברים, או את גרוסמן ב'שתהיי לי הסכין'.

האמת היא ש'שתהיי לי' ראוי לניתוח נפרד ומפורט. אבל אני רוצה רק לצטט את הקטע הזה מתוך שתהיי לי. בטח ציטטתי אותו כבר פעם, לדעתי הוא עדיין אומר הכל:

"אֲפִילוּ הַמִילָה הַרִאשׁוֹנָה שֶׁלוֹ, מִילָה יָּפָה כְּמוֹ אוֹר,
הַלֵב שֶׁלִי גַּם נֵחְמָץ קְצָת, בְּאֶפֶס קָצֵהוּ, כִּי חָשַׁבְתִי –
מִי יוֹדֵעַ מָה הוּא מְאָבֵּד בְּרֶגָע זֶה, וְכָמָה אֵינְסוֹף
סוּגִים שֶׁל זוֹהַר הוּא הִרְגִישׁ וְרָאָה וְטָעַם וְהֵרִיחַ,
לִפְנֵי שֶׁדַּחָס אֶת כּוּלָם לְתוֹךְ הַתֵיבָה הַקְטָנָה "אוֹר",
עִם הַרֵישׁ הַזֹאת בַּקָצֶה כְּמוֹ מֶתֶג כִּיבּוּי.
אַת מְבִינָה, נָכוֹן?"

וכתבתי היום בסיפור:

אף אחד אינו יודע איך להסיט את הכיסא ולשבת מול מישהי שאינו מכיר ולומר לה: "שלום, אני אוהב אותך, לא תגידי לי את שמךְ?". מוצאים משפטים אחרים, התחמקויות, משפטי פתיחה: את באה לפה הרבה, אבא שלך גנן, כמה כואבת הייתה הנפילה מגן העדן.

הכול כדי לא להתיישב ולהגיד מיד, על ההתחלה. להטיח הכול כמו ברק מלב הסערה ולחכות, ריקן מכול, לרעם. הוא חושב: זה הרגע הקטן שבו אדם מנסה בכל כוחו לזעוק את עצמו דרך שפה. אדם הולך במדבר הבודד והצחיח וכבר לילה והוא מוצא צוק ופוצע עצמו ומטפס ועולה לעמוד על קצה הצוק ולראות מישהי בצוק מנגד, והוא צועק ממקומו, בכל הריאות, עם כל הבדידות שנושאת את המילים.

"אני", הוא צועק, שומע את ההד. "אוהב", שומע את הרוח. "אותךְ" ונועץ סימן קריאה בסוף, כאילו זה יעזור לקרוא אליה. שתסב את פניה. ואחר שנגמר האוויר להתנודד ולכשול על הקצה ולאחוז ידיים משולבות מעל החזה ולהתפלל בלי קול שמשהו, אם אפשר, שמשהו יפרוץ את הקיר ויעבור לצד השני.

איך לומר. כל פעם שאני מנסה לנתב את הרגשות שלי למילים אני מרגיש רגע של צמצום. שמעכשיו מה שהיה כבר אינו, ונוצר משהו חדש, שהוא הנסיון שלי להעביר רגש למישהו אחר. זו, בעצם, שירה: הנסיון להעביר את הרגש שלי למישהו. זו שפה. מישהי אמרה לי אתמול ששפה היא מלשון סף. ולאחר התכתבות ארוכה מצאתי את עצמי מגדיר שפה (כלומר, 'שפת הים') בתור קצה של מרחב שאינו מתייחס למרחב הגובל בו, בעוד ש'סף' הוא מיקום בקצה של מרחב אחד, תוך התייחסות לעובדה שמעבר לו יש מרחב אחר. היא, מסתמא, חייכה לעצמה: אם ההגדרה שלך ל'סף' היא לא המשמעות של שפה (כלומר, של מערכת סימנים), היא אמרה, אני כבר לא יודעת מה כן.

וכמובן, היא צודקת.

במובנים מסוימים, זה מה שניסיתי להגיד בסיפור: ששפה אינה באמת. היא רק סימנים. היא לא הדבר עצמו. ובאיזשהו מקום, כשמגיעים לדבר עצמו כבר לא יודעים מה להגיד. 'נעתקו המילים', אומר הביטוי. כשאתה נפגש עם משהו שאין לך כלים להכיל אותו בהם, נעלמות לך המילים. אפשר לראות, כשאתה עם חבר ממש ממש טוב, אתה לא חש בצורך לדבר כל הזמן. משהו בשקט אומר לך משהו שהוא מעבר למילים. ולכן, כשאין ברירה ואתה בכל זאת מדבר, למרות שהיית מעדיף לשתוק, השיחה הופכת סוריאליסטית, חסרת הגיון. המילים מאבדות את המשמעות המקורית שלהם והופכות למשחק שפה. כך בכמיהה, כך בעיסוק למוות, כך בנסיון למצוא את נקודת המפגש בינך לבין מישהי, או מישהו, אחרים.

בסופו של דבר, אין ברירה אלא לדבר. בסופו של דבר, שפה היא דבר שעובד. אני ניסיתי לטעון שלא משנה מה אומרים בשפה, עצם קיומה של השפה היא נקודת מפגש. הנה שיר שלי על זה:

סמליות

בַּמָתֵמַטִיקָה הַצְלוּלָה
שׂוֹחִים אֲנָשִׁים יְשִׁירִים.
כַּאֵלוּ שֶׁלֹא מִתְּחַבְּאִים מְאָחוֹרֵי
דִּימוּיִים חוּמִים וּמְטַפְטֵפִים,
(וְלֹא מַחְבִּיאִים דְּבַרִים חַשׁוּבִים
בְּתוֹךְ סוֹגְרַיִים).

מְשׁוֹרְרִים,
הֵם לֹא מָתֵמַטִיקָאִים,
לָכֵן אֲנִי לֹא יָּכוֹל
לוֹמַר לָךְ
כַּמָה
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ.

הִנֶה,
קְחִי פֶּלַח תַּפּוּז.
אפר לומר שירה מתייחסת לפן הצורני (למסמן) של המילה, מתוך נסיון להותיר לקורא מקום שיכניס שם את עצמו. גם השיר 'תפוזים' של יוני בלוך אומר דברים דומים. לפעמים, כשאנחנו לא מעיזים להגיד את המילים הגדולות, עצם היכולת לקיים תקשורת הוא כבר משהו.

חג אהבה שמח לכולם!