אשראי של כלבים מתים

ביום רביעי, שבוע וחצי אחרי שחבר שלה זרק אותה, הלכה נטלי ברחוב ועקפה ערימות קטנות של צואת כלבים יבשה. היא הייתה בדרך לראיון עבודה שלא היה לה כח אליו. אף אחד לא היה ברחוב בצהריים. כולם היו בעבודה, או הלכו לאכול צהריים במסעדות הקטנות שמגישות עיסקית בארבעים. פועלי הנקיון היו בשביתה זה היום השלישי, אבל הכלבים עבדו כסדרם והיא דילגה מעל הערימות. על הגדר הגדולה משמאלה היה גרפיטי גדול: 'מוריסון הוא אלוהים'. היא חשבה מחשבות קטנות, כמו כמה חם ומסריח כאן ולמה יש גרפיטי על הגדר הזאת ומי זה בכלל מוריסון. כמעט תמיד היה גרפיטי על הגדר. כשבנו אותה, אמר אחד הפועלים שגדר הגונה צריכה גרפיטי. בלילה הם התגנבו וכתבו בגדול "מוריסון הוא אלוהים". זה היה הדבר הכי קרוב לסיקסטיז שהם הצליחו למצוא: כבר לא מכרו סמים בעיר הזאת, ועל אהבה אין בכלל מה לדבר. היא לא ידעה את זה.

היה לה חם. היא נכנסה לקנות בקבוק מים במכולת הקטנה שבפינה. מעל המכולת היה שלט ענק של נסטלה, ובקטן היה כתוב 'הקיוסק של אבי המשוגע'. היא לא הכירה את אבי, שהיה בעל הקיוסק. יום אחד הוא יצא מהקיוסק בשביל לקנות משהו ומאז לא חזר. השמועות טענו שהוא הלך לאיבוד בקניון ואז התייאש מהכל. שהוא רואה טלויזיה בבית שלו, אוכל את החסכונות ומחכה ליום בו יופיע הרב של ג'רבה ברחוב ויסביר לו את כל הסיפור. אף אחד לא סיפר איזה סיפור הוא לא מבין.
בפנים היה בחור צעיר שחיטט בציפרניים שלו בעזרת קיסם. היא הלכה למקרר בקצה הקיוסק ולקחה בקבוק מים, ואז נזכרה שאין לה כסף מזומן. היא חזרה אל הבחור. עכשיו ראתה שיש לו פצעונים על כל הפרצוף. ליד הקופה הרושמת היה ספר של סארטר: "בדלתיים סגורות". היא תהתה לרגע אם זה הוא שקורא את הספר.
"תגיד, אפשר לשלם פה באשראי?" היא שאלה וכבר הניחה את הכרטיס על הדלפק.
"מה זה אשראי?" הוא אמר. "אין כאן כזה."
"מה, רק מזומן?"
"כן," הוא אמר.
היא חפשה כמה מטבעות בין כל אלפי הקבלות שבארנקה.
"איפה אבי?" שאלה אגב חיפוש, ראשה נעוץ בארנק. רק רצתה להפר את השקט.
"אבי מת," אמר הבחור.
"מה זאת אומרת?" היא הופתעה. למעשה, היא לא הכירה אותו בכלל. נטלי הזדקפה והגישה לבחור מטבע של עשרה שקלים. "בקבוק מים אחד, אבל מהמקרר. מתי הוא מת?"
"זה אותו מחיר," אמר הבחור. הוא שם את המטבע במגירה הנפתחת וחזר לציפרניים שלו. "מת, חי, מהמקרר, הכל אותו מחיר."
"טוב," היא משכה בכתפיה, "תודה." לקחה שלוק והכניסה את הבקבוק לתיק. היא פנתה לצאת כשהבחור עצר בעדה.
"הוא לא באמת מת." הוא אמר. "סתם משוגע."
"לא הבנתי," היא אמרה. "משוגע או מת? "
"זה הקיוסק משוגע," הוא אמר, "אבי מת. פעם הוא היה המוכר. הוא היה כורדי או משהו בסגנון. לא זוכר. הקיצור, הזדקן, השתגע, ואני נכד שלו או משהו, כלומר, נכד של אח שלו, אז ירשתי את זה."
"אני מצטערת לשמוע," אמרה. באמת הצטערה. עדיין לא הבינה כלום ולמרות זאת הצטערה. כנראה היה משהו עצוב בקולו, ובכל מקרה חבר שלה זרק אותה לפני שבוע וחצי.
"אין מה להצטער," הוא אמר ומשך בכתפיו, "הוא היה בן שמונים וחמש ולא שמע כלום."
נטלי יצאה אל החום.
מאחוריה אמר הבחור: "כולם מתים בסוף, את יודעת".

את זה היא דווקא כן ידעה. היא ניסתה לחשוב על אנשים שהיא מכירה שמתו. אבא שלה, כמובן. וגם איזה חבר מהצבא שהתאבד. למה הוא התאבד? היא שקעה בזכרון ולא שמה לב שהיא דורכת בתוך שלולית של בוץ, הרגישה רק כשהרגל התחילה להרטב. "אויש, איכס," אמרה, מנסה לגרד את הבוץ על אבני השפה של המדרכה. "קיבינימט. אוף. איכס." הייתה לה תחושה שזה לא רק בוץ, אבל היה סרחון כללי בחלק הזה של העיר, והיא לא ניסתה לבדוק מקרוב. "לעזאזל," אמרה, "רק זה היה חסר לי." היא הוציאה מגבון לח מהתיק וניגבה את החלקים המלוכלים ככל שראתה. אחר כך השליכה את המגבון ברחוב והלכה כמה שיותר מהר למרכז העיר.

היא רצתה לאכול ארוחת צהריים עם מישהו, אחרי שהראיון יגמר, אבל הנבלה זרק אותה לפני שבוע וחצי. היא התעצבה קצת כשנזכרה בו ואחר כך התקשרה לדנה.
"דנה," היא אמרה, "מה הולך. כן, רוצה לבוא איתי לארוחה? אני בדרך לאיזה ראיון עבודה. כן, עוד אחת. כי אני צריכה לממן עכשיו דירה לבד." דנה העירה משהו על חברה משותפת. "מה את אומרת? איזה חרא. מתי זה קרה?"
היא דילגה מעל שני ערימות קטנות של טינופת. הכלבים שהשאירו אותם היו חופשיים, לגמרי במקרה. הסתובבו נלהבים ברחוב כאילו זה עתה מצאו אחד את השני. אחר כך פקח העיריה מצא אותם והכניס אותם למכלאה, אבל גם שם הם היו ביחד. הלוכדים של העיריה הביטו בהם מחוייכים. אחד מהם העיר שזוגיות פורחת בתנאי לחץ. השני אמר שחבל שצריך להרדים אותם.
"וואי, מישהו צריך להרוג אותו. אני אומרת לך. צריך ללכוד נבלות כאלה ולכלוא אותם בכלא. ימח שמו. לא, אני לא חושבת. בדרך כלל זה לא ככה, את מבינה. לפעמים כן, אבל בפעמים האחרונות לא. וזה לא שאני עושה משהו, או אומרת לה משהו, אבל היא, כאילו, איבדה את הצפון, אם את מבינה למה אני מתכוונת. סתומה, כמו שכבר הרבה זמן לא ראיתי מישהי סתומה. מסכנה, אני מרחמת עליה. זה לא אשמתה. רגע, אז את באה לצהריים?"
היד התחילה לכאוב לה. היא היטיבה את האחיזה במכשיר והבטיחה לעצמה שהיא קונה אוזניות. דנה אמרה משהו.
"אני לא יודעת." אמרה נטלי, "עבר רק חצי שבוע."
"עבר שבוע וחצי," אמרה דנה.
"בשבילי זה פחות."
"יאללה, תצאי מזה."
"תרדי מזה," אמרה נטלי, "אני לא יכולה לצאת עכשיו עם מישהו."
"טוב," נכנעה דנה. "אז מתי?"
"אני לא יודעת." התעצבה נטלי, ליבה התכווץ. "אני צריכה עוד להתאושש. לשקם את האמון. זה לא כזה פשוט. יום אחד הוא אוהב אותך, יום אחד הוא לא מרגיש כלפייך כלום. כל האמונה שהייתה לך, כמו בום. הכל נופל. אין, אני אומרת לך. גברים הם כלבים. פשוט נבלות."
"התכוונתי, מתי אוכלים?"
"לא יודעת, אחרי הראיון. ואני עוד צריכה להוציא כסף ולקנות לעצמי–" אמרה נטלי. היא חשבה על כרטיס האשראי שלה, פתאום קלטה. "יו, דנה!" אמרה, "שכחתי את הכרטיס שלי בקיוסק שקניתי בו מים!"
"אויש, חמודה," אמרה דנה בהשתתפות, "מה תעשי?"
"אני חייבת לחזור לקחת אותו," אמרה נטלי.
"אבל יש לך ראיון עבודה!"
"אני אספיק הכל," אמרה נטלי, "מקסימום, קיבינימט הראיון. מה, כרטיס אשראי זה הרבה יותר חשוב. יאללה, ביי, נדבר."
היא הסתובבה והתחילה לחזור. הברכיים התחילו לקרוס לה. השמש הייתה חמה מאוד, ובקבוק המים עמד לקראת סיום. היא רצתה לבכות. בגינה קטנה מעל הרחוב ישבו שני קשישים וחייכו אל השמש. למעשה, הם חרטו באולר על קצה הספסל את ראשי התיבות של שמותיהם, למקרה שימותו ואף אחד לא יזכור אותם עוד. זאת יצירת המופת שלי, אמר אחד מהם בגאווה. כל קשיש וכל פילפיני שישב על הספסל הזה מעתה והלאה יראה את ראשי השמות ויחשוב עלי. השני ניסה לחרוט גם, אבל ידיו רעדו והוא שמט אותם בחוסר אונים. לא נורא, אמר הראשון, תנסה שוב מחר. אני לא יודע אם אהיה כאן מחר, אמר הראשון.
הם עצמו עיניים בשמש.

הבחור עדיין ישב וחיטט בצפרניים שלו כשנטלי התפרצה לקיוסק. "כרטיס האשראי שלי," היא התנשפה, "היה כאן, שכחתי, אפשר?"
הבחור הניח את הקיסם. "מה שכחת?" שאל.
"את כרטיס האשראי שלי."
"מה זה אשראי?" הוא אמר, "אין כאן כזה."
"לא, לא הבנת, אני לא צריכה לקנות כזה!" היא אמרה, "הייתי כאן וקניתי מים ושכחתי את הכרטיס."
"באמת היית כאן." אמר הבחור. הוא היה נראה מתפלא קצת. "באמת קנית מים."
"והכרטיס אשראי איפה?"
"אני לא יודע מה זה כרטיס אשראי!" קרא הבחור.
"נו, כרטיס כזה," היא אמרה. "זה בטוח כאן."
"אני לא ראיתי. בטח נפל או משהו." אמר. "את רוצה שאני אעזור לך לחפש?"
"כן, זה יהיה נחמד מצידך," היא אמרה. עדיין לא הצליחה להגדיר לעצמה אם הוא מתמם או באמת לא יודע איפה הכרטיס. "זה היה כאן על השולחן," היא אמרה.
"דלפק." תיקן הבחור.
"דלפק, וואטאבר." אמרה. "העיקר שזה היה כאן."
"העיקר לא לפחד כלל." הוא אמר.
"תגיד לי, אתה פסיכי?" היא לא הצליחה להתאפק. "מה הקשר לא לפחד? אני מדברת על האשראי שלי."
הוא כרע על ברכיו והתחיל לחפש מאחורי הדלפק. פעם, כשאבי עוד היה שם, הוא היה מחביא בקבוקי אלכוהול פתוחים מתחת לדלפק. הריח עדיין נשאר שם. כשהיו באים אליו לקוחות צעירים ומבקשים שימכור להם אלכוהול, הוא היה שואל אותם מה הם עשו שהפך אותם למבוגרים. במשך כמה חודשים הם ניסו לגלות את הסוד. התנשקתי עם מישהי, אמר אחד. עשיתי סיבוב על הרכב של אבא שלי, אמר השני. רק אחרי כמה חודשים בא נחצ'ה, שכולם ידעו שהוא אדיוט, ואמר לו שהוא עומד למות. מה קרה, אמר אבי. היא עזבה אותי, אמר נחצ'ה, אמרה שאני אדיוט. אני הולך להתאבד. אבי הוציא בקבוק של ערק. קח כוסית, הוא אמר לנחצ'ה. זה עוזר, שאל נחצ'ה. לא, אמר אבי, שום דבר לא עוזר. לפחות תוכל לבכות.
"עדיין לא הבנתי מה זה אשראי" אמר המוכר. הוא חיפש מתחת לדלפק ואחר כך יצא והסתכל מסביב. הציפרניים שלו התלכלכו שוב. ריח מסריח נדף מהנעליים של נטלי. היא חיפשה שוב ושוב. אחר כך הזדקפה והסתכלה שוב על הדלפק. היא חשבה שניה והרימה את ערימת העיתונים של היום. הכרטיס הופיע מתחת, נוצץ כתמיד.
"יש אלוהים," היא נאנחה, "מצאתי."
"אה, זה זה?" אמר הבחור. "לא הבנתי. איך משתמשים בזה."
"זה כמו כרטיס שיש בו כסף," היא אמרה, "ומעבירים וזה משלם. במקום מטבעות."
"וזה מגיע אלי בסוף?" התעניין. "איך?"
"לחשבון שלך, או משהו כזה." היא אמרה. "בסוף החודש."
"זה כמו הבטחה לתשלום?" הוא שאל.
"בערך." אמרה נטלי. "זה כמו שמישהו אומר לך שהוא אוהב אותך והכל, אבל הוא יוכל לעזור לך רק בסוף החודש."
"וזה מספיק לך?"
"אם אתה מאמין לו," אמרה נטלי, "זה מספיק לך. זה אומר שיש לו אשראי אצלך."
"וואלה," אמר הבחור. הוא גירד בגרוגרת שלו. "זה בחור אחד מהאוטו עם המוזיקה אמר לי."
"מה הוא אמר לך?"
"לא לפחד."
"איך הפחד קשור עכשיו?"
"לפעמים אני לא מאמין שכל כך טוב לי," אמר הבחור, "ואז אני מפחד."
"לא הבנתי כלום," אמרה נטלי. "עזוב, אני לא שם. הראש שלי במקום אחר ואני חייבת לעוף. תודה שעזרת לי!" היא כמעט יצאה מהחנות לפני שנזכרה במשהו. היא החזירה את הראש. "תגיד," אמרה לבחור, שישב וניקה את הציפרניים שוב, בסבלנות סיזיפית. "אתה באמת לא יודע מה זה כרטיס אשראי?"
הוא חייך. "אני סתם אדיוט," הוא אמר.

כשיצאה מהקיוסק השעה הייתה שתיים עשרה בצהריים, והיא ידעה שהיא הפסידה את הראיון. ליתר בטחון התקשרה אל המשרד. הגברת רביביאן לא יכולה לענות, אמר מישהו שלעס מסטיק, היא בפגישה. אתה יכול לדחות לי את הפגישה, היא שאלה. לא, אמר הבחור. גם ככה יש לנו עומס מטורף בלו"ז. הוא פוצץ את בלון המסטיק שניפח. יש רק הזדמנות אחת, הוא אמר. מי שמספיק, מספיק. מי שלא, מה אנחנו יכולים לעשות. הוא היה נשמע כמעט מתנצל, אלמלא המסטיק. זה שיגע אותה. בטח יש לו גרוגרת ענקית, היא אמרה לעצמה. בטח הוא רזה ומגולח כמו פושע. למעשה היה בחור שמנמן ועייף שלעס מסטיק בשביל לא להרדם. כשנגמר המסטיק הוא הדביק אותו מתחת לשולחן וחיכה שהגברת רביביאן תשים לב. היא מעולם לא שמה לב. היו שם כבר חמישים מסטיקים כשנטלי התקשרה, והוא בדיוק חשב לעבור ללעוס טבק.

"אני בדרך אלייך ישר. המזכיר שלה אמר שאין עוד הזדמנות," היא התקשרה לדנה.
"היי, היי," עצרה דנה, "את הכרטיס מצאת?"
"מצאתי," אמרה, "היה שם איזה מוכר הזוי. היית מאמינה שיש אנשים שלא יודעים מה זה כרטיס אשראי? ועוד מוכר בחנות!"
"לא להאמין," אמרה דנה. "פשוט לא להאמין. איזה מין אנשים יש."
"כן, אבל פספסתי את הראיון." היא הבינה את זה פתאום. כל המאמץ, וההליכה, והיום הזה. פשוט יום מבוזבז. הלכה. איבדה. חזרה. בשביל מה? "אני כזאת כשלון."
"שטויות," אמרה דנה. "את בחורה נהדרת."
"אני לא." אמרה נטלי, מדוכאת. "יובל זרק אותי, ואני תמיד מאבדת דברים, ויש לי עבודה מחורבנת, ואין לי עוד עבודה, ואפילו לא סוגרת את החודש. ואין לי חברים כי אני עובדת באיזה מקום שאין שם אף אחד נורמלי וכולם פלצנים. ואין לי אהבה בכלל ועוד שניה חורף. איזה חרא."
"אבל את כזאת יפה," ניסתה דנה לעודד, "בטוח תמצאי עבודה."
"מה עבודה, אני צריכה חבר. אם היה לי חבר לא הייתי צריכה את העבודה הזאת מההתחלה."
"טוב," אמרה דנה, נאנחת. "אז תמצאי חבר."
"יופי." אמרה נטלי, "חכמה גדולה. אם זה היה כזה פשוט–"
"אני לא יודעת מה את רוצה," אמרה דנה, "זו את שלא רוצה לצאת עם–"
"לא רוצה לשמוע עליו עוד," אמרה נטלי. "אני רוצה- את יודעת מה אני רוצה?"
"מה?"
"אני רוצה לצרוח."
"זה בסדר," אמרה דנה, "כולם רוצים"
"תתכונני" אמרה נטלי.
היא מלאה את הריאות שלה באויר וצרחה בקול הכח. חלון נפתח מאחוריה, בקומה השניה הופיעה אשה כבת ארבעים והסתכלה עליה. נטלי לא שמה לב אליה. היא הוציאה את האויר מהריאות והרגישה סחרחורת, ובשביל להחזיר את הנשימה התיישבה לחצי דקה על ספסל. הריח המסריח מהנעליים שלה עלה אליה, והיא השתעלה.
"וואי. אוף. אוף. אוף. מה עושים עם כל החיים האלה." אמרה לדנה, שהייתה עדיין המומה מהצרחה.
הייתה שניה של שקט.
"דנה," אמרה נטלי, "את יכולה להשאיר את הטלפון פתוח ברקע? רק שאני אדע שאני לא לבד?"

הטלפון עדיין היה צמוד לאזניים שלה, והיא שמעה את הנשימות של דנה, כשפנתה לטשרניחובסקי וכמעט נתקעה בילד כבן שתיים עשרה שעמד והחזיק גור כלבים בידיים. הכתפיים שלו רעדו, והוא הרים את קצה שרוולו מדי פעם בשביל לנגב את העיניים. היה לו קשה, כי הכלב היה כבד לו ואי אפשר היה להחזיק אותו ביד אחת. כשנטלי הופיעה פתאום, איבד הילד את שיווי משקלו והכלב נפל על האספלט ונשאר שם, גפיו פשוטות לכל עבר.
"אויש," אמרה, "סליחה."
"את הפלת אותו," האשים הילד.
"נכון," התנצלה. "זה לא היה בכוונה, הוא בסדר?"
"את חושבת שהוא מת?" שאל.
היא כל כך הופתעה עד שלא ידעה מה להגיד. היא כיסתה על פיה. "אוי, הוא מת?" רכנה לבחון את הכלב, רק עכשיו שמה לב שמשהו פה היה מוזר. "סליחה דנה," היא אמרה למכשיר, "אני אחזור אלייך."
"וואי, איך זה קרה?" היא שאלה את הילד.
"אני לא יודע," הוא אמר. "הוא לא שלי. אני אפילו לא יודע איך קראו לו."
"אז מה–" היא הזדקפה. הוא הסתכל עליה בחוסר אונים.
"עברתי כאן," הוא אמר, "ופתאום ראיתי כלב על המדרכה. והרמתי אותו, כי הוא היה בצורה מוזרה כזאת."
"כמו שהוא עכשיו"
"כמו שהוא עכשיו." הוא תלה בה עינים חוששות. "את חושבת שהוא מת?"
"אני לא יודעת," אמרה.
היא לא ידעה איך להגיד את זה לילדים קטנים. אצל אבא שלה הכל היה פשוט יותר. היא נכנסה לבית ואמרה: "זה נגמר", וזהו. אבל עכשיו זה ילד. עם ילדים הכל מסובך יותר.
"אני חושבת שזה נגמר," היא אמרה. הילד היה נראה אבוד. אולי זה לא היה המשפט הנכון. היא נסתה לתקן. "אתה רוצה לקבור אותו?" שאלה.
זו הייתה שאלה מטופשת. היא ידעה שזו שאלה מטופשת. היא ידעה שמה שהיא הכי צריכה כרגע זה ללכת להשתכר ולישון חמש ימים. היא ידעה שאין איפה לקבור את הכלב בסביבה. זו עיר. אין פה חורשה, או יער, או בית קברות לחיות. ושהיא לא האדם הנכון לקבור כלבים מתים.

הם הלכו למגרש הריק ליד הקן של הצופים. היו שם כמה בורות שנחפרו להתחלת בניה ואז הפועלים נעלמו. פעם אחת עמד שם מבקר נוצרי שבא לראות את המנזר, הוא ניסה למדוד את עצמו בתוך אחד הבורות ואשתו צעקה עליו ביידיש. הילד הקטן סחב את הכלב – היא סירבה לגעת בו. עכשיו, כשהוא מת בוודאות, הוא היה נראה לה מלא מחלות. הוא הלך לאיטו והזיעה בצבצה על מצחו, אבל בסוף הם הגיעו. הוא הניח את הכלב באחד הבורות. הם עמדו והסתכלו עליו. הייתה לו פרווה חומה וחלקה, והעיניים שלו עדיין היו פקוחות.
"צריך לכסות אותו," אמר הילד.
"כן," היא אמרה. לא היה חול או עפר בסביבה, והם הביאו כמה אבנים גדולות ופשוט הניחו אותם עד שנוצר גל קטן של אבנים. נטלי חככה כפיים ונאנחה. "צריך להגיד משהו," היא אמרה.
"אני לא יודע מה עושים בלוויות," לחש הילד. "מה צריך להגיד?"
"אני אגיד–" היא הססה לרגע. להגיד קדיש על כלב? היה נשמע לה לא נכון. היא גם לא ידעה מה המילים ואיך אומרים את זה. "אני אספיד אותו," אמרה לבסוף.
"אממ," היא אמרה, "אנחנו קוברים כאן כלב, אמ, מסכן, שמת ואנחנו לא יודעים איך קוראים לו, והוא, אממ, בטח נפגע בתאונה כי תמיד דברים שבאים בבום כמו טעויות ותאונות פוגעות הכי קשה, ובטח זה היה מישהו שהוא הכיר כי תמיד זה ככה. ולכן האו כבר לא איתנו, עכשיו הוא בגן עדן לכלבים ויש לו המון עצמות לכרסם."
היא חשבה שזה הספד טוב מאוד, בהתחשב בנסיבות.
"תלך ישר לבית," היא אמרה לילד, "תתקלח טוב טוב במים וסבון, ואחר כך תחליף את כל הבגדים ותבדוק אם יש לך שריטה או משהו, כי זה הכי מסוכן. שלא תהיה לך כלבת." היא הרימה את הפנים שלו והסתכלה עליו.
העיניים של הילד התחילו לדמוע. הוא רעד. "אני אפילו לא יודע למה הוא מת," רעד. נטלי רכנה וחיבקה אותו, והחולצה שלה נמלאה שערות. "הוא היה נראה כל כך חמוד כשראיתי אותו, ורציתי לאמץ אותו, ופתאום– אני לא יודע מה קורה כאן. אני אפילו לא יודע למה," הוא בכה.
גם היא לא ידעה. "יהיה בסדר," היא אמרה מעל לכתפו. נזלת ודמעות התערבבו על הכתף שלה. כבר לא האמינה במילים של עצמה. היא חיבקה חזק יותר. "אל תדאג," חזרה ואמרה, "יהיה בסדר."

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “אשראי של כלבים מתים

  1. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    יפה מאד. שתי הערות קטנוניות: לא הבנתי אם זה בטעות שהיא רוצה לישון חמש ימים ולא חמישה, ושאשתו של הנוצרי מדברת אידיש. אם זה בכוונה, אז היא נסתרת ממני (לי זה נראה פשוט טעות). חוץ מזה באמת יפה מאד. בהצלחה

    • ידיד של לוליק הגיב:

      'כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו'. מי שנוצר בליבו את התקוה, 'נוצר תאנה יאכל פריה', הוא שחש קודם לכולם את תחילת התגשמותה.

      הכלבים הם הערניים ביותר. הם המבחינים בכל שינוי קל ומתריעים עליו. הם שאינם משלימים עם מציאות של חוסר. 'הכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה', וצווחין 'הב הב' – הם הראשונים שיבחינו בבוא המבשר 'כלבים שוחקים – אליהו הנביא בא לעיר!'.

      הכלבים הם סמל הנאמנות, 'כלב' לשון 'הכלבה', חיבור. כלב מה הוא אומר: 'בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו'. הם המרגישים בבואו של אליה הנביא לחבר מחדש בין אבות לבנים ובין בנים לאבותם.

      הכלבים אוהבים את החיים, צווחין: 'הב לן חיי, הב לן מזוני'. לא זכה כלבנו לחיים ארוכים עלי אדמות, אך זכה להיטמן מול קן הצופים, המצפים לישועה. הגעגועים לידידות נאמנה – יהוו יסוד לבניין איתן.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s