רוכב ערבות

[מחקו בזכרונות קשים את החיוך מעל שפתכם, הגביהו את עצמת הגעגוע. הניחו כף יד על הלב הפועם, חושו בו מתכווץ כמו פצע פתוח. אם קיץ כעת, הביאו את הסתיו.]

זיפי שלשת השבועות מחספסים את פני השמשה, ושטיינברג נסוג לרגע ומגרד בהם בבלי דעת. בידו ספר קינות. לרגליו נעלי בית צמריריות. הוא שב ומצמיד את פניו אל הזגוגית, מנסה להסתכל: יש אנשים בפנים, הוא חושב. אולי הבת שלי שם. מבעד לאור העמום הוא רואה צלליות שותות מְכוֹסוֹת ענק, צללים אפלים נעולים נעלי עור. בפינה מתנשקת לילית עם אחד מבני האלוהים. לפחות הם לא לומדים תורה, הוא אומר לעצמו במרירות. כמו כל השנה הם כן לומדים. גם הוא אינו לומד תורה כרגע, הלא אסור. אפילו מגילת איכה אינו קורא; אם תאזינו היטב, אולי תשמעו את ויינשטוק הגבאי מתלחש עם מישהו. איפה שטרנברג, הוא שואל, הוא לא בא איתך? רוח קרה, מזגנית, מכה בשטיינברג לפתע. רוסי גבה קומה – והלא שטיינברג נמוך ושברירי ופניו מכוסות זיפים כמו חוּדֵי גדר התַּיִל – נכנס לפאב, ושטיינברג ממהר וחוטף מבט מציצני. קרן אור נשקפת אליו, הוא רואה: ליד הבר יושבת צללית אדם וכוס הבירה המלאה מעידה בו שעדיין לא שבר את הצום. אפשר לומר: הוא קצין במילואים, לוחם החוק, קאובוי בודד רוכב ערבות. צריך שיהיה לו שֵׁם. הביטו באדם הזה היטב: אם ירכב על אופנוע בשבת, אם ינשרו ספרי מינים מחֵיקו, אם זמר יווני לא יפסוק מפיו, קיראו לו אלישע.

והוא יושב על הבר וחושש מהבירה, שעומדת להיות מרה כמו שרק יסורי מצפון יכולים להיות. אם טעמתם מפרי עץ הדעת וגיליתם שהוא רקוב, אפשר שכבר תבינו למה טעם מר כבר עומד בפיו. הנה יהודים מזוקנים יושבים על הארץ וקוראים מגילת איכה, הנה בבית הוריו האורות חשוכים והאוירה דועכת. הנה, אפילו נעליים אין להם. וכאן: כוסות מקשקשות בלשונן, ברמנית על עקבים מצחקקת. השטן עומד במטבח מאחור וצולה המבורגרים על אש הגיהנום. ולמען השלמת הכנסה על ידי פרסום סמוי: המוזיקה טובה, האנשים חביבים. הבעלים מחלק בוטנים וזיתים לכל דורש. אלמלא התאריך והיום יכולתי להגיד שדווקא נחמד כאן מאוד, שאם יאמֵר שאתם מחברַי אולי תקבלו הנחה, אבל אלישע אינו שם לב למוזיקה ברקע. הוא יושב על הכסא הגבוה ומביט בטיפות שמבצבצות על כוס הבירה. לפני הצום שתה שניים וחצי ליטר, אבל עכשיו אינו יכול לשתות. בטנו היא להט החרב המתהפכת.

[לפני יומיים נפרדו, הוא ונעמי. בהתחלה היו שני סחופים, שני אבודים, שניים שנטרפה ספינתם בים והם גְּרוּשֵׁי-אלוהים. והם נאחזים זה בזו, ביאוש שלאחר פני המוות, כמו נתלים ברפסודה דוויה. אחר כך, משהגיעו לחוף מבטחים וכבר שכרו דירה במרכז תל אביב ובבוקר ישבו ועישנו אל מול הרחוב הסואן, הביטה אחת בשני: אני כבר לא צריכה מישהו שיבין את הפרידה שלי מהדת, אמרה. אתה בכלל לא מה שאני מחפשת. אני צריכה מישהו נורמלי, שהגלות כבר אינה אוחזת בגרונו וצווחת ללא הרף. אחר קמה והלכה. והוא, שהלך אחריה בארץ לא זרועה, נותר להתמודד לבד עם השכירות הבלתי הגיונית, עם כאב הלב שבוער ואיננו אוּכָּל, עם הבדידות. הגידו לי, עם יד על הלב השבור שלכם, בכנות גמורה: איך יכול אדם להתמודד עם הבדידות לבדו?]

עדיין עומד שטיינברג ברחוב וכבר נועצים בו היושבים מבט חושד. לרגליו זוג נעלי בית: כלבים צמרירים המחייכים חיוך מטופש. זכר הבת נועץ אותו במקום. אפשר היה לומר שהוא מתגעגע אלמלא היו מתקוממים, אלה מביניכם היודעים געגוע, וטוענים: והלא הוא בעצמו אמר לה. לבית הזה יש חוקים, הוא אמר. תכבדי את המבוגרים ממך, הוא אמר. אם את לא מסוגלת לכבד אותנו, אם לא מאמינה במה שאנחנו מאמינים, אין לך מקום. היא הביטה בשטיינברג בבקשת סיוע והוא היסב את פניו. ובכן, אמרה ונשנקה, קמה והלכה. עכשיו הוא מתגעגע? לוואי ויחנק עם הגעגוע. על כל פנים, לחשה לו נשמה טובה, עצמך ובשרך נראתה בפאב הזה. ובמכנסיים. ומחובקת עם חבר שלה. ואוכלת שרימפס. ובערב תשעה באב הוא מוצא את עצמו נועץ מבטים ומתגעגע וחושש להכנס. הרוסי יוצא.
"הכל בסדר?" הוא שואל את שטיינברג.
"הכל בסדר," ממהר שטיינברג להשיב. "תגיד, הוא אומר, ראית בפנים מישהי בערך בת עשרים וחמש ככה? עיניים טובות, שיער חום, בערך מטר שישים?"
הרוסי שולל בראשו: "אולי. לא יודע. לא שמתי לב. לחפש?"
בינתיים מצליח שטיינברג להעיף עוד מבט, לראות: אלישע, אם אכן זה שמו, עדיין אינו שותה. עדיין אינו ממוקד. עדיין יושב ואוחז בכוס כאילו חייו תלויים בה.

[אמרו עליו שלא הייתה בירה אחת בעולם שלא שתה.]

שמואל הירשנברג, "היהודי הנצחי", 1899

שמואל הירשנברג, "היהודי הנצחי", 1899

צריך שתבינו: אלישע אינו דתי, פעם היה. פעם היה הולך וכיפתו הגדולה מתנוססת בראש כל חוצות, ציציותיו היו מתבדרות וזקנו מגודל. אבל כבר מזמן הדליק אור בשבת. אפילו פגע בו ברק מהשמיים, מבזיק בחדר ומציץ מבעד החרכים אל החושך בחוץ. כבר מזמן חדל מלהניח תפילין. קיצץ בנטיעות זקנו. הייתה לו חברה, והכל יודעים למה כלה נכנסת לחופתה. אבל החברה הלכה, ועכשיו מה?
"סליחה?" הוא פונה לאדם שלידו.
"כן?" פונה אליו אישה כבת ארבעים, מחייכת.
"סליחה," הוא אומר, "את יכולה לומר לי למה היא עזבה אותי? מה עשיתי? לאן אני הולך עכשיו?"
"אני מצטערת," היא אומרת, "אני לא יודעת," ולבן שיחה היא מסמנת – שיכור. הוא שיכור.
לפעמים נופלות שאלות גדולות מהשמיים, כבדות כמו אבן שאלוהים לא יכול להגיד: שאלות שאי אפשר שיהיו במילים. כשנופלת עליכם כזו, מה אתם עושים? פעם היו אנשים הולכים עם השאלות האלה לרבנים. אחר לפסיכולוגים, לגורואים, לנוודים בפנים מאובקות על אם הדרך, לברמניות עייפות בסוף יום עבודה, עכשיו אין לו אלא לדבר אל עצמו.
"א-אבל!" הוא מטיח אגרוף בשולחן הממורק. הברמנית קופצת. הוא שולט בסוסיו בכח. "מה עכשיו?"
הוא מתבונן החוצה: בחור צעיר נועץ בו מבט מבעד לזגוגית הכהה. "אל תראה אותי ככה," הוא צועק לכיוונו הכללי ומנופף באגרוף קמוץ, "אני לא מפחד לשתות. אלוהים כבר מזמן לא עוקב. ואני כבר שתיתי ביום כיפור. כבר שתיתי בתשעה באב. מה, אלכוהול זה הסיפור? ומ-מה הברמנית החמודה הזאת תחשוב עלי?"
"יש בעיה?" נפנית אליו הברמנית. היא מתבוננת בו ברחמים גדולים: "בֶּנְדוֹ, הכל בסדר?"
"לא, לא," הוא אומר. "רק– אני יוצא החוצה, בסדר? יושב קצת באויר. חם לי."
"יאללה," היא מחייכת, "אבל תזהר. יש דתיים שלא אוהבים את זה. הם צועקים והכל, ולא בא לי צרות עכשיו." והלא היה מקרה, לפני שחזר בשאלה בצורה רשמית. אמא אומרת: אתה יכול לקחת כסף מהארנק שלי. אתה יכול לצאת לעיר. אבל תזהר, שאבא לא יראה אותך יוצא ככה בשבת, בסדר?
"עלי," אומר אלישע. הוא לוקח את הכוס ופוסע בזהירות אל היציאה. אלה מכם הנוהגים ללכת על חבל מתוח יכולים לדמות את התחושה: משני צדדיו תהום פרושה. אם ישתה את הכוס יפול מהצד האחד. אם לא ישתה, יפול מהצד השני. הוא פוסע כמו נשמטה הקרקע תחתיו והוא נתפס באלה בשערותיו. פוסע כמו נווד: בזהירות, נע ונע, מחפש בכל מקום את שלט היציאה.

 [היה לו, לאלישע, את הרגע האחד, הנורא הזה, שפתאום ידע בבירור, בבהירות גמורה, בידיעה העמוקה שכל באיה לא ישובון, שבאמת אין כלום: אין עוד תקווה, אין עוד סיכוי, לא תהיה גאולה בסוף. שבסופו של דבר גם אתה תתנפץ, תנשא ברוח, תתכמש לעלים, תתפורר. הרגע שבו חוסר האונים מכה בך כמו אגרוף בלב. באותו רגע פשוט פרש הצידה מחייו והחל לבכות: מה יכל לעשות? רק אחר כך הבין: לצאת בשאלה אין פירושו של דבר להשתחרר. הרכבת לא תעצור. אתה תמות בין כה וכה. לפחות יש לך את היכולת, הזכות הזעירה הזאת, כמו בקשתו האחרונה של הנידון למוות: אתה יכול להוציא את הראש מחלון הרכבת. אתה יכול לראות את הנוף חולף במהירות הבזק על פניך כמו מחוג השניות בשעון. ואתה יכול, למען ה´, אתה יכול לבכות.]

אחר שמצא את שלט היציאה הוא עומד המום לרגע. מי מכם העובדים בתל אביב והולכים לאכול צהריים, אפשר שתדמו את ההלם: העִיר מכה בפניו בגל הדף עצום. בלחות, ברעש, בחום, כמו הייתה מִדְבָּר במערב הפרוע. הוא מנער את הראש ורואה את האדם שנעץ בו מבטים יושב על הרצפה, נעלי הבית הצמריריות שלו פשוטות לפניו, והוא עצום עיניים. הוא מתקרב אליו אט אט, רוכן, משתופף. "תגיד," הוא אומר, "הכל בסדר?"
שטיינברג פוקח את עיניו. בזויות עיניו הוא רואה כוס בירה כהה, סמיכה כמו חטא. נרתע לאחוריו, נתקל בשמשה, נרעד.
"אני?" הוא אומר, מנסה להתאושש, "אני בסדר. תודה."
"אתה דתי, לא?" שואל אלישע, "מה, לא ערב תשעה באב? למה אתה לא בבית הכנסת?"
"אני מחפש מישהי," אומר שטיינברג, "ראית בפנים? אולי? מישהי בערך בת עשרים וחמש? עיניים טובות?"
"לא, לא ראיתי," אומר אלישע, "אבל גם לא חיפשתי. מה קרה, הלכה לאיבוד?"
"לא ממש," מתחמק שטיינברג. געגועים עולים בגרונו: נעמי הלכה, והמשפחה באיבוד. "סתם, נעלמה."
"שטויות," אומר אלישע. "נו, בחורות. הלכה אחת, תבוא אחרת. תאמין לי, אתמול עזבה אותי מישהי. אני יודע."
והלא ספקות עולות בכם כמו ילד על צילו של אילן: אם לקחה מישהי את נשמתכם, אם עלה מישהו עם נִשְׁמָתֵךְ לסוס שלו ורכב הרחק, ודאי אתם מבינים כמה חלולות המילים האלה: ´תבוא אחרת´, הוא אומר. הרשו לי לגחך במרירות: כל אחת שתבוא, בהכרח תהיה אחרת ממנה. תמיד תהדהד בכם הראשונה, וכמוה לא יהיו לכם שוב.
"לא לא לא," אומר שטיינברג. "לא חברה שלי, הבת שלי." וממהר להסיט את הדיון. "אתמול עזבה אותך ואתה לא יכול לשתות? אתה בטוח שאתה לא דתי, בטעות?"
אלישע צוחק, עצֵב. "לא רק שאני לא דתי," הוא אומר, "זה אפילו לא בטעות. בטח שאני יכול," הוא מרים את הכוס. טיפות רועדות זולגות על כף ידו. "לחייךָ," הוא אומר, מגביה את הכוס מעט.

ושותה.

 הרגע הראשון: שטיינברג מאמין ואינו מאמין. עיניו מתרחבות בתדהמה. יהודי שותה בירה בתשעה באב, נצבט בו הלב. אחר כך אנחה. אבל אמיתית, כמו צער השכינה. ואז הבירה זורמת לחלל הפה, מציפה בעצב את הגרון, נשנקת בדרך למטה, נספגת בגוף כמו חטא. ובסוף התחושה המרירה, הצורבת, על הלשון. ומבט: ראית? כן שתיתי. אני כבר לא דתי. זה לא הצום שבוער בי ומזכיר בי נשכחות. זה לא הצום ששולף אותי מהחיים ומערפל אותי. זו הבחורה. אלה מכם הדתיים, אתם מוזמנים לחשוב דבר מה כגון: "איזה אפס קטן. הצום לא מפריע לך, הבחורה כן."
והזמנה גם לחילונים שבכם: נעמי מפריעה, כי היא אמיתית.

[אמיתית, לאמר: לא ערטילאית. לא מדומיינת. לא אלוהים. לכל היותר מיתולוגית. אהבה חולצות פתוחות. אהבה סקיני ג´ינס. אהבה שמשחקים לה בשיער. לא אהבה לדבר על המשפחה שלה. מדי שבוע בשבוע חיפשה מקום להיות בו, ובכל בית קפה שאלה האם הוא פתוח בשבת: שיהיה מקום מפלט. אהבה כוכבים. לא אהבה שוקולד מריר. ולמען האמת הספרותית: גם צומות לא אוהבים שוקולד מריר, אבל מסיבות אחרות.]

דמעות עולות בעיני אלישע: ספק בגלל הבירה, ספק בגלל הבחורה. לאט משתחרר פרץ של יבבות קטנות, קטועות, כמו בוכָה נפשו במסתרים. אחר כך מנגב את העיניים בטישיו שהגיע לידיו אי-משם.
"תו-תודה" הוא אומר בין יפחה ליפחה. בין מחיטה למחיטה. מושיט יד ללחיצה. "שלום. נעים מאוד. אני בֶּנְדוֹ" ולמראה המבט המבולבל על פני שטיינברג הוא ממהר להוסיף "זה מהצבא, הכינוי."
"אני מאיר," אומר שטיינברג, "מאיר שטיינברג. הייתי אומר לך שלום. אבל אסור לברך בשלום. תשעה באב, אני מצטער."
"לפחות אתה מצטער," אומר אלישע, "אני כבר לא. לא על זה"

[זה לא סתם צום, מזכיר אלישע לעצמו. גם אצל דתיים זה לא סתם צום. אפילו לא אֶבֶל על בית המקדש: הפך להיות יום של אֶבֶל על כל החיים הגדולים האלה כשהם הולכים בכיוון הלא נכון. אבא שלו: זקן מסודר. בוגר ישיבה. סימני עייפות כבר ניכרים בזויות העיניים, והוא יושב אחרי הקינות וקורא על השואה. אנשים בוכים על פרעות. על קרובים שמתו במלחמה. על מלחמות בכלל. אתם יכולים לבכות את הזמן. כן, גם את את הזמן שחולף לבלי שוב כשאתם קוראים את הסיפור הזה. דבר אינו חוזר. וגם הוא, נעבעך, רחמנות, בוכֶה על הבדידות.]

"כבר לא" שומע שטיינברג. בליבו עולים כל ספקות, כל צער: אולי הוא מכיר את הבת שלו.
"אה, היית דתי?" הוא אומר.
"כן," אומר אלישע. "לכן אני יושב בפאב באמצע שבוע. אתה יודע, צריך לשמוע משהו. לא להיות לבד. איך אפשר–"
"מה, המשפחה נתקה קשר?" משתתף שטיינברג בצערו.
"לא, הבחורה."
"אה" מתעצב שטיינברג, "זה."
"כן," אומר אלישע, "כך כתוב במפורש, לא? איכה ישבה בדד."

 [בדד, לאמור: לרוץ בין הקרונות, להציץ. אולי יש עוד מישהו. אולי הוא לא לבד בעולם הזה. אולי מישהו מסיע את הרכבת. לרוץ לקרון הראשון, נגד האינסטינקט, נגד כולם, לראות: הרכבת דוהרת מעצמה אל הקיר. כך דרכו של עולם. ירושלמים שלא נסעו ברכבת מעולם יכולים להשתמש בדימוי אחר: כמו נפילה חופשית. כמו הרגע ההוא שאין אף אחד מסביבך, ואתה מחפש קיר להתמך בו שלא ליפול, ולא מוצא. הכל מסתחרר סביבך, הים סוער, לא יפלא שהוא ונעמי נתפשו זה בזו. והנורא מכל: שאין לאן לברוח. שזה רודף אותך עד לילדוּת. עד לזכרון הרגע שבו אתה מרגיש את כף ידו של אלוהים כמו שמיכה חמה. ופתאום אתה מוצא עצמך בגיל שלושים, ושמיכה אַָיִן. מוצא עצמך נזקק, נואשות, בצורה שאין עליה כפרה, לדובי הישן שלך. לרגע ההוא שאמא חשבה שאתה ישן ובאה ונישקה אותך על המצח. לכותל שאפשר להסתיר בו פנים ולבכות. אלא שדבר מכל זה אינו בנמצא: אפילו הדובי שאיתך במיטה הוא חדש ושחור. והלא הישן היה חום.]

"זה לא אותו דבר," אומר שטיינברג.
"מה לא אותו דבר?"
שטיינברג מגרד את זיפי זקנו. "אלוהים. ובחורה, כלומר."
ריר נוזל בזויות פיו של אלישע. הוא מנגב בשרוולו. "לא," הוא אומר בלחש, בשקט, בבדידות, "זה לא אותו דבר. אלוהים זה כמו שאהבת מישהי פעם כשהיית ילד ואז גילית שהיא לא אוהבת אותך בכלל. זה הרבה יותר נורא, כי אתה לא יודע אם היה משהו אי פעם, ולכן אתה גם לא יודע אם יהיה."
ליבו של שטיינברג מתכווץ. "והיא אהבה אותך?" הוא שואל.
"מי?"
"הבחורה שעזבה אותך".
"אה," אומר אלישע. "נעמי. אני לא יודע. לעזאזל עם זה. אני לא יודע."
שטיינברג שומע את השם המפורש וליבו לֶהָבוֹת. "נעמי שטיינברג?" הוא שואל.
"לא," אומר אלישע, "נעמי תבור." שמה נדמה כטיפות לימון על לשונו. הוא רועד.
פניו של שטיינברג נופלות. "אז זו לא הבת שלי," הוא אומר.
"מה אני יודע," אומר אלישע, מנסה להרגע, מתנשם, מחייך במרירות "אולי היא חִלְלָה את השם."

[פניו מתעווֹת, והלא דבר הוא: לומר את השם המפורש, לכווץ את הלב לקופסת גפרורים, להתלקח כך בלהבה. הוא כואב, הוא דואב, לעיתים יטען שהוא אוהב. האם האהוב יכול לשכוח את שמה של אהובתו? אפשר שישכח את הטלפון שלה, יאחֵז נואשות בזויות אפה, יעלה בעשן את מגע אוזניה על כתפו. דברים רבים נוטים להשכח, להיות מושלכים כך, לפח. כבר אינו נצרך לשבת כשהוא רואה את כתובתה. הספסל אל מול הבית שכח את חום גופו. הוא מסתובב בגפו. אבל את האותיות הנכונות, את החיתוך המדויק, לעולם לא ישכח. לעולם לא יוכל להכחיש את הקפיצה הקטנה שעושה הלב בעת שהוא שומע שִֹמְעָה. שפה היא דרך חתחתים: שמות הן דבר כל כך מבלבל לעיתים.]

הוא מתנשף אט אט, מתנשם, נרגע. בטנו בוערת. האלכוהול ששתה לפני הצום, בתוספת זה ששתה עכשיו, מסתובבים בו בבטן כמו שני ילדים אבודים בחיפוש אחר פירצה.
הוא מעווה את פניו, "אני צריך להקיא."
"איפה?" שואל שטיינברג.
"יש כאן שירותים," הוא אומר. "כאן, בפאב".
"אני אעזור לך," אומר שטיינברג. הוא מרים גם את הכוס. נושא את אלישע בגבורה. מטר ועוד מטר. אל תזלזלו בו: לא קל לשאת בדידות של אלפיים שנה על כתף אחת. הם מגיעים לפאב ועוצרים לרגע. אלישע פוקח את עיניו, מביט מה למעלה ומה למטה. מה לפנים ומה לאחור.
" עד כאן גבול שבת." הוא אומר לשטיינברג, "זה בסדר, באמת. אתה לא צריך להכנס."
"טוב," אומר שטיינברג, "אבל תחזיק חזק. אתה באמת תסתדר? " הוא חושש לרגע. "הנה," דולה מכיסו פיסת ניר, רושם מספר, דוחף לכיס של אלישע, "תתקשר אלי אם אתה הולך לאיבוד או משהו."
"טוב," אומר אלישע. נכנס, מדדה, נאחז בכסאות, קורס על הרצפה. האישה המבוגרת מתבוננת בו. "אנשים שלא יודעים לשתות," היא אומרת לבן שיחה, "שלא ישתו." חיוך מריר מעווה את פניו: איזה דבר אחר יכולים לעשות אנשים שלא יודעים לשתות. מה אפשר לעשות מלבד לחבק את עצמך היטב. להסתכל על השקיעה. לחכות. תתקשר, אמר שטיינברג, אם אתה הולך לאיבוד, אבל הוא יודע שלא יתקשר.

[איך בכלל יכול להתקשר אדם שאבוד בעולם. מה יגיד? אני לא יודע איפה אני? אני לא יודע מה לעשות? אני לא יודע מה אני צריך?

מה עושים. מה עושים.

אפשר שאוציא את הראש מהחלון הרכבת, אפשר שאגיד את האמת: שמו האמיתי הוא אלעזר. כאילו ששם אמיתי עוזר. כאילו שיש במה להאחז בכל העולם המבולבל הזה, בהאנגאובר, בשבריריות שאוחזת בגוף אחרי האלכוהול, בשכרון החושים, בכאב הגדול. אנשים נוטים להציע פתרונות, לנסות לסדר את כל הבלאגן, ואינם יודעים שהפתרון רק מצביע על שיש בעיה. ומי יכול על כל הריק הגדול הזה. אין הדבר תלוי אלא בי, ואני איני יכול. הוא מתקפל על הרצפה באמצע הפאב. כורע על ברכיו. מקיא את מה שנותר מנשמתו. הסועדים מתבוננים בו ברחמים. הברמנית חוששת לנפשה. אולי תקום, היא רוצה להציע, אבל איך יָקוּם. לעזאזל, הוא מטיח את עצמו ברצפה. לעזאזל.

הוא מתכווץ כמו עוּבָּר בין הקיר לדלפק. בוכה, מקיא, בוכה, כבר לא יכול עוד.

שמיים, הוא בוכה, בקשו עלי רחמים.]

מודעות פרסומת

11 Responses to “רוכב ערבות”


  1. 1 אריאל 8 בנובמבר 2012 ב- 15:29

    עצוב מאוד מאוד.
    כתיבה מדהימה.

  2. 2 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 8 בנובמבר 2012 ב- 17:59

    זה כאילו ראית ושמעת את כל הסיפורים ואת כל המחשבות והרגשות והתמונות שיש לי. וצללת עד תהום ונגעת בכל הנקודות הכי כמוסות.
    כמו תמיד.

    תודה!

  3. 3 הילה 9 בנובמבר 2012 ב- 15:04

    יהודה כמה מוכשר אתה ..התקפלתי מכאב!

  4. 4 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 15 ביולי 2013 ב- 22:17

    חזק ביותר. נקרע לי הלב…

  5. 5 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 16 ביולי 2013 ב- 15:15

    "אין הדבר תלוי אלא בי, ואני איני יכול." זה חזק.
    עומק היאוש מתעתע.
    התוכן וצורת הכתיבה חזקים.
    שיהיה תשעה באב שמח.

  6. 6 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 16 ביולי 2013 ב- 19:13

    מתאים בדיוק לרגעים האחרונים של תשעה באב.
    גרסה טובה בהרבה מהקודמת.

  7. 7 uhalevi 25 ביולי 2015 ב- 23:52

    זה באמת הופך למוצלח יותר מפעם לפעם. רק שהפעם גם כואב לי על שטיינברג שנשאר בחוץ, ולא נזכר עד תום הסיפור.
    השלום לו?

  8. 8 דני 6 במאי 2016 ב- 12:19

    קראתי כמעט את כל הסיפורים באתר ואת זה אני קורא שוב ושוב. מדהים ממש!!

  9. 9 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 16 באוגוסט 2016 ב- 15:24

    לקהל הלא-בקיא, מחבר לא-בקיא:
    1. אלישע הוא ארמז לאלישע בן אבויה, וראו https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A9%D7%A2_%D7%91%D7%9F_%D7%90%D7%91%D7%95%D7%99%D7%94
    2. אלעזר בנדו הוא ארמז לר' אלעזר בן דורדיא, וראו https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A8%D7%91%D7%99_%D7%90%D7%9C%D7%A2%D7%96%D7%A8_%D7%91%D7%9F_%D7%93%D7%95%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%90
    3. כל באיה לא ישובון, מתוך משלי, ובפרט יאיר באור מבאיר הקטע מתוך ספר המדע להרמבם, וראו http://www.mechon-mamre.org/i/1402.htm

    מה שנראה לי מובן ומה שלא ראיתי, בידכם.

  10. 10 קובי 22 באוגוסט 2016 ב- 23:18

    תודה, מרגש!


  1. 1 לתשעה באב | הכריכה האחורית טראקבאק על 5 באוגוסט 2014 ב- 12:25

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 491 שכבר עוקבים אחריו

אנשים שעברו כאן והשאירו חותמת

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: