געגוע | לשבת שובה

כבר איני יודע איך מבין כל האפור-אפור הזה הנוזל לי מבין האצבעות כמו ימים של חול אני מגיע לימים נוראים, שככלות הכל אינם כל כך נוראים. וחבר אמר: ימים נוראים ונפלאים. ובכלל, ימים שאמורים להיות נשלפים מבין רצף היומיום ומנסים להבעיר בי קרביים ולב. איך עדיין אני שותה את הקפה של הבוקר בעשר ועשרים והשמיים אינם נקרעים.

כך אני מוצא את עצמי הולך לסליחות במגדל עוז ומשווע לקצת התרגשות, ולקצת כפרה, ולקצת געגוע: לשמוע את אלף הבנות שרות "רַחֲמָנָא דְעָנֵי לַעֲנִיֵּי – עֲנֵינָא. רַחֲמָנָא דְעָנֵי לִתְבִירֵי לִבָּא – עֲנֵינָן", ולשווע – איך אומרים, בכל הקרביים – שמשהו יבער. ואם אני לא מצליח לבכות את הרגש שלי, אז ללכת לרגש של מישהו אחר, ולבקש ממנו שיפרוש את הטלית על פני ושיבכה קצת עלי: שנתרחקתי.

שאני כבר לא מרגיש בגעגוע.

אתמול דיבר אלחנן בערב של שיח, ואני שהייתי לחוץ ונינוח ומעורבב ומרחם בעת ובעונה אחת נשאבתי לתוך השיחה. ואמר: תכלית הצום היא "ומבשרך לא תתעלם", שזו האקסית. ופתאום נדקר בי הלב קצת, שזו אינה בחורה כזו או אחרת, ספציפית, אמיתית, שאולי אפילו קוראת את הבלוג הזה עכשיו. ומבשרך לא תתעלם – זה הגעגוע אל הקשר. זו הידיעה שפעם היה לי קשר, וידעתי כיסופים, שהייתי חבוק בזרועות, ונתרחקתי. והנה בא הצום ואומר, כמו שחושש ומבקש אביתר בנאי, שעדיין יש סיכוי.

שאלוהים הוא כמו אישה. או שאנחנו כמו אישה. או, ליתר דיוק, שהקשר בינינו הוא כמו קשר בין גבר לאשה, והלא הקשר בין גבר ואשה הוא תכלית כל הקשרים בעולם.

וכבר עמד על זה משורר שיר השירים, וכבר עמדו על זה רבים וטובים. ואני רק יודע שכל הקשרים אותו דבר, אבל אף קשר אינו בנאלי. שהרי מה כל אדם רוצה, אם לא בית קטן ומקום לרגליים וספה לשניים ואת הרגע הקטן ובו קופץ הלב כשנפתחת הדלת. אבל הבית אינו אותו בית, והמקום אינו אותו מקום, והדלת אף פעם אינה נפתחת באותו הדרך. וגם האדם המבקש את אלוהיו, מה הוא מבקש אם לא מעט מנוחה בכל הכאוס הסוער ומתנגש ומתנפץ על דלתותיו.

אבל מה עושים עם הצלחות שנזרקות, עם הכלים שנשברים. ומה עושים עם המילואים. ומה עושים אם אני מוצא את עצמי נזרק מהבית והולך ומחפש את עצמי בעיר. ומה יהיה. הרגע אחרי טריקת הדלת: כמו נפילה חופשית. רגע שאין אף אחד מסביבך, ואתה מחפש קיר להתמך בו שלא ליפול, ולא מוצא. הכל מסתחרר סביבך, הים סוער, אין לאן לברוח, אין איך לחזור. הניחו לרגע יד על הלב השבור שלכם. תגידו לי, ברצינות גמורה, בכל הכנות; איך יכול אדם להתמודד עם הבדידות לבדו?

מה נותר לאדם אם לא לכמוה אל הגעגוע. אל הקשר שהיה פעם ועתה אינו אלא חוט קטן, בדל תזכורת; סיגריה אחרונה מעוכה בכיס. המפתח שנשאר בכיס מזכיר: דבר אינו מוכרח. לפעמים מתגרשים. לפעמים, אומר הנביא, 'אם תשוב, ישראל – אלי תשוב'.

ודייק: אם. וביקש: אלי.

רצוא ושוב

[א]
מָתַי אַתְּ רָצוֹא וּמָתַי אַתְּ שׁוֹב. וַאֲנִי מָתַי
מָתַי אֲנִי חוֹזֵר עִם תְּשׁוּבָה וּמָתַי אֲנִי שׁוֹאֵל
וְהוֹלֵךְלֹאהוֹלֵךְ לְאֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת כְּשֶׁהַיָּם
מַפְלִיג בִּדְבָרִים כְּמוֹ אֳנִיָּה וְכְּבָר אֲנִי, בֶּאֱמוּנָה,
כְּמוֹ יוֹנָה.

פַּעַם הַגַּלִּים הָיוּ נִשְׁבָּרִים כְּמוֹ הַבְּכִיּוֹת וְהַמֵּזַח
הָיוּ נְהָמוֹת סְבִיבוֹ כָּל הַיּוֹם כְּאִלּוּ הָיָה בִּימָה,
וְהָרַב הַיָּשִׁישׁ הָיָה גַּם חוֹבֵל. כָּכָה הָיָה פַּעַם,
כְּשֶׁהָיִינוּ יוֹדְעִים מָה אֲנַחְנוּ וּמַה הַבָּבוּאָה,
וְהַדֶּרֶךְ הָיְתָה פְּשׁוּטָה לְפָנֵינוּ
כְּמוֹ נְבוּאָה.

וְהַיוֹם,
הַלַּיְלָה עוֹשֶׂה אֶת הַמִּלִּים רַכּוֹת וְאֵת הַשְּׁעָרִים
סְגוּרִים לִרְוָחָה בִּפְנֵי כָּל הַנִּדָּחִים. לַיְלָה רוֹעֵד,
לַיְלָה נוֹשֵׁב. בַּצּוֹם חָשַׁבְתִּי עָלַיִךְ וְהַמַּלְאָכִים,
עַתָּה אֵינִי יוֹדֵעַ עוֹד מַה לַּחֲשֹׁב.
לְעִתִּים אַתְּ רָצוֹא,
לְעִתִּים אַתְּ שׁוֹב.

[ב]
יוֹם אֶחָד לְאַחַר שֶׁנִּינְוֵה נֶהְפָּכֶת: לְחִישׁוֹת עֲדַיִן
סְפוּגוֹת בַּקִּירוֹת הָרוֹעֲדִים שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת. אֲנִי
קוֹרֵא לֶאֱלֹקִים וֶאֱלֹקִים שׁוֹתֵק, אוֹהֵבלֹאאוֹהֵב,
הַמִילִים קָשׁוֹת לָלֶדֶת, כּוֹאֲבוֹת מִצְעָקָה, רַק בְּלַחַשׁ
אֲנִי מְדַבֵּר אִתָּהּ וְעָלֶיךָ.
הִיא תְּהִלָּתֶךָ.

יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה, שֶׁאֲנִי
יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב לָךְ עַל הַמַּחְשֵׁב הַנַּיָּד בְּאֶמְצַע הַסָּלוֹן
וְהַבַּיִת הָפוּךְ. כְּמוֹ וִידוּי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהָיָה
נְקִישׁוֹת מִתְפָּרְצוֹת בִּבְכִי עַל דַּלְתֵי מָרוֹם: רַק נֵס, אוּלַי
רַק נֵס יַעֲזֹר כָּאן. לָעֲזָאזֵל, לַשֵּׁם, אוּלַי כְּבָר נֵס,
מָה עוֹד לִבְכּוֹת שֶׁרַק תִּתֵּן לִי
לְהִכָּנֵס.

לִפְעָמִים אַתְּ קָשָׁה וְלִפְעָמִים רַכָּה, גַּם אֱלֹקִים
לִפְעָמִים קָשֶׁה וְלִפְעָמִים רַךְ, גַּם מִילִים. מוּטָב
לִשְׁתוֹק לָךְ, לִנְקוֹשׁ בִּדְלָתוֹת, לִהְיוֹת כִּיסוּפִים,
לִפְתוֹחַ אֶת הַלֵב בְּלִי לִהְיוֹת מוּבְטָח תְּשׁוּבָה.
אוּלַי זֶה מָה שֶׁקוֹרְאִים
אַהֲבָה.

כָּךְ הוּא מְחַכֶּה לְךָ עַד יוֹם מוֹתוֹ,
וְהִיא תְּהִילָּתוֹ.

—

והנה שיר של אלחנן, שמתאים מאוד.

שתהיה תִּכְלָה לכל געגועיכם. אמן.

יום הכיפורים, איזידור קאופמן