סדנה שניה: משמעות

קצת על משמעות, קצת על נרטיבים, קצת על הרבה דברים מסביב.

תחילה התנצלות: המחשב שלי עדיין לא מתפקד בשלמותו, ולכן את כל הסריקות, הסיפורים והדברים-שבטח-רציתי-לשלוח-לכם-אבל-שכחתי-מהם – את הכל אשתדל לשלוח מאוחר יותר. בינתיים אני כותב לכם סיכום קצר שיכול לעזור, ועושה את זה ממחשב של חבר. בשביל זה יש חברים, הרי.

 הדברים יהיו מאוד מבולגנים, לא מסודרים, ראשי נקודות וכאלה. מוזמנים לשאול ולבקש הסבר על כל דבר. באמת. אני מצטער שזה ככה, אין לי זמן לכתוב את זה מסודר יותר.

אחת התלמידות שלי, כפרה עליה, גרמה לי להרהר על עומס המלל שאני מעמיס עליכם בנסיון להסביר דברים פשוטים כמו 'איך עובד סיפור' ו'איך כותבים סיפור'. בסופו של דבר, אף אחד לא עמד והסביר לשייקספיר, להומרוס או לגרוסמן איך סיפורים עובדים, ובכל זאת הם הצליחו לכתוב סיפורים טובים. בשביל מה, בכלל, צריך את הדברים האלה?

אין לי תירוצים טובים, מלבד העובדה שהעולם המודרני [הפוסט-מודרני] מבנה לנו סיפורים ומשמעויות שלא היו קיימים עד עכשיו. מכיון שרובינו לא באמת חיים בצורה פוסטמודרנית (אל תנסו את זה בבית), אנחנו עדיין משתמשים בסיפורים קלאסיים, שעבדו אלפי שנים וגם ימשיכו, ככל הנראה. למרות זאת, הבנה מהו סיפור בדיוק ואיך הוא עובד, כך לעניות דעתי, עוזרת להבין למה יש דברים מסוימים בסיפור. עוד לפני שנבוא לבחון מהי משמעותו של מוטיב, נוכל להבין למה יש מוטיבים בכלל, ולמה יש להם משמעות. סתם, דוגמה.

עכשיו, ספציפית לגבי שתי הסדנאות הראשונות: הסדנה הראשונה עסקה בשאלה המטופשת 'על מה לכתוב', וליתר דיוק: 'כשאנחנו מספרים סיפור, על מה בדיוק אנחנו מדברים'. הסדנה השניה עסקה בשאלה הלא-מטופשת 'מהי משמעותו של סיפור', שהובילה אותנו לתפישה שלסיפור יש משמעות כלפינו, וממילא, שיש לסיפורים משמעות בתוך החיים שלנו. אם כמיתוסים ואם כתפישת מציאות 'אובייקטיבית'. ובשתי מילים: הראשונה עסקה ב'מה', השניה עסקה ב'למה', והבאות יעסקו ב'איך'.

ובכן.

פתחתי את הסדנה בתרגיל כתיבת רצף על המילים 'החיים הם'. לצערי, לא הספקתי להגיע לזה בהמשך הסדנה. המטרה הייתה ליצור כאוס שסובב סביב 'החיים', כלומר שמגדיר את החיים על ידי רצף אסוציאטיבי, ואז לבקש ממכם למפות אותו, כשנגיע לדבר על מפות שעוסקות בכאוס. אולי טוב שלא הגעתי לזה, כיון שהטכניקה דורשת כלים שלוקח הרבה זמן ללמוד אותם. (למעוניינים: קחו את הרצף הכאוטי, בליל המילים שלכם, ונסו לעבור עליו ולמצוא חזרות. מילים שחוזרות, ביטויים, רעיונות שסובבים סביב אותה נקודה. אחר כך נסו למקם אותם במרחב בצורה דו מימדית, כלומר על ידי ציור של המיקום שלהם ביחס למילה המקורית. השלב השלישי הוא לסדר מחדש את המילים, כך שתיוצר תמונה הגיונית-לכאורה של בליל המילים המקורי שעשיתם. מנפים את הזבל ויוצאים ממנו לאמירה.) 

הרהרתי קצת על מחול בתור חוויה חד פעמית: חוויה של חוסר אונים, שנובעת מהעובדה שמתרחש מולי משהו ואני מנסה כל הזמן למצוא בו סדר ולהעניק לו משמעות. במאמר מוסגר, אולי משמעותו של המחול הוא בדינמיקה, בתנועה ה'אמיתית' שלו. לא בייצוג של תנועה. כלומר, כל משמעות במחול מעקרת מהחוויה שלו כמפגש עם הגוף, ומעבירה אותו למפגש עם שפת הגוף. לא משנה. מי שזה מעניין אותו, שיגיד ונדבר על זה. 

הזכרתי שדיברנו פעם קודמת על הכאוס ועל קיומו. כלומר, על העובדה שמול כל דבר שכתבתי – וייצגתי אותו, בכך – יש לי אינספור פרטים שלא הזכרתי, במרחב ובזמן. דיברתי על זה שהכאוס הוא במציאות, כלומר, יש לי מרחב אפשרויות אינסופי, במציאות, שמתוכו אני בוחר מה להכניס או לא להכניס לסיפור.

מכאן יצאתי לחיפוש אחר משמעות. שאלתי מהי משמעות. למעשה שאלתי 'איך נוצרת משמעות', אבל זו שאלה גדולה יותר. בכל אופן, נתתי הסברים לא מאוד מלומדים באבולוציה: האדם מחפש סדר, כדי לחזור את העתיד, לתפוש זמן בצורה כוללת. כך הוא מכליל דברים ויוצר סדר ברצף, מתוך נסיון להוציא מתוך הסימנים משהו שיגיד לו דברים גם הלאה. לדוגמה, אם קורה משהו ויורד אחריו גשם, האדם מניח שגם בפעם הבאה שקורה הדבר הזה, ירד גשם. בעצם יש לנו כאן שלשה שלבים: א. האדם קולט שיש 'מחר', כלומר, שיש זמן. ב. האדם לוקח את המפגש הקונקרטי, הרגעי והממשי עם המציאות, ויוצר ממנו כללים. מכניס אותו לזמן. ג. האדם מזהה תבניות וסמלים גם במנותק מהזמן.

אם כן, יש לנו תהליך אנושי למפות, באופן תמידי, את הכאוס. מפה היא, בעצם, אשליה של סדר. אנחנו מנסים לסדר את המציאות בשביל שנוכל להתמצא בה, והמפה מסמלת את הנסיון הזה. (המפה אינה ייצוג של סדר, כיון שהיא לא נוגעת בממשי. היא ייצוג של הנסיון לסדר.) מלבד מפות, אנחנו מנסים להתמצא בכאוס, ובשביל זה אנחנו מנסים לסדר אותו כל הזמן. אם זה לסדר את החדר, אם זה לסדר את הלו"ז, ואם זה לכתוב בפרקים ובפסקאות. הזכרתי גם את הקדושה (שהיא משמעות עודפת, שנובעת משליפה מהרצף לטובת משהו אחר), דגלים, צלבים, כנסיות, מסגדים, ובכלל שליטה במרחבים ונסיון למפות אותם. פרטים נוספים בקישורים, אם אספיק.

אם כן, הגעתי לזה שכל דבר שנשלף מהכאוס למעשה מכיל משמעות. יש מליון אבנים, ואלה היוצאות דופן הן אבני החן. דברים שמשמעותיים לי נשלפים מתוך הרצף, ודברים שנשלפים מתוך הרצף – הופכים להיות משמעותיים בהכרח. לדוגמה הבאתי את האפרוחים, את הפקחים ברכבת הקלה ועוד.

עכשיו הגעתי לפואנטה: כיון שכל סיפור הוא שליטה של מקרים ופרטים ספציפים מתוך הכאוס, כל סיפור למעשה טעון במשמעות, וגם הפרטים שבו.

הדגמתי את זה על הסיפור של סלינג'ר, 'יום נפלא לדגי בננה' (מי שמעוניין, שיגיב או שישלח מייל). טענתי שהפרטים שמובאים בהתחלה הם חסרי משמעות, ומקבלים את משמעותם בגלל ההתאבדות שבסוף. המוות מנכיח חזרה את הפרטים: אני הולך לבדוק מה קרה, וכך אני מגלה שיש משמעות לכל הפרטים שבהתחלה חשבתי ל'לא חשובים'.

רציתי לדבר קצת על מיתוסים, אבל ממש לא היה זמן. רק רציתי להגיד עליהם שמיתוסים מכוננים את חייהם של אלה המאמינים בממשותו של המיתוס (נניח, אקסית מיתולוגית), כיון שהם חורגים מהרצף של 'הטבע' ובכך מקבלים עודף משמעות. כלומר, התערבותו של האל או הכוחות העל טבעיים במציאות היא כל כך חריגה, עד שהיא טעונה בעודף של משמעות. יותר ממה שיש בסיפור רגיל. בעידן המודרני התבצעה המרה של החריגה הזאת לדברים אחרים (לאום, עקרונות, אגדות אורבניות וכדומה), אבל העקרון נשאר.

משם עברתי לנרטיבים. הסברתי מהו נרטיב (הצורה בה אני מספר את הסיפור), הדגמתי על הסכסוך הישראלי פלסטיני: ציר הזמן שונה, וכך גם הקונפליקט שונה, וההצעה להתרה שונה. הדגמתי גם על 'ההוביט' בפני עצמו, מול 'ההוביט' כחלק משר הטבעות. אחר כך ניסינו את עיקור הנרטיב על כיפה אדומה והלך יופי. חשוב להבין שנרטיב מורכב ממכלול של משמעות במציאות, ושפירוקו נובע מהכללות של דברים אחרים בציר הזמן או בציר המרחב שלו. כלומר, להוסיף דברים לפני או אחרי, או להוסיף פרטים והתרחשויות שקרו בו זמנית.

באותה נשימה: יש נטיה לסופרים מתחילים להכביר בפרטים סמי-מצחיקים. נניח שהגיבור התיישב על כיסא, אני חייב להעיר הערה צינית על הכיסא. זה מעניק לכיסא משמעות שלא שייכת למשמעות הכללית של הסיפור, מסיטה את תשומת הלב והורסת הכל.

הממ. יצא טיפה מבולגן, אבל אני חושב שזה נותן תפישה כללית על מה שהלך בסדנה. אני חוזר ומבקש: אנא, אם לא הבנתם משהו, תגידו. אפשר לשלוח גם מייל אישי, אלי, ולהגיד.  באמת שאני אשמח להבהיר כל דבר, להדגים ולשלוח למקורות נוספים לעיון. זה עוזר לי לא פחות משזה עוזר לכם.

———-

להורדת דף המקורות שלא השתמשתי בו לחצו על הקישור.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “סדנה שניה: משמעות

  1. הלל הגיב:

    הכל היה יפה ומעניין, רק שלא הבנתי שתי נקודות: למה בדיוק התכוונת על מחול ולמה אנחנו לא ממש חיים חיים פוסטמודרניים?

  2. יהודה גזבר הגיב:

    השאלה 'למה בדיוק התכוונת' בהכרח מובילה לחוסר דיוק. בקצרה, התכוונתי להדגיש את היותו של הריקוד 'אמנות מבוצעת', כלומר, הוא לא מבצע מחדש יצירה שקיימת, אלא כוחו הוא ברגעיות שלו. בעובדה שהוא לא מייצג משהו, אלא הוא – הוא עצמו. חוסר האונים המדובר הוא הניסיון שלי למצוא הגיון בכל התנועות האלה, מתוך חיפוש אחר שפה שמייצגת את המציאות, במקום להתייחס למציאות כפי שהיא.

    לא אמרתי שאנחנו לא חיים 'חיים פוסטמודרניים', אלא שרובינו לא חיים כך. אני מדבר, בעיקר, על קיומה של המשמעות ועל הרצף הנרטיבי שבו אנחנו תופסים את החיים שלנו. אנחנו מספרים סיפורים לחברים שלנו, ובעיקר- התודעה שלנו לא מפורקת. אנחנו לא תופסים את העולם בתור משהו לא קוהרנטי, לא רציף, שמורכב מאירועים שניצבים זה אחר זה ללא קשר. קיצור, העולם של רובינו לא מפורק, וטוב שכך.

קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s