סוף והתחלה (סדנת כתיבה מתומצתת)

לא יהיה לי זמן לנסח את הכל כמו שצריך, בטח שלא להוכיח או להביא מקורות, אבל פטור בלא כלום אי אפשר. תרגיל כתיבה – סוג של סדנה, שלא הגיעה לשלב הכתיבה עצמה, שהעברתי בהשתלמות למורים לספרות. קראתי לה סוף והתחלה, בארמז לספרה – ולשירהּ – של שימבורסקה.

אריסטו, בפרק ז' בפואטיקה, כותב:

"הנחנו שהטרגדיה היא חיקוי פעולה שלמה, שהיא יחידה כוללת בעלת שיעור מסוים; שהרי יש יחידים כוללת שהיא חסרת כל שיעור. 'יחידה כוללת' היא זו שיש לה התחלה-אמצע-וסוף; 'התחלה' היא מה שאינו בא בהכרח אחרי משהו אחר, אבל מה שאחריו טבעי שיתקיים או יתהווה משהו אחר; 'סוף' הוא חהפך- מה שמטבעו קייים אחרי משהו אחר או בהכרח או בדרך כלל, אבל אחריו אין שום דבר אחר; ו'אמצע' הוא מה שגם בא אחרי דבר אחר וגם אחריו בא דבר אחר. עלילות בנויות יפה צריכות איפוא לא להתחיל באופן מקרי בכל מקום שהוא ולא להסתיים באופן מקרי בכל מקום שהוא, אלא עליהן להיות כפופות לכללים האמורים."

התפישה הנרטיבית שלנו בנויה על המבנה הקלאסי של עלילה, כפי שמתאר אריסטו. ציר הזמן הליניארי שלנו מתחיל מההתחלה, ממשיך באמצע ומסיים בסוף. אם נצייר את זה, יהיה לנו קו אחיד ועליו שתי נקודות בולטות: הראשונה היא ההתחלה, המקום ממנו אני מתחיל לספר את הסיפור שלי. השניה זה המקום בו אני נמצא כרגע. היותה של נקודת הסוף דינמית מגדירה גם את הנרטיב כדינמי, וממילא גורמת לאדם להגדיר לעצמו נקודות התחלה נרטיביות שונות מדי פעם.

הכל משתנה / ברטולד ברכט

הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.
אֲבָל מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. וְהַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ לְתוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה.

מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. הַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ אֶל-תּוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה, אֲבָל
הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.

ברכט מתאר סיפור: שיר על עצם ההתרחשות. היכולת שלנו לשנות את הנרטיב תלויה ביכולת המשחק שלנו עם סדר הדברים. כאשר אני משנה את סדר המשפטים, נוצר לי נרטיב מחודש. אם הבית הראשון עוסק ביאוש (לא תוכל לשפוך אותם בחזרה), הבית השני מסתיים בתקווה. אני מכיר בזה שאין לי יכולת לשנות את העבר, אבל אני מסתכל על העתיד: להתחיל מחדש אפשר תמיד. קוראים לזה בנייה מחודשת של הנרטיב העצמי. ביבליותרפים משתמשים בזה לפעמים.

הדברים אינם כה פשוטים:

"כל אימת שהחיים בסכנה והקוסמוס, בעיניהם, מדולדל וריקן, חשים הפיג'ים צורך בחזרה להתחלה. במילים אחרות, הם מחכים להתחדשות של החיים הקוסמיים. לא באמצעות תיקון, אלא באמצעות בריאה מחדש של החיים האלה… הרעיון הזה, שלפיו אי אפשר לתקן את החיים אלא רק לברוא אותם מחדש על ידי חזרה על הקוסמוגניה, בולט מאוד בפולחני הריפוי… מה שמושך את ליבנו במערכות ארכאיות מעין אלו הוא ביטול הזמן הקונקרטי, ומכאן, כוונתן האנטי-הסטורית. הסירוב לשמר את זכר העבר… אם אין מעניקים לזמן תשומת לב, הוא איננו קיים; יתר על כן, כאשר הוא נעשה מובחן (בשל 'חטאי' האדם, כלומר, כשהאדם מתרחק מן הארכיטיפי ונופל לתוך משך הזמן), ניתן לבטל את הזמן."

ציטוט לא רציף של קטעים מתוך 'המיתוס של השיבה הנצחית' למירצ'ה אליאדה, שמגדירים לנו מחדש את ציר הזמן. חלק מהחברות הארכאיות היו בעלי תודעה הסטורית לא רציפה, וממילא לתיקון הזמן אין כל משמעות, כיון שאין זמן. אדם שחטא אינו יכול לחזור בתשובה, כיון שהוא אינו חלק מהעבר של עצמו. תהליך 'חידוש הזמן' שהתקיים בריטואלים שונים בתחילת כל שנה, וכן במקרי מחלה, בטלו את הזמן הקונקרטי. הזמן בו הם חיו היה מחוץ לזמן ולמרחב המגדירים את קיומינו. להם, לחברות ללא התודעה ההסטורית, לא היה חטא ותשובה. יותר מזה: לא היה להם נרטיב עצמי.

אצלינו, בעלי התודעה ההסטורית, הזמן נשרך אחרינו. החטאים עדיין קיימים גם לאחר החידוש של השנה (בשביל זה באים ר"ה ויום כיפור בתחילת השנה, להתחיל מחדש). צריך לעשות תשובה. אני מבקש להציע שהחידוש של 'זדונות נהיים לזכויות ממש' נובע מתוך היכולת שלנו לשנות את הנרטיב. לבטל את הקיבוע. הדגמתי את זה מתוך קטע מסיפור שכתבתי:

"הם לא ישבו במסעדה. למעשה, הם ישבו מחוץ למסעדה ומעליהם התנשאה השמשיה כמו דודה גדולה ומנשקת הלבושה שמלה פרחונית. היא הזמינה קולה, הוא הזמין בירה. שתי המשקאות הגיעו מצוננים והמלצר שנשא אותם קינח את אפו בלי הרף; כנראה הרגע נודע לו שכלבו האהוב מת. הם לבשו בדיוק את מה שאתם מצפים שילבשו אנשים שהולכים לשבת יחד מחוץ למסעדה: לה היה תיק קטן מתחת לשולחן הקפה והיא הרגישה נבוכה מאוד. גם לו היה תיק קטן תחת השולחן וגם הוא הרגיש נבוך מאוד. גם השמש שחשפה אותם כַּהבזק החולף מידו של צלם הרחוב הרגישה נבוכה, אבל איש לא שאל לדעתה. הוא כחכח בגרונו ואמר משהו שיכול להיות מתוק ויכול להיות מביך בעת ובעונה אחת. היא הסמיקה. כשקם לכרוע ברך, הוא ראה את המלצר משפשף את עיניו האדומות ומחזיק בסלולרי שלו כמו בכלי קיבול על סירה מחוררת. פתאום הבין עד כמה החיים קצרים ועד כמה צריך להספיק לעשות דברים מהר, ועל כן לא כרע ברך אלא פתח את הקופסה ונתן לה לראות את הטבעת. היא התחילה לבכות; כנראה הודיעו גם לה שכלבה האהוב עומד למות."

העובדות שהתרחשו בסיפור:
א.    בן ובת יושבים מחוץ למסעדה ומזמינים משהו לשתות.
ב.    המלצר שמגיש את המשקאות מקנח את האף.
ג.    הוא אומר משהו, היא מסמיקה.
ד.    הוא קם ומראה לה טבעת.
ה.    היא מתחילה לבכות.

בסיפור שסיפרתי הוספתי לעובדות את הנרטיב, אבל נרטיב אחר. היא מתחילה לבכות בגלל הכלב. המלצר בוכה בגלל הכלב. הבחור מציע לה, לכאורה, נישואין (באמצע היום, על כוס בירה), אבל הסיפור שמסביב מעקר את הנרטיב מכוונותיו. אני ביקשתי להציע את היכולת שלנו לשנות את הנרטיב בהתאם: לספר לעצמינו כשלון שהתרחש השנה, ולשחק עם הנרטיב כך שיצא הצלחה.

תרגילי כתיבה:

א. כתיבת סיפור בחמש שורות. הבהרה של המושג נרטיב באמצעות הוספת משפט בהתחלה או בסוף והצגת השינוי שנוצר בקונפליקט וכן הלאה.

ב. כתיבת סיפור שיתרחש בשנה הבאה. אם אפשר, את 'הסיפור של שנה הבאה'.

ג. משחק עם הנרטיב שלו.

ד. כתיבת חטא כלשהו, לתאר את ההרחשות, לעקר ממנו את הנרטיב.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “סוף והתחלה (סדנת כתיבה מתומצתת)

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s