דברים שעוזי וייל כותב לפני ספרים

ישבתי היום וכתבתי הקדמה ל'קונטרס', הגליון ששיח מוציאה לאור. ונזכרתי איך יש מישהו שבאמת יודע לכתוב הקדמות, וכמה אני מקנא ביכולת הזו: לשבת, לסכם בנקודות מה הספר הזה עשה לי. לפעמים בפומפוזיות, לפעמים בעדינות, והדיוק שבו הוא מצליח להחזיק את הנקודות הלא נתפשות בספר, בטקסט שהוא מופת בפני עצמו, נשגב מבינתי. וזו לא הקדמה, כי היא עומדת בפני עצמה. זה משהו שהוא כתב לפני ספר.

אז עשיתי משהו שאני לא יודע אם הוא ראוי כל כך, בטח אם אתם מחפשים חומר מקורי: אספתי את הקישורים לכל ההקדמות שעוזי וייל כתב, והן מופיעות ברשת. תהנו. וציטטתי קצת, כי זה יפה.

"יש ואדם נולד כשהוא יודע סוד. משהו מוחלט וברור. שאי אפשר לבטא אותו כלל במלים, אבל המשהו הזה נוכח בכל מבט שהוא מביט כתינוק, בכל צווחת גיל או דמעת עלבון שהוא חווה כילד, בכל מסע, בכל אהבה, בכל פרידה שהאיש המבוגר עובר. וכמובן, בכל זיכרון שנזכר האיש הזקן. כשהוא חושב על אירוע בחייו, הוא לא חושב על הדבר עצמו, אלא על הסוד שהתגלה מאחורי הדבר. מעטים האנשים האלה, אבל הם קיימים."

[מתוך האיש שיודע משהו / הקדמה ל'מארק סטרנד, שירים']

"ש רגעים כאלה. רגעים בהם פיסות מציאות שאתה רגיל לראות כל ימי חייך, מסתדרות לפתע בשורה קוסמית נדירה. והחוטים הסודיים המקשרים בין פיסות המציאות, אותם חוטי זהב-קינמון בלתי נראים, נגלים לפתע.

זה קרה לי כמה פעמים בחיים. כמעט תמיד, לרגע חטוף. פעם אחת למשך שבוע שלם, ומהשבוע הזה כנראה לא אתאושש לעולם. אבל על השבוע ההוא איני רשאי לדבר. אני כן יכול לדבר על הפעם הראשונה שזה קרה לי. הפעם הראשונה שבה, בחטף, לרגע, המציאות הפכה למטא-מציאות. וזה היה כשקראתי את "סיפורי ניק אדמס"."

[הקדמה ל'סיפורי ניק אדמס', ארנסט המינגווי]

"כוחה של ההיעדרות.
ויותר מזה: כוחה של ההיעדרות בתוך הנוכחות."

[הקדמה ל'חייו ומותו של השער האחורי']

"קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה, למרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות – הוא בעצם ממקום אחר, והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהינום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהינום"

[מתוך ההקדמה ל'ריימונד קארבר, שירים.'. אין ברשת.]

"פעם קראתי ספר, והעולם שמסביבי השתנה בעודי קורא אותו. והמשכתי לקרוא, כי שום דבר כבר לא היה קיים בעולם מלבד הספר. וגם כי ידעתי שמתישהו, כאשר ארים את עיני מהדפים, העולם שהכרתי לא יהיה שם יותר.

אז משכתי זמן.

חצי שנה קראתי את היהודי האחרון. זה היה בצבא. שזה כמו להגיד: החיים שמחוץ לספר, לא היה ראוי לחיותם. היו פסקאות שקראתי שלוש, ארבע פעמים, חוזר וקורא אותה פסקה שוב ושוב. כי:

א. לא הבנתי מה הוא אומר.
ב. גם כשהבנתי, לא היה לי ברור איך זה קשור למה שנכתב עד כה.
ג. מעולם לא חוויתי קודם את החוויה הזו: שאתה לא מבין כלום, אבל יודע שמראים לך מראה מופלא.
ד. ומעל הכל, כי ידעתי שכשאגמור את הספר, אצטרך לשאול את עצמי מה אני עושה עם החיים שלי, עכשיו. אחרי חצי שנה גמרתי לקרוא, נחתי שבועיים, וזה מה שעשיתי: התחלתי אותו מהתחלה."

[הקדמה ל'היהודי האחרון', יורם קניוק]

וגם:

משהו יפיפה שעוזי וייל כתב על עלי מוהר

ראיון עם עוזי וייל

קצרצרים מבריקים של עוזי וייל בפייסבוק

'הגבול הדק', טור שעוזי וייל כתב פעם בנענע

עמיחי חסון בפוסט דומה

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “דברים שעוזי וייל כותב לפני ספרים

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    איך זה שאדם שיודע לכתוב על הדברים האמיתיים כל-כך יפה לא מצליח להוציא תחת ידיו סיפור אחד מוצלח? טוב, יש סיפור אחד מוצלח, אולי כמה, אבל- איך הוא הצליח להוציא גם את הספר הכל כך לא חי על החלומות?

  2. אביב הגיב:

    המשך הציטוט של הארץ הזרה הוא יפה ולא ניתן, בעיני, לעשות את החיתוך הזה כמו שהוא כאן. הנה הציטוט המלא מתוך:
    http://cafe.themarker.com/mobile/post/2670620/
    "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה.שלמרות שיש לו אב ואם, אחים ואחיות, שפה ותרבות- הוא בעצם ממקום אחר,והוא לא יודע את זה. הוא כואב כל חייו, עד שהוא מבין, ומתחיל את המסע חזרה אל ארץ מולדתו, שמעולם לא היה בה ואף אחד לא יכול להבטיח לו שהיא אכן קיימת. אדם כזה נולד לתוך גיהנום, ובהתחלה הוא אינו יודע שזה הגיהנום. הוא ממשיך לחיות את חייו וליפול שוב ושוב, ורק אחרי זמן ארוך משהו קורה: איזה רגע של חסד, שבו הוא זוכה לראות, ולו לרגע מהיר ובהיר אחד, את המקום שלו. פיסת גלויה קרועה מן המקום שלו, נאמר. או מישהו משם שחולף על פניו ומחייך- רגע שמשנה את חייו, משום שבבת אחת הוא מבין שאכן יש מקום כזה. שהוא לא חולם. שיש חיים טובים מאלה שהוא חי עכשיו. וגם, כמובן, באותו הרגע הוא גם מבין שהוא חי בגיהנום"

    [ מתוך: ר. קארבר, שירים(עריכה ותרגום- עוזי וייל), מודן הוצאה לאור

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s