Break in the wall | מסה על גבולותיה של החברה ועל היצר הרע

א.      The dark side of the moon

בספרו 'הדרך' מציב קורמק מקארתי, הסופר, עולם לאחר אפוקליפסה מוחלטת. אב ובנו הולכים אל החוף המזרחי בארצות הברית, נושאים עגלת סוּפֶּר ובה כל רכושם. בנוסף נושא האב  אקדח עם שני כדורים: לא להגנה עצמית כמו להתאבדות במקרה הצורך. הם הולכים אל החוף המזרחי של ארצות הברית, אבל אין להם מושג מה לעשות שם. זו, בפשטות, מטרה כלשהי, וככזו היא טובה כמו כל מטרה אחרת. ומה שמיוחד בספר הזה, בניגוד לספרי אפוקליפסה אחרים, הוא שמקראתי מפשיט את הגיבורים שלו מהכל: מהתרבות, מכללי המוסר הרגילים, מהספרות ומהמוזיקה. יש להם שני דברים שמחזיקים אותם במסע האחרון והאינסופי הזה. האחד, שיש להם מטרה. והשני, התובנה שהם הטובים והאחרים שמסתובבים בעולם הם הרעים.

אני בוחן במסה הזו את התודעה שלי. אין לי את היומרה לחוות דעה וודאית על מה שמתרחש בתודעתם של בני אדם אחרים, אבל – כמו מקארתי – גם אני חושב שבתודעתם, כל בני האדם רואים את עצמם כטובים, וממילא את הקבוצה שהם חלק ממנה כ'קבוצה הטובה'. אנשים רואים את מכלול מעשיהם כשייכים לצד ה'טוב', צד ה'אור' וכן הלאה; כשהקבוצה שהם מהוים חלק ממנה תנצח במלחמה, במשחק הספורט או בכל אירוע תחרותי, הם יודיעו בחדשות שלהם ש'הטובים מנצחים'. למעשה, בכל מקום שאנשים אומרים 'אנחנו', המילה  בהכרח תהיה זהה למושג 'הצד הטוב' שלהם. גם אלה המשרתים את הרע, אם זו כת השטן ואם אלה הדתות העתיקות באסיה, מגדירים את עצמם כָּטובים. הטוב, בעיניהם, הוא להוסיף רוע בעולם. שהצד האפל ינצח. אנשים לא עושים דברים שרק עושים להם רע. אם אני הוא הטוב, הרי שמי שאיננו אני, האחר, ובפרט במצב של קרב או תחרות, הוא הרע. לא לשוא נחשבו נשים זקנות, מבודדות ומכוערות למכשפות: החריגות שלהם מהחברה הגדירה אותן כאחר, וממילא לאחראיות על הרוע בסביבה. ואם כבר ב'אחר' עסקינן: לא לשוא אחד החוטאים הגדולים בהסטוריה היהודית נודע בכינוי 'אחר'. כך גם אפשר להבין כיצד לא מעט תורות מגדירות את היצר הרע בתור משהו שאינו חלק ממני.

התפישה הזו מביאה אותי לשלב שראוי היה להיכתב קצת לפני כן: מוזר לי לדבר בקטגוריות של 'טוב' ו'רע' אחרי ויטגנשטיין. אחרי שכבר הבנו שהמלכוד אליה הובילה אותנו השפה יכול להפטר רק בשתיקה על אודות הדבר שאיננו יכולים לדבר בו, אני מרגיש מוזר לחזור לדיאלוגים של אפלטון ולתהות מהו 'הטוב'.

אלא שהקטגוריות בהן אני דן אינן קטגוריות אובייקטיביות, אידיאות אפלטוניות של 'טוב' ושל 'רע': אני מדבר על התודעה שלי כפרט בחברה. כשאני שוקל ביני ובין עצמי אם לחטוא בחטא כלשהו מתגוששים בי שני דחפים. הדחף הראשון קורא לי לא לחטוא, הדחף השני קורא לי לחטוא. תשוקות, תאוות והדחף הבלתי נשלט להסתלבט על מישהו מתגבשים בתודעתי לכדי משהו מוצק, דֶּמוֹנִי, שנקרא לו 'היצר הרע'. גם אם אכחיש את קיומו של 'הרוע' האובייקטיבי, אני לא יכול להתעלם מקיומה של תפישת המעשה הרע שלי, גם בעברה כמו הדלקת אור בשבת, שאינה קשורה לאחר כלשהו. הנה כמה שאלות שככל הנראה לא אענה עליהם: מאיפה צץ הרוע שבתוכי? ליתר דיוק, מדוע אני תופש מעשים מסוימים שלי כרעים? ובקיצור, מיהו 'היצר הרע' שלי?

ב.      And the General sat, as the lines on the map

זכור-נא את מה שהוכח הוכחה מופתית שהרעות הן רעות רק ביחס אל דבר-מה, וכל מה שהוא רע ביחס לנמצא מן הנמצאים הרי אותו רע הוא הֶעְדֵּרו של אותו דבר או הֶעְדֵּר של מצב טוב ממצביו. לכן ניתן לומר משפט כללי שהרעות כולן הֶעְדֵּרים.

(מו"נ חלק ג' פרק י', ת' מיכאל שוורץ)

כשהרמב"ם נדרש להגדיר מהו רע הוא משתמש במושג ההעדר. כמו שמספרת האגדה האורבנית המפורסמת על איינשטיין והמורה שלו, חושך הוא העדר אור ורוע הוא העדר טוב. אלוהים, לצורך העניין, הוא הטוב המוחלט:

אחרי הקדמות אלה ידוע בוודאות שאין לומר בשום אופן שהאל יתגדל ויתרומם עושׂה רע בעצם, כוונתי שהוא יתעלה יתכוון בכוונה ראשונית לעשות רע. זה אינו אפשרי. אלא מעשׂיו יתעלה כולם טוב צרוף. כי הוא אינו עושה אלא מציאות, וכל מציאות היא טוב. הרעות כולן הֶעְדֵּרים.

ואמנם, הגדרה זו מסבירה את הכתוב "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". כאשר אלוהים היה לבד בעולם, כל אשר עשה היה טוב מאוד: אם אין אחר, לא יכול להיות רע. אכן, כאשר נוצר ריבוי של בני אדם התברר שהאדם הוא הרע:

וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם, וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ… וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם

זהו אינו המקום הראשון בו מוזכרת המילה 'רע'. המילה מופיעה לראשונה כאשר מוזכר "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע". אבל, באופן מפתיע, זהו כן המקום הראשון בו מעשי האדם מוזכרים כמעשה רע. באופן מפתיע, אמרתי, כיון שעוד קודם לכן הופיעו חטא אדם הראשון, חטאו של קין והריגתו של קין בידי למך. היינו מניחים שאחד מן המעשים האלה יוגדר כ'רע', אבל זה לא ככה: כאשר האדם אכל מפרי עץ הדעת, הוא יודע מהו 'הטוב' ו'הרע', אבל הוא לא עשה מעשה המוגדר בתורה כ'רע'. גם כאשר קין רצח את הבל, אחיו, מעשיו אינם מוגדרים בתורה כ'רעים'. הם חטא, הם עוון, אבל לא רוע. הרוע מופיע רק בפסוקים שצטטנו לעיל, בפרק ו'.

בחטא עץ הדעת, כלומר- בעצם ידיעת הטוב והרע, התייחסו אדם וחווה למיניותם: הם ידעו שהם עירומים. התקבולת בין 'דעת טוב ורע' ובין 'וידעו כי עירומים הם' מלמדת אותנו שהטוב והרע הם המודעות למיניות. עד החטא, המיניות הייתה סטטית. לאחר החטא, היא קיבלה אפשרות להיות רעה. הפוטניאל הופיע באויר. אבל רק כאשר בנות האדם נכנסו לתמונה ('ויראו… כי טובות הנה', אומר הפסוק, ולא בִּכְדִי) ראה אלוהים כי רבה רעת האדם בארץ. אם כן, על פי פרשת בראשית אפשר בקלות להגדיר את המודעות למיניות כאופציה לרוע, ואת מימושה החופשי כרוע קונקרטי.

פתחתי בדבריו של הרמב"ם, ובו נסיים. כשהרמב"ם מתייחס לחטא עץ הדעת, הוא אומר:

 כאשר היה [אדם הראשון] במצבו השלם הגמור ביותר, הרי חרף טבע-בריאתו ומושׂכלותיו, אשר בגללם נאמר עליו: ותחסרהו מעט מאלהים, לא היה לו בכלל כוח המיועד לעסוק במפורסמות. הוא לא השׂיג אפילו את הברור ביותר בין המפורסמות לגנאי והוא חשיפת הערווה.

(מו"נ חלק א' פרק ב')

ה'מפורסמות' של הרמב"ם, מן הראוי להדגיש, הם חוקים שהושגו בהסכמה בין בני האדם. חוקים אלה אינם קשורים לאלוהים, וכל מטרתם היא לכונן את החברה ולהגדיר את גבולותיה. האדם צריך גבולות כדי שהוא לא ילך אחר תאוותיו, והגבולות האלה הם ה'מפורסמות'. המוסר הוא מן המפורסמות, ומבין עשרת הדברות, רק השתיים הראשונות אינן מן המפורסמות. 'לא תרצח', לדוגמא, אינו אלא מוסכמה חברתית. או, במקרה שלנו, הצו האלוהי שיצר מוסכמה חברתית. (כל הסיפור הזה מתעסק רק במוסר, ולא במושכלות. הן, בעיקרון ובגדול מאוד, עוסקות באֵל ולא בגבולות החברה. עם זאת: חברה שמיוסדת, בין היתר, על אמונה באל משותף, השמירה על צביונו האחיד של האל מהווה חלק מהשמירה על גבולותיה של החברה.)

אם כן, המוסר מגדיר את גבולות החברה, ובהתאמה את מקומו של הפרט בתוך החברה. למעשה, הדברים האלה קיימים בכל החברות; הגבלות על יחסי מין ומיניות באופן כללי נועדו לשמר את הגרעין של החברה, את המשפחה. מעשים שאיימו על שלימות החברה הוגדרו, בהתאמה, 'חטאים' או 'מעשים רעים', כיון שהם נגעו בגבולות, מתחו אותם ובעיקר ערערו את מערכת החוקים שנועדה, בסופו של דבר, להעניק סדר ומשמעות לפרט שבתוכה (יש על זה פרק שלם ב'טוהר וסכנה' של מרי דגלאס).

אם לסכם את שעברנו עד כה: בחלק הראשון הגדרתי את קיומו של הרע כאחר, ובחלק השני, בהתאמה, את המעשה הרע כמעשה שמערער על הגבולות של האנחנו. שני הדברים האלו הם דינמיים וסובייקטיבים, היינו, תלויי תודעה: מעשה הוא רע כאשר החברה שאני חלק ממנה תופסת אותו כרע. כלומר, שיש לי מודעות לעובדה שהוא רע.

ג.       Pig stain on your fat chin

"היא אמרה מילה גסה!" לחש האחד, הצעיר מביניהם, לשני.

"אני יודע," לחש המבוגר חזרה. "זה בגלל שהיא מבוגרת. מבוגרים יכולים."

"אבא יכול להגיד מילים גסות?" שאל הראשון.

"לא יודע."

"בטח כן." התרגש הצעיר מביניהם. "בטח כשהוא בשירותים הוא אומר 'קְטָנִים' כל הזמן."

"'קְטָנִים' זה לא מילה גסה."

"לא," אמר הצעיר, "את המילה האמיתית ל'קטנים'. זאת שמתחילה בפֵּ"א"

"למה שהוא יגיד את זה בשירותים כל הזמן?" תהה המבוגר.

הצעיר משך בכתפיו. "אני עושה את זה." הוא אמר.

(מתוך 'מילים גסות')

אמר פוקו: חברה מוגדרת על ידי מנגנוני השליטה, הפיקוח וההדחקה שלה. על ידי יחסי הכח וההתנגדות שלה; הכוחות אותם היא משתיקה ומדחיקה, הפחדים הקמאים שלה, האחר שנמצא בתוכה וכן הלאה. למעשה, יחסים אלה עם הצדדים המושתקים שבה מכוננים את גבולותיה. אפשר לדמות תיאור זה לשני אנשים שרבים ביניהם על שטח כלשהו, ומחליטים לבנות גדר. המאבק שלהם מתנהל מבין שני צידי הגדר, ולמעשה 'מחזיק' אותה באויר. מכיון שכל חברה זקוקה לגבולות (אם לא כן, לא תיוצר תחושת לכידות בין הפרטים בקבוצה, ולמעשה לא יכונן סובייקט קבוצתי), החברה מנהלת שיח (כוחני, בהכרח) עם האובייקטים המאיימים, שיח שנמצא בה ומחוצה לה והוא שמכונן את גבולותיה. גם במובן הפיזי: במקום בו נמצאת ההתנגדות, שם ניצב הגבול. אלמלא הייתה התנגדות שנרחיב את הגבול הלאה, הרי שהגבול לא היה עומד בנקודה איקס (להלן: הצימר הצפוני ביותר במטולה), אלא כמה מאות מטרים צפונה משם, עד שיתקל בהתנגדות.

ומירצ'ה אליאדה כתב: הגבולות הם מה שמְתַחֵם מקטעים במרחב ויוצר מהם מקום מבודד. הם מקנים סדר וארגון בכאוס, ונותנים לנמצאים ביניהם אשליית שלווה והגנה. אשליית השליטה במרחב הכאוטי באה לידי ביטוי, בין היתר, על ידי המבנים הבולטים מן המרחב ומתחמים אותו. גדר רגילה בולטת מהשטח, בית יוצר מרחב מתוחם ומבודד, וכנסייה – ובפרט הצריח שבה – מקנה שליטה על המרחב שסביבה. אליאדה, שמשתמש בדיכוטומיה כאוס / מקודש, מסביר כי הכנסייה הופכת להיות שטח קדוש, שנותן נקודה מייצבת בכאוס שסביבה. במובנים מסוימים, גם מיקומו של בית הכנסת בנקודה הגבוהה ביותר במרחב יוצר תנועה דומה.

פוקו, בהרצאתו 'סדר השיח', מדבר על גבולותיו של השיח. מלבד ארבעת מנגוני הפיקוח (הדרות) הפנימיים על השיח, ישנם שלשה מנגנוני הדרה חיצוניים: הטאבו, דיבורו של המשוגע, והאמת מול השקר.  שלשת המנגנונים האלה עוסקים בהבניית גבולותיו של השיח. הטאבו מגדיר נושאים עליהם אסור לדבר (לדוגמה, מין), אנשים שאסור להם לדבר (לדוגמה, מהגרים) ומרחבים בהם מותר (שירותים) ואסור לדבר, או שיש לדבר אחרת (בית משפט).

[אני אתמקד קצת, ברשותכם, בטאבו. המילים אותם אסור לי להגיד והמילים אותם מותר לי להגיד מגדירים את גבולותיה של החברה בה אני חי. במקטע הסיפור שהבאתי בפתיחה, עוסקים הילדים הקטנים במילה גסה שהושמעה על ידי המזכירה בקופת החולים: למי מותר להגיד מילים גסות? למי אסור? מהי, בכלל, מילה גסה? למעשה, מילים גסות הן טאבו: הן אסורות כיון שהן מדברות על גבולותיה של החברה. הכינויים שניתנו לאברי המין נועדו להסדיר את השימוש באברי המין, מתוך תפישת המין החופשי, הבלתי מוסדר, כמערער את גבולותיה של החברה[1]. כינויים שניתנו לשתן ולצואה נועדו להסדיר את הפעולה המאיימת שמערערת את המרחב הנקי בו אנו חיים. בתי השימוש קיבלו תצורה משל עצמם, וילדים קטנים משתמשים במילים 'קקי' ו'פיפי' במהלך הליך הגמילה שלהם, שהיא למעשה הסדרת פעולת הערעור על הסדר, במקום להשתמש במילים המקובלות על כל. חרדים הולכים בנושא שלב אחד נוסף, והם מטשטשים כל נסיון ערעור על הסדר, תוך שימוש במילים נייטרליות: 'קטנים' ו'גדולים'. בתהליך הטשטוש הזה החברה יוצאת מהודקת יותר, אבל גם פחות גמישה, וממילא שבירה יותר. צעד קטן ימינה או שמאלה, ואתה בחוץ.]

נחזור למונח 'יצר הרע'. כפי שראינו בשני הפרקים הראשונים של המסה הזו, הרע הוא האחר, והחטא הוא ערעור על הגבולות של האנחנו. מהו היצר הרע? 'יצר' מוגדר במילון שנמצא ליד המקום של אלחנן כ'אינסטינקט' או כ'דחף עז'. 'יצר הרע', אם כן, הוא דחף עז לעשות מעשה רע. יודגש: הוא אינו המעשה הרע עצמו, אלא הדחף לעשות אותו. מעצם קיומו של היצר הרע אנחנו למדים שנמצא גם רע, אף שהוא אינו קיים בפועל. כשם שעברו מספר דורות בין עץ הדעת ובין חטאם של בני האלוהים עם בני האדם, כך גם ישנו רווח בין היצר הרע, הוא האפשרות לעשיית הרע, ובין המעשה עצמו. במונחים סמנטיים, היצר הרע הוא המסמן, הוא המצביע על קיומו של המסומן, המעשה הרע. ובמובן זה, הוא הייצוג של הרוע. או, לפי ההגדרה שלי, ייצוג יכולתם של היחידים לערער את גבולותיה של החברה.

למעשה, המושג 'יצר הרע' הוא מגנון פיקוח חברתי. הוא מבטא תהליך בו החברה מפקחת ומדחיקה את היכולת לפרוץ את הגבולות החברתיים והדתיים. קיומו של 'היצר הרע' בשפה, כמעין דמון שנוצר ממגוון זהויות דינמיות של תאוות ומאוויים, מכונן את תודעת הסכנה שבפריצת הגבולות. במקום לדבר על הדברים עצמם, אנחנו מגדירים אפילו את אפשרות הקיום שלהם כסכנה, ובכך מרחיקים את עצמינו מהגבול. על פי תיאור זה, ה'מלחמה נגד יצר הרע', עליה מדובר ברוב ככל ההגות היהודית, אינה מלחמה נגד החטא, אלא נגד האפשרות שלנו לחטוא. אפשרות זו מופיעה כבר בפסוק 'יצר לב האדם רע מנעוריו' שהובא לעיל. סוג של מלחמה מול היותינו אנושיים, שהרי 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. ואכן, תהליך התשובה הקבלי מוביל למקום לא-אנושי, לגאולה של 'לפני חטא אדם הראשון'.

על פניו, אדם שנמצא במרכז המעגל החברתי אינו יכול לחטוא. הדלקת האור בשבת אינה אופציה, מבחינתו. הוא אינו 'שומר שבת', כיון שאין מבחינתו אופציה של 'לא לשמור שבת'. הוא אינו חוטא לא בגלל שהוא לא רוצה, אלא בגלל שהוא לא יכול. הדמוניזציה של החטא התעצמה בעיניו, והוא פשוט לא מסוגל. סיפור שאירע בתכנית הטלויזיה 'המירוץ למליון' ידגים את הטענה: בתכנית השתתף זוג דתי, ובאחת המטלות הם הוצרכו להעביר חזירים ממקום למקום. כשהם נגשו למשימה, הם פשוט התחילו להקיא. החזיר עורר בהם תחושת דחיה. הדברים יכולים להיות אפילו חריפים יותר כשמדובר יהיה באכילת החזיר עצמו: אני לא יכול לבצע את החטא הזה.

קיומה של אפשרות החטא מסכנת את גבולותיה של החברה, כיון שהיא מצביעה על העובדה שהם רעועים. שהם ניתנים לפריצה. שהחברה אינה כה מוצקה כפי שהיא נדמית. לכן המאבק ממוקד בדמון, כמין ייצוג חיצוני שמרחיק אותנו מהחטא עצמו. אפילו האפשרות לפרוץ את הגבול לא תנתן. והגבולות, כך נדמה, ישארו יציבים.

ד.      We're just two lost souls swimming in a fish bowl

למרות הנימה השלילית שיתכן ונשמעה ממני בפרק הקודם, אני רואה במנגוני הפיקוח האלה את הכלי היחיד בו החברה הדתית יכולה לשמור על קיומה כחברה, וממילא דבר חיובי. דבר אשר, כפי שאומר הרמב"ם, מתאים להמון. אלא שהרמב"ם מוסיף ומדבר על האפשרות, הקיימת בהחלט, ובה היחיד נרמס תחת המנגנון החברתי:

חייב אתה לדעת גם כן שאין התורה שועה אל החריג, ואין הציווי בהתאם למיעוט. אלא בכל דעה, מידה, או מעשׂה מועיל שרוצים להשׂיג, מתכוונים לדברים שעל-פי-רוב, ואין שועים לדבר הממעט לקרות או לנזק הפוגע באדם אחד בגלל הקביעה הזאת והנהגת התורה. כי התורה היא ציווי אלוהי.

בעוד פוקו מציג את הכוחניות השורה על היחיד כדבר שלילי, הרמב"ם מציג אותה כמחויבת המציאות. אין שועים לנזק הפוגע באדם אחד, כיון שהתורה היא ציווי אלוהי. כפי שאמרתי, אני מסכים לטענתו של הרמב"ם. למעלה מזה, היותם של המפורסמות ציווי אלוהי לא אפשרת לשחק עם הציוויים במידה והם לא מתאימים לך: זה ציווי אלוהי, לא משחק אנושי. מאידך, קיומו של היצר הרע מותח ומרחיב תמידית את החברה, מאתגר את גבולותיה והופך אותה לחברה חיה. באגדתא המפורסמת על ביטולו של היצר הרע של הע"ז והעריות, שמסתיימת בהחזרתו של יצרא דעריות, נראה בבירור שקיומו של היצר יוצר את הדינמיות בחיים, ומאפשר מרחב לפרט. רבות דובר על הדינמיות הזו, והצד החיובי שבה אינו נתון בספק.

אולם, כפי שפתחתי בתחילת המאמר, לא את תודעת החברה אני מבקש לבחון כאן, אלא את התודעה שלי. לא מעט פעמים התודעה שלי מכירה בעובדה שאני חוטא. מאידך, יש מספר חטאים שאני לא חש בהם שאני חוטא. לכאורה, הדברים מתאימים ל'היתר' המפורסם של רב הונא: "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, הותרה לו". וכפי שממשיכה שם הגמרא "הותרה לו, סלקא דעתך? אלא אימא 'נעשית לו כהיתר'". אלא שהדברים מתאימים רק לחטאים בהם הורגלתי, יהיו אשר יהיו. במקרים מסוימים ואחרים יצא לי לתפוס את עצמי עושה מעשה כלשהו בפעם הראשונה, ותוך הבחינה העצמית הבחנתי שאיני חש בתודעת 'חטא'. לשם הדוגמה בלבד אפשר לתת את הישיבה בפאב כמשהו שבעבר נתפס בעיני כחטא, אך בפעם הראשונה שישבתי שם לא הרגשתי את תחושת החריגות והחטא: לא הרגשתי כמערער על החברה בה אני חי, אף שחייתי בחברה שרובה ככולה לא הלכה לפאבים. מה קרה?

הפינק פלויד שרים על מוסד אחר ששולט בחברה, בית הספר:

We don't need no education

We dont need no thought control

No dark sarcasm in the classroom

Teachers leave them kids alone

Hey! Teachers! Leave them kids alone!

All in all it's just another brick in the wall.

All in all you're just another brick in the wall.

אני מאוד מזדהה עם השיר הזה. מאז ומעולם היה קשה לי עם מסגרות. אני יכול להאשים אנשים מסוימים, מורים מסוימים וטראומות מסוימות, אלא שהמודעות לכך לא עוזרת לי להתמודד עם מסגרות. גם המסגרת הדתית, כך חשתי, הִיוְתה עבורי סד לוחץ. כמו אותו ה'חריג' שמתאר הרמב"ם, גם אני הרגשתי שהתורה אינה שועה אלי. לא זכה, כך אומרים, נעשית לו סם מוות. אוקיי, דימוי מוצלח, ועכשיו: מה לעשות?

כפי שכתבתי בכותרת המסה, בפראפראזה על השיר של הפינק פלויד, הפתרון שמצאתי לעצמי (שלא במודע, ושגיליתי לאחר מעשה) הוא לשבור את החומה. לצאת מהגבולות וליצור לעצמי אוטונומיה עצמאית. אוטונומיה שמקיימת יחסי זיקה לחברה סביבה, אבל אינה כפופה לכללים אותם החברה מנסה לכפות עלי. ה'חטאים' אינם דווקא דתיים, אלא בעיקר חברתיים. דברים אותם 'לא ראוי לבן תורה לעשות', כפי שדאגו לשנן לי ללא הרף, או ש'אנחנו לא עושים את זה'. זהו מקום מסוכן: אני מרגיש את עצמי הולך על הקצה ללא הרף. בלא מעט מובנים, אני מרגיש שהפכתי להיות בעצמי סוג של יצר הרע: דינמי, מגדיר גבולות. מצד שני, האפשרות השניה הייתה לאבד את עצמי. ומוטב סכנה דינמית מאשר מוות רוחני.

שתי שאלות נשאלות, כמעט מיידית, עם הקביעה הזו. הראשונה, מה מונע ממני לפרוץ גם את גבולות הדת ולהגדיר לעצמי אוטונומיה? והשניה, אדם שמתנגש שוב ושוב עם הקיר חש בדינמיות. משהו מניע אותו. לעומת זאת, אדם שיצר לעצמו אוטונומיה אינו מתנגש עם הקיר. הוא אינו נע בין הגבולות, אלא רק מכונן אותם מהצד השני, החיצוני שלהם. מה יוצר לו את הדינמיות? מה 'יגדיר לו את החטא'?

אין לי תשובה טובה לאף אחת מן השאלות האלה. לעת עתה, אני מודה, אני בעיצומו של תהליך שאינני יודע איפה הוא נגמר. איני יודע אלא שיצירת האוטונומיה הזו אפשרה לי לחיות את חיי כחלק מהחברה, מצד אחד, ומצד שני לא לחוש כל הזמן את החרדה המובנית בי מערעור גבולותיה. שחרור זה מאפשר, אפילו, תהליך הפוך: החמרה במצוות מסוימות, בלי תחושת החנק שנלוותה לכך בעבר, בלי תחושת השליטה במחשבות, ובלי התחושה שאחרי הכל, אני רק עוד לבנה בחומה.

————-

[עומד להתפרסם בגליון של שיח: הקונטרס. מוקדש לקוראי הבלוג הנאמנים, למגיבים, לקוראים השקטים ולכל מי שרק מציץ. שנה טובה ומבורכת שתהיה לנו.]

 

 

 

מודעות פרסומת

13 Responses to “Break in the wall | מסה על גבולותיה של החברה ועל היצר הרע”


  1. 1 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 16 בספטמבר 2012 בשעה 1:00

    רק להגיד שכיף ומענין ומחכים לקרוא בכל פעם מחדש.

    ובקשר לשאלות שבסוף- אפשר להניח, אולי, שמה ש"מונע ממני לפרוץ גם את גבולות הדת ולהגדיר לעצמי אוטונומיה" הוא העובדה שכנראה יש דברים שטבועים עמוק- עמוק מהישג ידינו, ולא משנה כמה תהליכים נעבור- בקשר לדת.
    כ"תוצרים" של גדילה בסביבה דתית, בבית דתי, בחינוך דתי, יש דברים שנטבעים בנו עמוק כ"כ שהם לגמרי חלק מאיתנו. ולכן עדיין יש בנו חסימות שמונעות מאיתנו לפרוץ.
    ואני לא חושבת שמדובר במשהו חיצוני- שאז לא הייתה נשאלת השאלה הזו, אלא בדברים שהם חלק מאיתנו ממש וניסיון לפרוץ אותם ולשנותם יהיה כמו לפרוץ מגבולות הגוף.

    שנה טובה.

    • 2 יהודה גזבר 18 בספטמבר 2012 בשעה 23:37

      לדאבון ליבי אני לא מסכים איתך. לא עד הסוף. אפשר לפרוץ את גבולות הדת, אפשר להגדיר אוטונומיה שמקיימת יחסי גומלין, אך אינה מחויבת. אני חושב שהתשובה לשאלות קשורה לשאלת המשמעות, לא לחברה.
      ומלבד זאת, הרבה דברים שהם חלק ממני הם מוקד למאבק שלי. לאו דווקא דתיים או חברתיים. אני נאבק בהססנות שלי, נניח, אף שודאי לי שלמגר אותה יהיה לפרוץ מגבולות הגוף.
      [אולי הפריצה מגבולות הגוף זה כל מה שצריך]

  2. 3 נחשון, כנראה. 16 בספטמבר 2012 בשעה 7:37

    אתה כבר יודע שאני לא הכי מחבב את הדיבור הפוסט-נרטיבי הזה (אגב, ראית את לאטמה האחרון? אחד החזקים.), אבל אינני מסוגל שלא לומר לך שמאוד הזדהיתי עם המאמר הזה, כאדם שגם הוא מרגיש מחויב לברוא לעצמו את מרחב החיים שלו מאפס, כאדם שגם לו חיי לבנה בחומה עושים רק רע. הזדהיתי בעיקר עם שתי השאלות שהעלית, המוכרות אצלי כ"למה אני עדיין דתי?" ו"אם אני דתי – אז מהם חוקי הדת שלי (כי בבירור הם אינם זהים לחוקי הדת בה גדלתי)?", וגם לי אין תשובות. עדכן אם אתה רואה רמזים לקיומן של תשובות לזה בכלל.

    שתהיה שנה של בריאה והתחדשות

  3. 5 אורי אוחיון 16 בספטמבר 2012 בשעה 8:37

    נכון מאוד. לדעתי זו מגמה מתחזקת בציבור הדתי לאומי, של רצון להרחבת / פריצת המסגרות, במובן הפרטי (כמו שכתבת, אילו מעשים האוטונומיה הדתית שלי מכניסה למסגרת) ובמובן החברתי (מי החברים שאני מכניס) – וכמובן שהשניים תלויים זה בזה.
    אולי, פתרונות לבעיות (ומודלים לחיקוי, אם מחפשים) יכולים להימצא בדתיות הספרדית, שמאז ומתמיד הכילה יותר פרטים חריגים והגמישה יותר מסגרות.
    זהו אחד ההבדלים המשמעותיים שבין האשכנזיות לספרדיות, לענ"ד, כיוון שהוא מגדיר דתיות שונה לגמרי שמתבטאת בסדר עדיפויות אחר (הכלת חריגים וחריגות על חשבון ביצור ומסגור). הספרדיות הזו לא החזיקה בעולם מודרני-רציונלי שחייב מסגרות חזקות, והפכה למסורתיות או הומרה לספרדיות-ליטאית/ישיבתית, אך נראה שדווקא בעולם פוסט-מודרני היא שבה להיות רלוונטית.

    • 6 יהודה גזבר 18 בספטמבר 2012 בשעה 23:43

      הממ… האורתודוכסיה במצבה הנוכחי היא תולדת המלחמה ברפורמה, שלא הייתה קיימת במזרח. אבל אני לא חושב שאני מחפש מודל לחיקוי, ואולי, אכן, אנחנו בדרך לחברה כלל מסורתית, ולא דתית מלאה. אני לא יודע אם זה מענה שרלוונטי כלפי אישית, כמו שהוא רלוונטי לחברה.

  4. 7 מותר 16 בספטמבר 2012 בשעה 10:43

    תמיד נהנה לקרוא אותך זיגי…

  5. 10 צביה 16 בספטמבר 2012 בשעה 10:46

    תודה על הפוסט הזה בזמן הזה,
    מקווה שבזמן פחות לחוץ אתפנה להגיב עליו באופן מסודר ומוארך יותר

    שנה חדשה בינתיים,
    שתהיה טובה ונכונה

  6. 11 יהודה גזבר 18 בספטמבר 2012 בשעה 23:45

    מניח שאצפה בקוצר רוח, או שאפגוש בך אקראית בירושלים (קורה לי עם קוראי הבלוג לאחרונה, משום מה) ואדרוש תגובה ארוכה ומסודרת.
    שנה טובה!


  1. 1 עלייתה של האקסית המיתולוגית | הכריכה האחורית טראקבאק על 4 במרץ 2013 בשעה 12:32
  2. 2 הרהור על שיח המיניות בחברה הדתית | הכריכה האחורית טראקבאק על 20 באפריל 2014 בשעה 11:11

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: