געגוע | לשבת שובה

כבר איני יודע איך מבין כל האפור-אפור הזה הנוזל לי מבין האצבעות כמו ימים של חול אני מגיע לימים נוראים, שככלות הכל אינם כל כך נוראים. וחבר אמר: ימים נוראים ונפלאים. ובכלל, ימים שאמורים להיות נשלפים מבין רצף היומיום ומנסים להבעיר בי קרביים ולב. איך עדיין אני שותה את הקפה של הבוקר בעשר ועשרים והשמיים אינם נקרעים.

כך אני מוצא את עצמי הולך לסליחות במגדל עוז ומשווע לקצת התרגשות, ולקצת כפרה, ולקצת געגוע: לשמוע את אלף הבנות שרות "רַחֲמָנָא דְעָנֵי לַעֲנִיֵּי – עֲנֵינָא. רַחֲמָנָא דְעָנֵי לִתְבִירֵי לִבָּא – עֲנֵינָן", ולשווע – איך אומרים, בכל הקרביים – שמשהו יבער. ואם אני לא מצליח לבכות את הרגש שלי, אז ללכת לרגש של מישהו אחר, ולבקש ממנו שיפרוש את הטלית על פני ושיבכה קצת עלי: שנתרחקתי.

שאני כבר לא מרגיש בגעגוע.

אתמול דיבר אלחנן בערב של שיח, ואני שהייתי לחוץ ונינוח ומעורבב ומרחם בעת ובעונה אחת נשאבתי לתוך השיחה. ואמר: תכלית הצום היא "ומבשרך לא תתעלם", שזו האקסית. ופתאום נדקר בי הלב קצת, שזו אינה בחורה כזו או אחרת, ספציפית, אמיתית, שאולי אפילו קוראת את הבלוג הזה עכשיו. ומבשרך לא תתעלם – זה הגעגוע אל הקשר. זו הידיעה שפעם היה לי קשר, וידעתי כיסופים, שהייתי חבוק בזרועות, ונתרחקתי. והנה בא הצום ואומר, כמו שחושש ומבקש אביתר בנאי, שעדיין יש סיכוי.

שאלוהים הוא כמו אישה. או שאנחנו כמו אישה. או, ליתר דיוק, שהקשר בינינו הוא כמו קשר בין גבר לאשה, והלא הקשר בין גבר ואשה הוא תכלית כל הקשרים בעולם.

וכבר עמד על זה משורר שיר השירים, וכבר עמדו על זה רבים וטובים. ואני רק יודע שכל הקשרים אותו דבר, אבל אף קשר אינו בנאלי. שהרי מה כל אדם רוצה, אם לא בית קטן ומקום לרגליים וספה לשניים ואת הרגע הקטן ובו קופץ הלב כשנפתחת הדלת. אבל הבית אינו אותו בית, והמקום אינו אותו מקום, והדלת אף פעם אינה נפתחת באותו הדרך. וגם האדם המבקש את אלוהיו, מה הוא מבקש אם לא מעט מנוחה בכל הכאוס הסוער ומתנגש ומתנפץ על דלתותיו.

אבל מה עושים עם הצלחות שנזרקות, עם הכלים שנשברים. ומה עושים עם המילואים. ומה עושים אם אני מוצא את עצמי נזרק מהבית והולך ומחפש את עצמי בעיר. ומה יהיה. הרגע אחרי טריקת הדלת: כמו נפילה חופשית. רגע שאין אף אחד מסביבך, ואתה מחפש קיר להתמך בו שלא ליפול, ולא מוצא. הכל מסתחרר סביבך, הים סוער, אין לאן לברוח, אין איך לחזור. הניחו לרגע יד על הלב השבור שלכם. תגידו לי, ברצינות גמורה, בכל הכנות; איך יכול אדם להתמודד עם הבדידות לבדו?

מה נותר לאדם אם לא לכמוה אל הגעגוע. אל הקשר שהיה פעם ועתה אינו אלא חוט קטן, בדל תזכורת; סיגריה אחרונה מעוכה בכיס. המפתח שנשאר בכיס מזכיר: דבר אינו מוכרח. לפעמים מתגרשים. לפעמים, אומר הנביא, 'אם תשוב, ישראל – אלי תשוב'.

ודייק: אם. וביקש: אלי.

רצוא ושוב

[א]
מָתַי אַתְּ רָצוֹא וּמָתַי אַתְּ שׁוֹב. וַאֲנִי מָתַי
מָתַי אֲנִי חוֹזֵר עִם תְּשׁוּבָה וּמָתַי אֲנִי שׁוֹאֵל
וְהוֹלֵךְלֹאהוֹלֵךְ לְאֶרֶץ לֹא נוֹדַעַת כְּשֶׁהַיָּם
מַפְלִיג בִּדְבָרִים כְּמוֹ אֳנִיָּה וְכְּבָר אֲנִי, בֶּאֱמוּנָה,
כְּמוֹ יוֹנָה.

פַּעַם הַגַּלִּים הָיוּ נִשְׁבָּרִים כְּמוֹ הַבְּכִיּוֹת וְהַמֵּזַח
הָיוּ נְהָמוֹת סְבִיבוֹ כָּל הַיּוֹם כְּאִלּוּ הָיָה בִּימָה,
וְהָרַב הַיָּשִׁישׁ הָיָה גַּם חוֹבֵל. כָּכָה הָיָה פַּעַם,
כְּשֶׁהָיִינוּ יוֹדְעִים מָה אֲנַחְנוּ וּמַה הַבָּבוּאָה,
וְהַדֶּרֶךְ הָיְתָה פְּשׁוּטָה לְפָנֵינוּ
כְּמוֹ נְבוּאָה.

וְהַיוֹם,
הַלַּיְלָה עוֹשֶׂה אֶת הַמִּלִּים רַכּוֹת וְאֵת הַשְּׁעָרִים
סְגוּרִים לִרְוָחָה בִּפְנֵי כָּל הַנִּדָּחִים. לַיְלָה רוֹעֵד,
לַיְלָה נוֹשֵׁב. בַּצּוֹם חָשַׁבְתִּי עָלַיִךְ וְהַמַּלְאָכִים,
עַתָּה אֵינִי יוֹדֵעַ עוֹד מַה לַּחֲשֹׁב.
לְעִתִּים אַתְּ רָצוֹא,
לְעִתִּים אַתְּ שׁוֹב.

[ב]
יוֹם אֶחָד לְאַחַר שֶׁנִּינְוֵה נֶהְפָּכֶת: לְחִישׁוֹת עֲדַיִן
סְפוּגוֹת בַּקִּירוֹת הָרוֹעֲדִים שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת. אֲנִי
קוֹרֵא לֶאֱלֹקִים וֶאֱלֹקִים שׁוֹתֵק, אוֹהֵבלֹאאוֹהֵב,
הַמִילִים קָשׁוֹת לָלֶדֶת, כּוֹאֲבוֹת מִצְעָקָה, רַק בְּלַחַשׁ
אֲנִי מְדַבֵּר אִתָּהּ וְעָלֶיךָ.
הִיא תְּהִלָּתֶךָ.

יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים זֶה, שֶׁאֲנִי
יוֹשֵׁב וְכוֹתֵב לָךְ עַל הַמַּחְשֵׁב הַנַּיָּד בְּאֶמְצַע הַסָּלוֹן
וְהַבַּיִת הָפוּךְ. כְּמוֹ וִידוּי בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁהָיָה
נְקִישׁוֹת מִתְפָּרְצוֹת בִּבְכִי עַל דַּלְתֵי מָרוֹם: רַק נֵס, אוּלַי
רַק נֵס יַעֲזֹר כָּאן. לָעֲזָאזֵל, לַשֵּׁם, אוּלַי כְּבָר נֵס,
מָה עוֹד לִבְכּוֹת שֶׁרַק תִּתֵּן לִי
לְהִכָּנֵס.

לִפְעָמִים אַתְּ קָשָׁה וְלִפְעָמִים רַכָּה, גַּם אֱלֹקִים
לִפְעָמִים קָשֶׁה וְלִפְעָמִים רַךְ, גַּם מִילִים. מוּטָב
לִשְׁתוֹק לָךְ, לִנְקוֹשׁ בִּדְלָתוֹת, לִהְיוֹת כִּיסוּפִים,
לִפְתוֹחַ אֶת הַלֵב בְּלִי לִהְיוֹת מוּבְטָח תְּשׁוּבָה.
אוּלַי זֶה מָה שֶׁקוֹרְאִים
אַהֲבָה.

כָּךְ הוּא מְחַכֶּה לְךָ עַד יוֹם מוֹתוֹ,
וְהִיא תְּהִילָּתוֹ.

והנה שיר של אלחנן, שמתאים מאוד.

שתהיה תִּכְלָה לכל געגועיכם. אמן.

יום הכיפורים, איזידור קאופמן

יום הכיפורים, איזידור קאופמן

מודעות פרסומת

18 Responses to “געגוע | לשבת שובה”


  1. 1 ארגמון 21 בספטמבר 2012 ב- 13:30

    אכן, ללא ספק אחד הטובים שלך. סבורני שאני עדיין עומד מאחורי מה שכתבתי לך אז.

  2. 2 צביה 21 בספטמבר 2012 ב- 14:13

    עוד געגוע, בעיקר בדידות
    http://www.youtube.com/watch?v=fnZCm3cOJ_s&feature=related (מקור)
    http://www.youtube.com/watch?v=YSeHg3x2lVY (הגרסה הישראלית)

  3. 3 הודיה 21 בספטמבר 2012 ב- 14:26

    הבהיר את הפאניקה שיש לי בפנים, תודה וגמר חתימה טובה.

  4. 4 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 21 בספטמבר 2012 ב- 14:43

    תודה.

    (מה עושים מה עושים.)

  5. 5 אסף 21 בספטמבר 2012 ב- 14:43

    שני דברים. הראשון הוא שיש בימים הנוראים איזה לחץ ׳להרגיש׳, כמעט כמו (ויסלחו לי על ההשוואה) הלחץ להינות בראש השנה האזרחית. ומה אם השנה אני פשוט לא מצליח להתחבר למקום הזה? התפילות והצום עוזרים, אבל נדמה לי שלא יזיק שנבוא לימים אלו עם קצת סלחנות גם לעצמנו, רק למקרה שלא נצליח להתחבר השנה. ושנית שהייתי רוצה להשוות את הקשר שבין אדם לאלוהיו גם לקשר שבין אב ובנו, או כל ילד או ילדה ומשפחתה. שהייתי קטן, אבא שלי עטף אותי בטליתו בברכת כוהנים, והמקום הזה היה חם, נעים, בטוח ומבחינתי היה נדמה לי שזו הכוונה בלהיות תחת כנפי השכינה. שגדלתי נסעתי רחוק ושכבר חזרתי להתפלל באופן קבוע, זה לא היה עם אבא שלי. כל כך רציתי להיות תחת הטלית, ששנה אחת פשוט קניתי לעצמי טלית. ועדיין, זה לא הרגיש אותו הדבר לבד תחת הטלית שקניתי לעצמי. וכל כך היתגעגתי לקשר הזה, זה היה ה ׳מבשרך אל תתעלם׳ שלי. אצלנו בבית כנסת, כנראה יודעים שיש הרבה מתפללים שהם לבד, שכמוני מתגעגעים. ולכן הנהיגו שבברכת הכוהנים כולם עוטפים את כולם, וכך נוצרת טלית אחת ענקית שכל הקהילה תחתיה. ושסוף סוף לקחתי את הטלית שלי והצטרפתי לקהל, סופק הגעגוע. ואולי למדתי מזה משהוא, אם בעבר הקשר שלי לאלוהים היה פרטני, אב ובנו, היום אני רואה איך, בעיקר בימים הנוראים, שערי שמיים נפתחים יותר בקלות שבאים בקבוצה גדולה. שהאחריות שלי היא לא רק להרגיש נוח, בטוח ומוגן תחת הטלית שלי, או של אבא שלי. אלא שאני עוטף מישהו או מישהי זרה, שכמוני מחפשים להיות תחת כנפי השכינה. השנה בראש השנה עלינו לבימה לברכת הילדים מכיוון שזהו השנה הראשונה שלהם בבית כנסת. עוז חשב שזה נורא מצחיק והעביר את רוב זמנו בצחוק של תינוק בן שמונה חודשים, ועמליה משכה בטליתות של כולם, בעיקר כדי לאכול אותם, כי זה מה שתינוקות עושים. יום אחד אני אספר להם שהם מתחת לטלית כבר מהשנה שהם נולדו. שנה טובה ותודה על השיר והמילים שבאו לפניו. אסף

  6. 6 יהודהו 21 בספטמבר 2012 ב- 15:54

    אין לי מושג מה אני רוצה להגיד על זה, אבל קראתי את זה פעמיים.
    ותודה על האיחול.

  7. 8 מיכל ברגמן 24 בספטמבר 2012 ב- 15:16

    תודה יהודה. מופלא ועדין ומדויק ושובר ומביא את כל אותם הדברים שקשה לתת להם שם. יש לך את זה.

  8. 9 חן 26 בספטמבר 2012 ב- 23:56

    הגעגוע לאלוקים הוא נובע מזה שאתה לא נשוי?

  9. 16 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 27 בספטמבר 2012 ב- 0:47

    וזה אפילו יותר נהדר ביא' תשרי. תודה

  10. 17 עוזיה 13 בספטמבר 2013 ב- 13:29

    גם אני קראתי כאן. תודה.

    ואמרתי לי שאם הגיע היום בו אנו מתגעגעים לגעגוע,
    אזי באמת משהו נשבר ללא תקנה בעולם הזה.

    • 18 ארגמון 14 בספטמבר 2013 ב- 20:33

      ואני, אופטימיסט ללא תקנה, אומר שאין דבר שנשבר ללא תקנה.
      או בלשון הגמרא: 'אמר להן הקדוש ברוך הוא: "הואיל ותליתם עצמכם בי – "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ".'

      מה שכן, בשביל זה צריך לצאת מהרבה תלותיות שיש בנו.


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 491 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: