היאוש של קהלת | לשבת חול המועד סוכות

 א. סיכום מקוצר של תולדות האנושות

בראשית היה תוהו ובוהו, ואז אלוהים יצר מתוכו את העולם. היה יאוש גדול, עד שגילו שהדת והאלוהים הם הפתרונות היחידים האפשריים. קהלת כתב על זה שיר יפה. הבל הבלים, אמר קהלת, הכל הבל. בין כה ובין כה התנתק המוסר מהדת, נוצרה הפילוסופיה המודרנית, אנשים פרטו את המחשבה האנושית לפרטים קטנים. ככלות הכל באו הדה-קונסטרוקטיבים וגילו שהכל הבל. מה אתם אומרים, אמר להם קהלת. אני גיליתי את זה לפני המון זמן, אפילו מצאתי לזה פתרון. שטויות, אמרו לו הצרפתים. אין לזה פתרון אמיתי.

ואז הם מתו.

 ב. למה הסיכום הזה לא נכון.

כי הוא משלב בין הסיבות ה'חילוניות' להיווצרות הדת, יחד עם הסיבות ה'דתיות' להיווצרותה. הוא אומר, בעצם: הדת היא הפתרון היחיד, היא מה שמעניק משמעות לדברים (גם בהתנגדות אליה יש משמעות), ולכן צריך לפנות אליה על מנת לקבל משמעות. שלא יהיה משהו 'הבל'. בעצם, לתת נקודת מיקוד במרחב. אבל בשביל זה אתה צריך להיות בתוך הדת, לגמרי, והיא נותנת לעצמה סיבות אחרות להיווצרותה: אלוהים שברא את השמיים והארץ אמר שצריך לשמור תורה ומצוות. המלכוד הנצחי, בשרשרת: 1. אתה מחפש משמעות. 2. אתה הולך לדת. 3. אתה מגלה שהדת לא מתייחסת לעצמה בתור 'מעניקת משמעות'. 4. אתה בחוץ, מנסה להיות בפנים, אבל מנסה להיות בפנים כמו שזה היה נראה לך בחוץ.

ג. דברים שקהלת אומר.

קהלת, אולי הפוסטמודרניסט הראשון. מן יאוש עמוק, עכור כזה, שאין נגדו פתרון. שיושב על כסא מלכותו ואומר:

" כָּל הַדְּבָרִים יְגֵעִים".

ואתה אומר לעצמך: תכל'ס. יגעים. לא 'יגעים' במובן של 'מיצינו', אלא איזו עייפות כללית שנפלה על הכל. שאין כח עוד. רבקה מרים אמרה בערב סליחות אחד שהיא מרגישה שיש עצב גדול בעולם, עצב גדול מסביב, והיא לא יודעת למה. ואני מרגיש כאילו מיצינו את המשחק הזה, ומה עכשיו?

"הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל."

הכל הוא כלום. כמו ספירת הבינה. הנקודה הקדומה של הכל, שהיא כל כך ממוקדת עד שהיא מכילה את הכל. שאין שם הבדלים בין טוב ורע, בין אמת לשקר. הכל אחד, הכל ממוקד. הכל חסר משמעות. אני מלך, אומר קהלת, ובאותה מידה אני לא מלך. אני מחפש בחכמה, אבל החכמה לא נותנת לי כלום. דור הולך ודור בא והארץ לעולם עומדת. הכל אבוד, אפשר לומר. ואתה הולך ומשוטט בעולם ומרגיש אבוד. פעם תיארתי את זה בסיפור (שלא פורסם), כך:

"היה לו, לאלישע, את הרגע האחד, הנורא הזה, שפתאום ידע בבירור, בבהירות גמורה, בידיעה העמוקה שאין ממנה חזרה, שאין כלום: אין עוד תקווה, אין עוד סיכוי, לא תהיה גאולה בסוף. שבסופו של דבר גם הוא יתנפץ, ינשא ברוח, יתכמש לעלים. באותו רגע פשוט פרש הצידה והתחיל לבכות."

פתאום אתה מבין למה הוא התכוון, כשהוא אמר: "וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב"

שלמה המלך. גוסטב דורה

ד. אז מה עושים.

זה הפתרון של קהלת: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע".

אתה חושב שתמות בסוף? שלכלום אין משמעות? הנה, אחרי המוות יש עוד דברים, ואלוהים מביא הכל במשפט, והופס, משמעות.

האם זה פתרון? חצי כח. אני חושב שזה פתרון נהדר לכל קוראיו, אבל אני לא יודע אם זה פתרון נהדר גם בשביל קהלת עצמו. זו אחלה דרך בשביל לא ללכת לאיבוד, אבל אחרי שהלכת לאיבוד, לא ברור שכל כך פשוט לחזור. אני לא יכול להוכיח את זה, אבל אני כלל לא משוכנע – ממבנה הספר, ממה שכתוב בו – שקהלת עצמו חשב שזו התשובה הטובה.

ה. ויסלבה שימבורסקה, נאום קבלת פרס נובל לספרות

"לפעמים אני חולמת על מצבים שאינם יכולים בשום פנים ואופן להתגשם. אני מדמיינת בחוצפה – לדוגמה – שאזכה בהזדמנות לפטפט עם קהלת, שכתב את הקינה הנוגעת ללב על אודות הבל מאמצי אנוש. אקוד לפניו קידה עמוקה מאד, מכיוון שהוא אחד המשוררים הדגולים ביותר, לכל הפחות בעיניי, ולאחר מכן אלפות את ידו. ´אין כל חדש תחת השמש´ – כך כתבת, קהלת, אבל אתה עצמך נולדת חדש תחת השמש. ושיר שיצרת גם הוא חדש תחת השמש, מכיוון שאיש לא כתבו לפניך. וכל קוראיך גם הם חדשים תחת השמש, שהרי מי שחיו לפניך לא יכולים היו לקרוא את שירך. והברוש הזה תחתיו אתה יושב לא צמח מאז שחר הימים. הוא נוצר באמצעות ברוש אחר הדומה לשלך, אבל איננו זהה לו. וקהלת, הייתי רוצה גם לשאול אותך מהו הדבר החדש תוחת השמש שאתה עובד עליו? תוספת למחשבות שכבר הבעת? או אולי אתה מתפתה עכשיו לסתור חלק מהן? ביצירתך המוקדמת הבעת שמחה – אז מה אם היא חולפת? אולי שירך החדש תחת השמש יהיה על השמחה? כבר רשמת רשימות, יש לך טיוטות? אני לא חושבת שתאמר ´כתבתי הכל, אין לי עוד דבר להוסיף´. אין משורר בעולם שיכול לומר זאת, ופחות מכולם משורר דגול כמוך"

ו. חכמה בגויים תאמין

אז אולי דווקא הפתרון של שימבורסקה יעבוד: התחדשות מתמדת.

לא 'כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא', אלא 'הים איננו מלא, ואף על פי כן הנחלים הולכים אל הים'. אני מאוד סקפטי אודות תמימות שניה, על גבי התמימות הראשונה, שנשברה. מאידך, אולי אם אדם מחפש לחזור אל התמימות (ואל יהיה הדבר קל בעיניכם), הוא צריך ליצור לעצמו כלים חדשים. פתאום הוא הופך לברסלבר. פתאום הוא מגלה בעצמו פנים אחרים, חדשים, לעבוד את ה' או למצוא לעצמו משמעות או מה שלא יהיה. מוצא לעצמו דרך חדשה, משלו, להגיע לאן שהוא רוצה להגיע.

ז. לסיום

"וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ"

תכל'ס. מועדים לשמחה!

מודעות פרסומת

10 Responses to “היאוש של קהלת | לשבת חול המועד סוכות”


  1. 1 צביה 5 באוקטובר 2012 בשעה 13:04

    הפייבוריט התנ"כי שלי משום מה

  2. 2 Imri Paz 5 באוקטובר 2012 בשעה 13:15

    נהדר. תודה יהודה, ולו בשביל הנאום של שימבורסקה שלא היכרתי (אגב, איפה הוא פורסם?).

  3. 4 אריאל 5 באוקטובר 2012 בשעה 14:18

    אין על ויסלבה.
    תודה על הציטוט הנפלא.
    ומאיפה הציטוט האחרון?
    שבת שלום.

  4. 6 יהודהו 6 באוקטובר 2012 בשעה 19:35

    היום בצהריים ישבתי לקרוא בפעם המי-יודע-כמה את הנאום הזה של שימבורסקה, להזכר.

    אשמח אם תרחיב קצת על הקשר של ספירת הבינה לעניין הזה.

  5. 7 מירית 7 באוקטובר 2012 בשעה 1:05

    ואולי מאותו המקום:

    "בְּכָל יוֹם שֶׁל חַיֵּינוּ יַחְדָּו
    קֹהֶלֶת מוֹחֵק שׁוּרָה מִסִּפְרוֹ."

    (יהודה עמיחי)

    תודה לך וחג שמח

  6. 8 אורי אוחיון 7 באוקטובר 2012 בשעה 9:45

    לגבי ב': מי אמר שהדת מצפה שתאמין כי "אלוהים שברא את השמיים והארץ אמר שצריך לשמור תורה ומצוות"? ברוח הרב קוק (לא זוכר ציטוטים) אפשר לומר שהדת בסדר עם זה שאתה אצלה בגלל חיפוש משמעות, ואף תסביר את חיפוש המשמעות שלך בנימוקים תיאולוגיים (שהחיפוש הוא צורך נשמתי).
    ותמימות שנייה בודאי מצריכה כלים חדשים, זו תמימות שחייבת את החכמה שקדמה לה (כמו החכמות שהתם לומד בסיפור אחרי שהוא נהיה מושל, ועם כל זאת נשאר בתומתו). רק צריך לא להיות סקפטים…
    מועדים לשמחה

  7. 9 ארגמון 12 באוקטובר 2012 בשעה 9:32

    הבל

    ויותר שהיה קהלת כותב
    עוד היה עַצֵב הרבה.

    וליבו-אין-חקר, שהכיל כל שניו ונשיו,
    ראה דוק אפור מְכַסָם.
    כל כרמיו וארמונותיו, עבדיו ומחשבותיו
    כתפאורה דקה. עת עוברת בם ציפורן-שכלו
    נושרת קליפה, חור שחור נחשף.
    וכאב נוקב ויורד עד השיתין
    של חדרי ליבו. וכבר דְמֵי התהום עולים
    להציף עולם.

    וכשפרש קהלת כנפיו ליטול את השם
    החרוט במפורש מעל לַחֶרֶס,
    אולי חשב בליבו: לוּ כאיוב, שאדם לא ענהו
    מנהסערה. שְאֶת תהומותי מבקשים בני-אנוש
    לכסות בפירורים מנפשם
    שגם היא לא תימלא.

    (זה, על הנאום של ויסלבה, ואולי לא רק)

  8. 10 הילה 17 באוקטובר 2012 בשעה 7:39

    תודה ! במיוחד על הנאום של שימבורסקה…


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: