קריאה אחרת בסיפור יעקב / לפרשיות תולדות – ויצא – וישלח

[מבוסס על שיעור שהעברתי בתיכון פלך ירושלים, שהכריח אותי לחפור בסיפור הזה ארוכות. דף המקורות הוא לא חובה, אבל עוזר לתחושה הכללית. הנה, הוא מצורף. תודה לכל העוזרים שהקשיבו לספקולציות שלי בשתיים בלילה, ולכל הקוראים שבטח ישאירו תגובות.]

א.       בית

אדם צריך ארבע קירות. אדם צריך מקום, מרחב מתוחם בתוך כל הכאוס שסביבו, שבו הוא יכול להרגיש בטוח. והרגשת הבטחון הזו היא לאו דווקא בטחון של משפחה, אלא הרגשה של קבלה עצמית. שלא משנה מה אני אעשה, אין עלי איום שידחה אותי מהמרחב הזה. 'ביתי הוא מבצרי', אומר הפתגם הבריטי: הבית משמש לנו כהגנה מפני ה'אחר' שמאיים עלי. תחושת המוגנות מובילה לתחושת הבטחון, ותחושת הבטחון מאפשרת לנו להיות בבית שלנו, שהוא באמת שלנו (ולא של ההורים, או של חברים), כמו שאנחנו רוצים להיות. כשאנחנו מארחים חברים אנחנו אומרים להם "תרגישו בבית", כדי שהמבוכה (שנוצרת מהסביבה הלא מוכרת) תשקוט: אם בעל הבית אומר לי שאני לא מאויים כאן, כנראה שאני באמת לא מאויים. הכל מוכר, הכל ידוע, שום דבר לא מאיים עלי. אני יכול לנוח.

ב.       חוץ

השאלה היא מה עושים כשאני מחוץ לבית. כשהמרחב המתוחם שהוא אני פתאום נפרץ לחלל הרחב. בעיניים שלי, מלבד תחושת האיום, יש איזו תנועת הסתגרות. כשאני בחברה לא מוכרת, במרחב לא מוכר, אני לא אגיד את כל מה שעולה לי בראש. אני יותר שקט, יותר מנסה לדהות דינמיקה, לא לעשות את התנועה הלא נכונה – שהרי אני לא יודע מה נכון ומה לא, לא למשוך תשומת לב. תנועת ההסתגרות מבודדת אותי מהחוץ ומגנה עלי. אפשר גם להשתמש בציניות, שכאילו דוחה את האיום, ואפשר לשבת ליד האנשים היחידים שאתה מכיר בחברה הזאת, למרפק אותם כל הזמן ולנסות ליצור תת-חברה, מן קליקה כזו, שיחד איתם יווצר מבנה חברתי שיגן עליך מהחוץ. אפילו במימד הראשוני, כשיורד עלי גשם אני מתכווץ, מכסה על עצמי במעיל, במטריה: יוצר מרחב מוגן מהגשם והרוח. ולכן 'שניים תחת מטריה' זו אינטימיות שהיא גדולה מאינטימיות של הליכה יד ביד: שנינו במרחב אחד, 'מכניסה לתוך ביתו'. הפתחות לאחר והכנסה אליך; איזו קרבה גדולה זו.

וזו שאלה גדולה מאוד: איך אני מתמודד עם מה שבחוץ? מה אני עושה? כשאני הולך במרחב לא מוכר, אני בעצם אבוד. אני לא יודע מה לעשות, ואני מחפש דמויות מוכרות ומקומות מוכרים, שאיתם אוכל ללכת הלאה. אבל אם אין? אפשרות אחת היא התמודדות ישירה. לעמוד מול ה'אחר' ולהתעמת איתו. אפשרות אחרת היא לסלול דרך עוקפת, שלא מתייחסת ישירות ל'אחר', אלא מגיעה אליו מהצד השני. לדוגמה, רמאות. כשאני מרמה במשחק אני בעצם אומר: "אני לא יכול לעמוד מולך ישירות, אני מפחד להפסיד. אז אני מגיע לאן שאני רוצה להגיע, תוך שאני מציג מצג אחר". זו עמידה לא ישירה, אלא עקיפה: להתייחס דרך גורם שלישי.

ג.        פרשת תולדות: יעקב מול עשיו

הנרטיב של פרשת תולדות, בהקשר של יעקב, הוא מאבק מול עשיו. על אף ששני האחים נולדו יחד, יעקב למעשה קרוי על שמו של עשיו: 'עקיבה' היא בהכרח אחר מישהו אחר. הוא מתייחס לאחוריו של עשיו, וכאילו הולך אחריו כל הזמן. הוא מנכיח את קיומו של עשיו: אם יש יעקב, חייב להיות עשיו שאחריו הוא עוקב. למעשה, זה דומה מאוד לרמאות: אני מגיע לאדם מאחור. אני לא מתמודד איתו ישירות. איך אומר עשיו כשהוא מזהה את התנועה הזאת? "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם".

אז אמרנו שהקונפליקט של יעקב בפרשת תולדות הוא התמודדות מול עשיו. אפשר לראות שני צירים שעוברים לאורך כל הפרשה: |יעקב – רבקה – בית| מול |עשיו – יצחק – שדה|. יעקב איש תם יושב אוהלים. וכשהוא צריך משהו, הוא לא יודע לקום, ולעמוד, ולהגיד: כן, אני רוצה את זה. הוא חייב להגיע מסביב. הוא יוצא וידו בעקב אחיו. הוא רוצה את הבכורה, אז הוא מרמה את עשיו כשהוא עייף. זה לא שעשיו יוצא נקי ('ויבז עשיו את הבכורה'), אבל יעקב יוצא בתור אדם שנמלט מהתמודדות. וכמובן, הברכות, שהם רמאות שלימה וגמורה ומושלמת. לא פלא שעשיו כועס: יעקב כל הזמן עוקב אחריו.

ד.       פרשת ויצא: מה עושים בחוץ?

אלא שבאופן מוזר מאוד, אנחנו פתאום עוזבים כאן את הקונפליקט שבין יעקב ועשיו, עשיו נעלם לחלוטין מהתמונה. למרות שחז"ל מנסים להכניס אותו חזרה, אפילו מילות הפתיחה של הפרשה אינם 'ויברח יעקב', אלא 'ויצא יעקב'. בעצם הפרשה אומרת לנו שהנרטיב שלה לא עוסק בבריחה בכלל. מבחינת הסיפור הסגור, פרשת ויצא עוסקת בהתמודדות של יעקב מול החוץ. יעקב יוצא החוצה, יעקב מנסה להתמודד עם העולם. ולכן הקונפליקט מתמקד, כמובן, ביעקב מול בית לבן (שהוא ה'אחר', הניגוד של ה'אני').

המיקוד הזה, יעקב מול בית לבן, בא בצורה מאוד מאוד ברורה במערכת שאותה מציירת לנו התורה. הקונפליקט הוא מושלם, כמעט: יעקב מול בית לבן. ואם היה צריך לתת שם לכל הסיפור המתואר בפרשת ויצא, הרי ש'יעקב בבית לבן' היה ממצה את הסיפור די טוב. חלוקה פשוטה של הסצנות בסיפור הכולל, תתן לנו מבט יותר ברור על הסיבה שזה הקונפליקט:

סצנה א' (יציאה): יעקב יוצא את המרחב הביתי, פוגש במלאכים בחלומו, מגלה: 'אכן יש אלוהים במקום הזה ואנוכי לא ידעתי'. וקורא למקום בשם 'בית אל'.

סצנה ב' (אירוע מחולל): יעקב רואה את רחל על הבאר —> מתאהב בה ומבקש לשאת אותה —> לבן מרמה את יעקב.

סצנה ג' (עלילת משנה?): מאבק תוך משפחתי- המתח בין רחל ולאה, שנפסק בלידת יוסף. אקט של רמאות – הדודאים של ראובן.

סצנה ד' (נסיון התרה וסיבוך משני): בעקבות לידת יוסף, יעקב רוצה לחזור חזרה לארץ, לבן מרצה אותו להשאר —> יעקב מרמה את לבן.

סצנה ה' (שיא): סכסוך בין בני לבן ובין יעקב –> יעקב בורח מלבן –> לבן רודף אחר יעקב –> סיפור התרפים: רחל מרמה את לבן —> יעקב מתעמת עם לבן —> כריתת הברית בין יעקב ולבן.

סצנה ו' (סיום): יעקב פוגש מלאכים במחניים, מגלה: 'מחנה אלוהים זה', וקורא למקום בשם 'מחניים'.

ה.       ניתוח של סיפור: 'יעקב בבית לבן'

 1.
אנחנו יכולים לראות באופן בולט שיש מסגרת לסיפור: סצנות א' וו' מאוד דומות. יעקב יוצא, פוגש מלאכים, קורא בשם למקום. יעקב חוזר, פוגש מלאכים, קורא בשם למקום. כלומר, יש לנו סימון נרטיבי גם של טריטוריה ('החוץ') וגם של זמן ('הסיפור'). המסגרת הזו עוזרת לנו לברר מה בדיוק הקונפליקט כאן: יעקב מתמודד מול בית לבן (סצנות ב', ד', ה'). עדיין צריך לברר מה סצנה ג' עושה במסגרת הסיפורית הזו, ואיך היא תומכת בקונפליקט הראשי, אבל עדיין מאוד ברור מה האירוע כאן: איפה ההתמודדות.

 2.
אני רוצה להאיר את העובדה שכולם כאן מרמים את כולם. לבן מרמה את יעקב (סצנה ב'). לאה 'מרמה' את יעקב (הדודאים). יעקב מרמה את לבן (סצנה ד') ורחל מרמה את לבן (התרפים). כמובן שכל הזמן הזה מהדהד לנו ברקע שכל הסיפור הזה התחיל, בעצם, כשיעקב צריך לברוח אחרי שהוא 'גנב' את הברכות במרמה. אם נלך בקו הזה הלאה, אפשר לראות ציר מאוד ברור בצורה שבה יעקב מתמודד עם העולם: בצורה עקיפה, לא בהתמודדות ישירה. הבעיה היא שהבית של יעקב הוא בית ישר. עשיו נמצא בחוץ, אז מאוד לא קשה לרמות אותו בבית. אבל מה קורה כשאתה מגיע לבית של מישהו אחר, והוא מתייחס אליך, ה'אחר', כפי שאתה מתייחס אל ה'אחר' בבית שלך? הכל מתפרק.

 3.
הדברים יותר ברורים כשאנחנו מציבים ברקע את סיפורו של העבד. אפשר להניח שיעקב הכיר את סיפורו של הדייט הראשון בין ההורים שלו. אבל איך צורך בספקולציות: הדמיון בין יעקב שנודר נדר ובין העבד שנודר נדר מאוד ברורים. גם הדמיון בין הופעתה של רבקה להופעתה של רחל, שתיהן כאילו מזומנות מה', שתיהן מופיעות כמו אות, מאוד בולט. זאת אומרת, אם נחזור לסיום של פרשת תולדות, רבקה נותנת לנו שתי סיבות למה יעקב צריך לצאת. האחת, כדי לברוח. השניה, בשביל למצוא אישה. כמו שאנחנו 'יוצאים' לדייטים. והפרשה אומרת לנו, על ההתחלה, שיעקב 'יוצא', כלומר – למצוא אישה. הוא נודר נדר, הוא מגיע לבאר, והנה, בדייט הראשון שלו, הוא מוצא את האחת ומתאהב בה! לא יפלא, אם כן, שהוא מנשק אותה ופורץ בבכי. יש פה איזה קתרזיס: אני לא צריך להתמודד עם העולם, אני לא צריך להמשיך לצאת. מצאתי!

 4.
ומיד הכל מתפרק. יעקב לא מעז לדרוש את רחל ישירות. הוא יושב בבית לבן שלושים יום, וגם כשהוא מבקש את ידה של רחל, הוא מבקש אותה בתור שכר לעבודתו. שוב, דרך עקיפה, דרך גורם שלישי (העבודה). וכשזה קורה, הכל קורס. העבד, הרי, בקש את ידה מיד ואז לקח אותה לבית יצחק. יעקב לא מעז ללכת ישירות, ומקבל את לאה. במילים אחרות, נסיונו של יעקב למצוא לעצמו בית, בגלות שלו, לא מצליח. הרי אמרנו שהוא אבוד, הוא מגיע למקום בו הוא 'אחר', שונה, חריג, ומבקש ליצור לעצמו איזושהי אוטונומיה. והאוטונומיה הזו מתפרקת.

 5.
אפשר לראות את עיקר ההתפרקות הזאת בסצנה שלכאורה לא קשורה לקונפליקט המרכזי, של יעקב מול לבן: רחל מול לאה במאבק על הלידה. הרגע בו לאה קוראת לשלשת הילדים הראשונים שלה בשם הוא רגע מאוד עצוב: זה כמו להניף שלט שמכריז 'אני מסכנה, בעלי לא איתי'. נוצר לנו מצב שבו הבית ה'לכאורה בטוח' של יעקב, מתפרק מתוכו: לאהובה אין ילדים, וממילא אין לה קיום. היא רגעית. אין לה יציבות במסגרת הביתית. מאידך, לאשה השנואה יש ילדים, ולכן היא מהוה את עיקר הבית. [אין צורך לגלוש לסימבוליקה: ברור שלמי שיש יותר ילדים, הבית יותר 'שלה'. קונים בשבילה יותר מטרנה, נו]. ואכן, יעקב לא יודע להתמודד עם זה. כשרחל באה ומטיחה בו: "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי", הוא אומר – "התחת אלוהים אני?" במילים אחרות, הוא אומר: 'אין לי את מי להחליף'. אם היית מבקשת ממני להביא ציד, הייתי מתחפש. אם היית מבקשת ממני בכורה, הייתי מרמה. אבל כשאת דורשת ממני משהו ישירות, משהו שרק אלוהים יכול – אני תקוע. להתחפש לאלוהים אני לא מסוגל.

 6.
הסצנה הזאת (ג) מסתיימת עם לידת יוסף. כמו יעקב, גם יוסף קרוי על שמו של מישהו אחר: על שמו של בנימין שעדיין לא נולד. זה כמו שהוא נולד ומיד אנחנו מחליטים שהוא לא מספיק טוב, שאנחנו צריכים מישהו אחר. הוא מנכיח את החוסר שבו. אבל זה מייצב, לכאורה, את הבית: גם לרחל יש ילדים, ובאמת, יעקב מחליט לחזור הביתה. הוא לא חוזר, אני חושב, כי אין לו כסף ואין לו איך לחזור, אבל הוא גם רוצה 'להחזיר' ללבן. לבן מציע לו עבודה, ויעקב מזהה פתח. הוא מבקש רק את העקודים, הנקודים והברודים, ואז הופך את כל הצאן לכאלה. במילים אחרות, יעקב נשאר יעקב. הבית שלו לכאורה יציב, והכל בסדר.

 7.
לקראת סוף הפרשה אלוהים מתגלה ליעקב ואומר לו שהגיע הזמן לחזור. אין לי הסבר טוב, למה עכשיו ולא לפני או אחרי, ואין זה משנה לעניין: יעקב אוסף את ביתו ובורח בחשאי. לבן מזהה את הבריחה ואת גניבת התרפים, ורודף אחריו. רחל מרמה את לבן, כלומר- ביתו של יעקב עדיין מכיל את ההתמודדות העקיפה הזאת, ממש בתוכו. על כל פנים, הם משלימים, ולכאורה הקונפליקט בין לבן ויעקב אכן הותר.

ו.        שמות לדברים

 כשאנחנו נמצאים במרחב אבוד, אנחנו מסמנים לעצמינו דברים כדי להכיר אותם בפעם הבאה שנפגוש בהם. אנחנו מנסים ליצור לעצמינו איזשהו סדר, קוסמוס, בתוך כל הכאוס. כך, למשל, אנחנו מציירים לעצמינו מפות. כך אנחנו קוראים שמות למקומות. כך יעקב מסתובב במרחב הכאוטי ופשוט מכנה כל מקום שבו הוא עוצר, בשם: בית אל, פניאל, מחניים, סוכות. כבר הבהרנו איך יעקב, כאיש אבוד מחוץ לבית של עצמו, מנסה ליצור לעצמו איזשהו בית בחוץ. השמות למקומות מהוים אותו פן. הדברים חשובים, כי שמות הם מוטיב מאוד מרכזי בציר שבין פרשת ויצא לפרשת וישלח, ולשם אנחנו מתקדמים.

ז.        פרשת וישלח: שני הנרטיבים רצים במקביל.

הנרטיב של פרשת תולדות, אמרנו, זה יעקב מול עשיו. יעקב, מהבית שלו, מול עשיו שבחוץ. הנרטיב של פרשת ויצא הוא התמודדות של יעקב מול החוץ ונסיונותיו להקים לעצמו בית משלו. פרשת וישלח מובילה אותנו אל מפגש בין שני הנרטיבים האלה. לכאורה מצאנו התרה לקונפליקט של יעקב מול החוץ בבנין הבית האישי שלו. הקונפליקט של פרשת תולדות נשאר בציפיה להתרה, והנה, יצאנו מפרשת ויצא ואנחנו חוזרים, מיידית, אליו: המאבק מול עשיו.

לכאורה, סיפור מוזר. אם עשיו רצה להרוג את יעקב, הוא יכל לעשות את זה בעשרים השנים שחלפו. הוא יכל לעשות את זה בדרך בין באר שבע וחרן. הוא יכל לעשות את זה מתי שרק רצה. העובדה שהוא לא עשה את זה רק מוכיחה שהוא לא באמת רוצה להרוג את יעקב. גם רבקה, כששלחה את יעקב, לא התכוונה שיעקב ישאר שם עשרים שנה. 'ימים אחדים' היא אומרת לו, אבל השנים שחלפו נדמו בעיני יעקב כ"ימים אחדים, באהבתו אותה". הזמן עבר, ויעקב נשאר באותו מקום בו הוא היה קודם. הוא מפוחד מעשיו, ושולח אליו שליחים לרצות ולשכך את כעסו – שכלל לא ברור שעדיין נשאר מאז. במילים אחרות, יעקב מנסה לשכך בעיקר את הפחד שלו. הוא חושש, הוא לא יודע מה לעשות, והוא יורה לכל הכיוונים בנסיון לפגוע. חשוב לשים לב שאנחנו מורגלים בכך שיעקב הכין 'דורון, תפילה ומלחמה', אבל בעוד שהדורון והתפילה מוזכרים בתורה, המלחמה לא מוזכרת. ואכן, זה די לא מתאים לאופי של יעקב שתמיד בורח ממלחמה: בהמשך, בפרשת דינה, נראה את זה על השולחן.

אז מה בדיוק קורה שם? בשביל זה המספר המקראי עוצר לרגע, ומספר לנו את אחד הסיפורים החריגים שמופיעים בסיפורו של יעקב ובספר בראשית בכלל. זה סיפור כל כך מוזר, שאני חש בצורך לצטט את כולו:

"וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לו. וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה"

אז יעקב עובר את מעבר יבק. הוא מעביר את נשיו, את ילדיו, את כל אשר לו, ואז חוזר. למה הוא חוזר? למה הוא נשאר לבדו? מה המאבק הזה בדיוק? מי זה האיש הזה? למה הוא צריך ללכת כשעולה השחר? מה קורה כאן, למען ה'?

יעקב מול המלאך, גוסטב דורה

קצת קשה לי להסביר את המאבק הזה במונחים לא סימבוליים, בצורה סיפורית. בעיניים שלי, המקרא עושה כאן דבר מאוד נדיר, עוצר את הכל ומספר לנו איזשהו שינוי שמתרחש ביעקב פנימה. אולי ה'איש' הזה הוא הצד של 'עשיו' שביעקב. אולי לא. על כל פנים, יעקב נשאר לבדו. אין לו בית, אין לו כלום. הוא מוצא את עצמו לבד, והוא מוצא את עצמו במאבק שבו אין לו לאן להמלט. בפעם הראשונה והאחרונה בחייו יעקב נאלץ להלחם. הוא לא מוכרע. הוא גם לא מנצח. עיקר הסיפור פה הוא לא בנצחונו של יעקב, אלא בקיומו של המאבק הישיר. והעובדה שהוא מצליח להאבק נותנת לו את השם החדש. שם שעומד בפני עצמו. שם שלא מתייחס למישהו אחר. שלא עוקב, שלא מרמה, שהוא – הוא.

 אפשר לראות שיעקב לא חווה קונברסיה. הוא לא מוצא את עצמו כאדם אחר וחדש. יעקב נשאר יעקב. השמש עולה, והוא קורא למקום בשם. הוא נלחם באיש, ואז שואל אותו לשמו: תגיד לי מי אתה, הוא אומר לו. תן לי למה להתייחס. אבל האיש אפילו לא אומר 'שמי פלאי'. הוא פשוט אומר שזה לא רלוונטי. שיש אפשרות להתמודד גם עם המציאות הלא מוכרת. ויעקב יוצא מהסיפור עם שם חדש: ישראל, שמראה שהוא מסוגל להתמודד. ואכן, כשעשיו מגיע וארבע מאות איש עימו, הוא מוצא יעקב אחר. יעקב שלא מאיים עליו: ישראל. ואת הישראל הזה הוא מנשק ונופל על צווארו.

כמובן, אליה וקוץ בה. יעקב נשאר יעקב, המאבק עם עשיו עדיין לא הוכרע ('עד אשר אבוא אל אדוני שעירה'), והבית של יעקב רק הולך ומתפרק: מיד אחר כך אנחנו חוזרים לנרטיב של פרשת ויצא. יעקב קורא בשמות למקומות. ודינה, הבת, שבנרטיב-העל של המקרא אמורה להיות בבית, יוצאת ממנו. מיד היא נאנסת, מיד שמעון ולוי מרמים את אנשי שכם, הכל הולך ומתפרק חזרה. כשיעקב אומר, בסוף הספר, 'מעט ורעים היו ימי חיי' הוא מתכוון לזה ברצינות גמורה. באמת מעט. באמת רעים: הכל הולך ומתפרק.

 ח.      תקווה

 אבל בתוך כל ההתפרקות הזאת יש עוד תקווה. הייתה פעם אחת שיעקב היה ישראל, וזה אומר שיש סיכוי שתהיה עוד פעם.

יש משהו בעולם שהוא מפורק. כאוטי. הוא לא בנוי בצורה קוהרנטית, מוצקה, ברורה. להפך: הוא מאיים, הוא מורכב מאינסוף מרכיבים שמפחידים אותי, שגורמים לי להתכנס בתוך עצמי ולהיות ציני ולהיות מתגונן ולחפש כל הזמן איך יוצאים מכאן ואיפה הבית שלי ומה לעזאזל אני עושה כאן.

 ובתוך כל הפחד, וה'מבוקש מקום שקט עליו תונח הנפש' (כמו שכותב אדמיאל קוסמן בדף שצירפתי), יש איזושהי תקווה יחידה וקטנה, שיש איזשהו רגע שבו הייתי ישראל פעם, ואולי אני עוד אהיה ישראל שוב. גם השיר של קוסמן מנכיח, למעשה, את המקום השקט שאליו הוא נכסף מאשר את החוויה של האבדן שקיימת אצלו כרגע. זה שיר הרבה יותר שלו ממה שהיה ניתן לכתוב על החלל הזה שמכרסם בבטן ללא הרף. וההנכחה של המקום אומרת, בעצם, שיש מקום כזה. שלכל הקונפליקט הגדול והלא-מובן יכולה לבוא התרה מתישהו. נכון, ליעקב היא לא הגיעה בסוף. יעקב מת בגלות. אבל אולי בגלל אנחנו, העם שלנו, שכל הזמן בגלות, מכוּנה 'בני ישראל', ולא 'בני יעקב': להגיד לנו שיש סיכוי למשהו מוצק. לבית. לשלווה.