חוה לא אכלה תפוח / הרב חיים נבון

הוצאת ידיעות אחרונות, 101 עמודי כרומו.

 עוד בהיותי נער, שלא לומר – עוד באירופה, קבעתי לעצמי שלא לכתוב ביקורות על ספרי קודש. ביקורת על ספר קודש זה אומר שאתה מתיימר לידע תורני מספק, וזה אומר שאין לך בעיה להסתכסך עם תלמידי הרב עליו כתבת. המזל בסיפור הוא שהספר החדש של הרב חיים נבון הוא לא ספר קודש. בעצם, הוא כן. יותר נכון, לא ספר קודש אבל כן ספר שעוסק ביהדות. וזה אומר שיש בו יהדות, מצד אחד. מצד שני, יש גם ציורים נלבבים ומשעשעים למדי של מנחם הלברשטט. שאלה טובה.

הספר הזה נכתב, אומרת ההקדמה, לאור טעויות רווחות וסילופים נפוצים ביהדות. נפוצות איפה? שאלה טובה. כי יש לא מעט דתיים שבטוחים שחוה אכלה תפוח (כלומר, שהיו בטוחים, לפני המסע היח"צני) ושלוויתן בלע את יונה. אבל, באותה מידה, רוב ככל הדתיים יודעים שדתיים כן משרתים בצבא (טעות מספר 96). רגע, אז למי הספר מיועד? שאלה טובה. לכאורה, לחילונים. מרבית הטעויות מיועדות לציבור חילוני (בדיעבד, אני לא בטוח כמה חילונים יודעים שמופיעה צרעת בתורה, שלא לדבר על הכרת הביטוי 'עצת אחיתופל'. מצד אחד, זה נחמד שיש גם חידושים בשבילי. מאידך, זה חבל שהספר לא ממוקד יותר. אם טעויות של דתיים, אז עד הסוף. אם חילונים, גם עד הסוף. מזל שאנחנו גושניקים ונהנים מהדיאלקטיקה, כי אחרת המצב היה יכול להיות ממש בכי-רע.

סך הכל, ומבלי להכנס לשאלות קטנוניות כמו 'האם הוא צודק בטעות מספר חמישים וחמש', זה ספר מוצלח מאוד. על כל טעות יש אנקדוטה משעשעת (כמו שהרב נבון עשה ב'פרשות' שלו), ציורים משעשעים מעטרים טעויות נבחרות, והערות שוליים מוסיפות נופך של רצינות להכל. קצת חבל שאני לא נכנס לשאלות קטנוניות, כי יש כמה קטעים בספר שממש דורשים את זה. נניח, השאלה הקשה 'האם לוויתן בלע את יונה' נענית ב'לא, דג גדול בלע את יונה'. אני די בטוח שרוב אלה שחושבים שזה לוויתן לא יתעקשו על הנקודה הזאת, אבל מילא, יש שם אחלה ציור.

במשפט אחד: כיפי לקריאה, מעשיר את הידע, ורק מעלה את החשק לספר אנקדוטות של הרב חיים נבון. לא יודע מאיפה הוא אוסף אותם, אבל ממש מוצלחות.