לצאת, בשביל שיהיה איך לשוב | הרהורים לסוכות

1. לפעמים אדם מוצא את עצמו דורך במקום הלא הנכון. הוא נולד במקום הנכון, והיה לו טוב. הוא גדל במקום הנכון, ועדיין היה לו טוב. הוא לא סבל בשום שלב. לא נותרו בו טראומות, אבל אז הוא מגיע לשלב שבו הוא מבין שהוא במקום הלא נכון. אבל לגמרי. שכל החיים שלו עד עכשיו היו טעיה אינסופית במבוך. שפתאום הוא בן ארבעים, מכריס ומקריח, נשוי ומצליח, והדימוי שלו הוא בכלל לא מי שהוא צריך להיות, ורק עכשיו הוא מבין איך כולנו תקועים בתוך הגבולות של עצמינו. בחברה בה אנחנו חיים. בתדמית שאנחנו יוצרים לעצמינו.

2. והוא מבין שהוא כלוא, אבל אין לו מושג אם הוא רוצה לצאת לחופשי. כי לפעמים, מה לעשות, טוב לנו עם האשה שבחרנו לעצמינו. עם המשפחה שגידלנו. עם העולם כפי שהוא. והוא היה רוצה שהעולם כפי שהוא ימשיך להיות כך, רק עם מרחבים מעבר לאופק. יותר נכון: רק עם אופק.

3. שזו שאיפה שמקיפה הרבה אנשים, בהרבה תחומים: ליצור מרחב שהוא דינמי, שהוא אחר. מרחב שהוא לא מתוחם בגבולות. אנשים רוצים שהמרחב החינוכי יהיה יותר דינמי. שהדת תהיה יותר דינמית. שהכל יהיה יותר רך.

4. אין דבר כזה. גבולות הם יציבים. הם אמנם יכולים להיות ממוקמים בהרבה מקומות, אבל הם חייבים להיות ´גבול´. או קיר. בין אם מדובר במרחב חברתי, כמו ´החברה הדתית´, ובין אם מדובר במרחב פיזי, גיאוגרפי, כמו בית. בית ללא קירות הוא אינו מבנה. לכן, כשאני אומר מרחב דינמי, אני בעצם הולך למרחב אחר, עם גבולות רחבים הרבה יותר, אבל הם עדיין קיימים.

5. אבל סוכה חייבת להיות דירת עראי. אוקסימורון ידוע. אם דירה, איך עראי. אם ארעי, איך דירה. כמו לבקש מבית להיות בשבילך ´הבית´ למשך שבוע, ואז ללכת למקום אחר.

6. והנה המרחב הדינמי: הזמן. הוא עראי. כלומר, במובנים מסוימים אתה חייב שכל הסיפור יהיה זמני. אתה חייב להתייחס למשהו כנקודת יציבות. הבעיה עם מרחבים היא הקביעות שלהם. גם כאשר הגבולות דינמיים, אני עדיין מתייחס למרחב באופן קבוע. אני נע בתוכו, אני מתכתב איתו אני מנכיח אותו. באיזושהי דרך, אפשר להגיד, הוא תמיד שם.

7. הדברים שאתה הכי לא מתייחס אליהם (אבל בהפגנתיות, וברקיעת רגל והפנית עורף), הם הדברים שהכי נוכחים בחיים שלך.

8. כמו אקסית: אחרי שאתה נפרד, אתה מבין עד כמה הייתם ביחד.

9. וגם הסוכה מנכיחה את העובדה שתמיד היה בית. שפתאום אין. שיש איזו נדידה. העונות מתחלפות, הגשמים מגיעים. הסוכה היא הרגע של הדינמיות: בין אור לחושך, בין שתי עונות. בין שנים שונות. אפילו ממוות לחיים. הולכים, כי הולכים. ורגע לפני ששוקעים לתוך השגרה הקפואה של החורף, רגע אחרון של דינמיות. מעין הכנה להנחתה לקראת חג הפסח. שנדע, לפני שאנחנו שוקעים בשינת החורף, שאפשר לצאת ממנה.

10. הרגע שבו אתה יוצא מחוץ לסוכה: אין רגע כזה. אתה הוא הסוכה. לכן הולכי דרכים פטורים מן הסוכה, כי הם ממילא בדרכים. והגמרא אומרת: ´תשבו בסוכות´ – ´תשבו כעין תדורו´. כלומר, תשבו בסוכות כמו שאתם בבית, כדי להנכיח את חסרונו של הבית. שהרי לעשות פיקניק בחוץ אנחנו ממילא עושים מדי פעם בפעם. בטח בקיץ. אבל פחות מכך ישנים, ופחות מכך רובצים על הכורסא וקוראים ספר, אבל בחוץ.

11. וזה הפתרון של איש העסקים: להיות אחרת לזמן מה. ללכת לטייל. לקחת שנה הפסקה וללמוד לפסל בפימו. אבל זמנית. רק בשביל להנכיח שהוא כבר לא דורך במקום: שהוא יצא מהבית, וחזר אל הבית. שני המקומות נותרו יציבים. הזמן, הוא מה שהיה דינמי כאן. וגם אותו אנחנו מנכיחים. סיפור אחר.

12. והסוכה, אם כן מנכיחה את הדינמיות. את ההליכה במדבר. לא את ארץ ישראל, לא את מצרים: את עצם ההליכה. את העובדה שאנחנו עם של נוודים. גם במרחבים אחרים. גם במקומות אחרים: תמיד להתחדש, אבל תמיד לחזור לאותה נקודה.

13. [אנשים שיודעים אומרים: ככה גם אהבה].

ברנרד פיקרט: יהודים הולנדים פורטוגזים ספרדים במאה ה-18 יושבים בסוכה.
(רשיון חופשי, נלקח מויקיפדיה)