בעקבות הסמינריון: כמה מחשבות מפוזרות על חינוך

גם בחנוכה השנה העברתי סמינריון הדרכה לשישיסטים של בני עקיבא; שבט איתן. אני מעלה כאן כמה דברים על הכתב. לא יהיה כאן מבנה מסודר של טיעון ותימוכין, אבל יהיו דברים שעלו בי ברפלקסיה (האינסופית) שעשיתי במהלך כל הסמינריון. אתם מוזמנים ליצור את הסדר לעצמכם. ואם אחד מהחניכים שלי בסמינריון קורא כאן, אז היי.

I. קודם כל, ועד כמה שזה נשמע מוזר. אחריות. כל כך קל לנווט מחשבה של אנשים אחרים. אתה נותן להם סיפור ושם עליו כותרת, וממילא כל הקריאות שלהם את הסיפור יהיו מוכוונות תחת הכותרת ששמת. אתה אומר להם דברים בטון רציני, בקול נמוך, ומיד הם מרצינים ומקבלים את הדברים שלך כאילו הם באים מהלב. הקלות הזו מטילה עלי – כמחנך, ולאו דווקא כמדריך בסמינריון – כמות אדירה של אחריות. וזה מפחיד.
II. הייתה חוויה מאוד פרדוקסלית. איך אפשר לחנך אם לא ברור לך עד הסוף למה לחנך? איך להזריק אידאלים בכח כשאתה לא ממש יודע אם להאמין בהם, ואיך להאמין בהם, ולאן הדברים הולכים? בסופו של דבר, היו לי שתי מטרות מרכזיות בסמינריון הזה. הראשונה היא להסביר להם את החשיבות של הקשר האישי עם החניך ועם הקבוצה, והשניה – המרכזית יותר – היא ללמד אותם לחשוב בעצמם.
III. וכמן המשך לפרדוקס הזה, בניתי את היחידות ככה שכל יחידה סותרת את הקודמת לה, אבל יש מבנה בסיסי שעוטף את כל הסמינריון. מתחיל במטרות ובאידאלים וגם נגמר בהם:
היחידה הראשונה עסקה במטרות.
השניה עסקה בדרך אל המטרות.

השלישית באינדוידואליות (לעשות מה שאתה מאמין שצריך, ולא מה שהחברה מכתיבה). התבססה על סיפורי השגעון (ההינדיק והתבואה) של ר' נחמן.
הרביעית בחשיבות של להיות חלק מקבוצה.
החמישית בחשיבות של הקשר האישי עם החניך, ולא רק עם הקבוצה.

השישית הייתה מאפייני גיל מודרך. היא הייתה מעין מעבר מהדיון על החניך לדיון על המורכבות והחשיבה העצמית, כיון שהם הציבו את המורכבות ואת תהליך בניית העצמי בתור מאפיין מרכזי.

השביעית דיברה על מתודיקה.
השמינית על הבעיות שבמדיום העברת המסר (מה שמכונה בפוסטמודרנית 'רעש').
התשיעית על מורכבות, שלכל דבר יש שני צדדים, וכשאנחנו הולכים על אידיאל – מה אנחנו מפסידים.
העשירית חזרה ליחידה השניה, ועסקה ביכולת שלנו לחנך למורכבות, בצורך בפתיחת אפשרויות ודרכים.
והאחת עשרה דיברה על החשיבות שבאידאלים מוצקים, ובעצם סגרה את היחידה הראשונה.

זה נורא בלבל אותם. אחרי כל יחידה היו ניגשים אלי שניים שלשה ושואלים איך זה מסתדר עם מה שאמרנו לפני כן. מבחינתי, הזיהוי של זה היה אחד המטרות שלי, ושמחתי לראות שהם מזהים את הסתירה.

IV. אז איך בעצם מחנכים בעולם מורכב, כשאתה בעצמך לא יודע באיזה אידאלים אתה מאמין? השאלה הזו ליוותה אותי כל הסמינריון. גם בויכוחים עם מנחים אחרים, גם בדיונים עם החניכים. התשובה שלי הייתה לא להגיד דבר. או, כמעט לא להגיד דבר.

V. מדריך בסמינריון הוא, לרוב, המוקד של החניכים שלו. כשהם מציגים את עצמם ביחידת הפתיחה הם מציגים את עצמם אל המדריך. העיניים אליו (הוא בולט בחדר. הוא עומד, הם יושבים. הוא מסתובב, הם פאסיביים), וההערכה אליו בהתאמה. ניסיתי השנה להעביר את המוקד חזרה אל הקבוצה, תוך שאני מערער את המעמד שלי כ'כל יודע', ובעיקר זורק אליהם שאלות ומנחה את החשיבה שלהם. לדוגמה: יחידת הפתיחה שלהם כללה שני מעגלים, חיצוני ופנימי, כשהאחד מציג את עצמו לאחר. ביחידת מאפייני הגיל המודרך הם שאלו שאלות וענו עליהם. ביחידת מתודיקה הם ניתחו את השיחה שהרגע יצאו ממנה, וביחידת חינוך למורכבות הם הסתבכו במשך שעה וחצי בשאלות פילוסופיות.
הקיצור: הכל היה עליהם ואני כמעט לא אמרתי כלום (אני לא חושב שהם שמו לב). אני חושב שזה סייע ליצירת קבוצה מגובשת. ואני חושב שאולי כדאי להקדיש ליצירת הקבוצה שתי יחידות, שיהיו ממוקדות וברורות, ושיעסקו בצורה שבה קבוצה נבנית ובדינמיקה שבינה לבין עצמה, ולא בינה לבין המדריך.

VI. מה שכן, בהתאמה, לקח לי זמן לעבור מהמוד של 'מעביר סדנאות כתיבה' למוד של 'המדריך בסמינריון'. לקחת אחריות על הניווט של היחידה, להגיד להם מה לעשות, לנהל את הקבוצה בצורה הרבה יותר תקיפה ממה שעושים בסדנאות. גם חוסר היכולת שלי לצָפות שהם יגידו משהו – כל דבר – ולרוץ איתו הלאה. לפעמים הם פשוט שתקו, ואם לא היה לי מה להגיד, לא יכולתי להמשיך. בסוף היום הראשון באתי אליהם ואמרתי להם כמה הם חכמים (דבר שעדיין לא ידעתי), וככה נוצרה המציאות. הם האמינו בעצמם, אני האמנתי בהם. פתאום (ואולי זה אני שלראשונה שמתי לב) הם אכן היו חכמים.

VII. הצורך האינסופי של לייצר חומר, 'שיהיה לך מה להגיד על', לנתח את מה שמתרחש, שיהיה מה להגיד. ולא שלא היה לי מה להגיד להם, אבל הצורך שיהיו דברים מובְנים, ברורים, חדים וחותכים, כנראה שזה מעל לכוחותי. הכנתי את היחידות מראש, ובכל זאת: פתאום אתה מבין שהיחידה הזאת לא רלוונטית, ומוצא את עצמך באחת בלילה, בחדר הצוות, מריץ בדיחות מעל ערימות של פיצה קרה ומנסה להתמודד עם העובדה שאין לך יחידה למחר בבוקר. המזל שלי היה המבנה, ככה שפשוט יכולתי לאלתר על בסיס הנגדה ליחידה הקודמת.

VIII. משהו מפחיד מאוד 2#: לחנך לביקורתיות. הרגע ההוא שראיתי שלפחות חצי ממי שהיה ביחידה על המורכבות קולט את מה שאמרתי, ופתאום אני צריך להתמודד עם ההשלכות של ערעור העולם הרוחני שלהם, שהיה (לפחות לחלקם) הרבה יותר מוצק וברור. ופתאום יש שאלות – שהם העלו לעצמם – שצריך להתמודד איתם. ואני מאמין בזה, אני באמת מאמין בזה. ובכל זאת: זרעים שמי יודע לאן הם יגיעו. ובאמת, בשביל זה שאלתי אותם את שאלת החכם והתם. 'מה הייתם מעדיפים', שאלתי, אחרי שהקראתי חלק מהסיפור של ר' נחמן, 'להיות תם, שהחיים שלו מושלמים אבל אין לו מושג מהמציאות, או חכם שלא מסוגל להיות מרוצה לעולם, אבל הוא יודע מה הפער בין המציאות לאידאל?' כמעט כולם ענו שהם מעדיפים להיות חכמים. וכשהוספתי את שאלת המטריקס (אותה שאלה, אבל כשכל הזמן אתה מרגיש שמשהו מפריע לך בעולם. משהו כאן לא נכון), כולם ענו שהם היו לוקחים את הגלולה האדומה ומתפכחים. במובנים מסוימים, אני חושב, כבר לא הייתה לי ברירה.

IX. [רגע של עודף פכחון: בין כל האידאלים שתליתי על הקיר בשביל להציג את העובדה שלכל דבר יש שני צדדים, שאנחנו משלמים מחיר על כל אידאל שאנחנו דבקים בו, היה גם המשפט הבא 'לכל דבר יש שני צדדים'. כשכתבתי, תוך כדי הפעולה, מי אמר את כל אחד מהאידאלים (בשביל ללמד אותם איך מתחמקים מטיעוני אד-הומינם), תחת האידאל הזה היה כתוב השם שלי. פתאום הופעלה שרשרת רפלקטיבית של 'רגע, אז מה אם הוא המדריך, אולי גם לו לא צריך להאמין. אולי כל מה שהוא אומר לא נכון. אולי לא לכל דבר יש שני צדדים.']

X. המסר העיקרי שהם יצאו איתו: עד כמה מילות שאלה זה דבר חשוב. אומרים לך משהו? קודם כל, למה זה נכון, או למה הוא אומר את זה. אחר כך, האם העובדה שמישהו מוכר אמר את זה משנה משהו לטיעון? מה ההקשר בו נאמרו הדברים? באמת, המצאה גאונית.

XI. ועדיין, איך שלא נסתכל על זה, בסופו של דבר 'לחנך לחשיבה עצמית' זה אוקסימורון. עכשיו אני מבין את סוקרטס, שהעדיף לשאול שאלות את הנוער של אתונה, להוביל אותם בעצמם אל התשובה הנכונה, או לפחות לערער להם את החשיבה ככה שיתחילו לחשוב בעצמם. לפרק חוקים. לבחון את המציאות. להתחיל להבין איך אנשים אחרים מעצבים לנו את המוח כל הזמן, ואיך מודעים לזה, ואיך מתנגדים לזה, ואיך מכוננים חשיבה עצמית אבל נשארים חלק מהקבוצה הגדולה. כמו הסימן על המצח, או כמו ההינדיק שהתיישב לבוש ליד השולחן.

XII. ואם כבר אידאלים, אז הנה משהו אחד שאני כן מאמין בו, אולי הדבר היחיד: אני מאמין שיהיה סוף טוב לכל הסיפור.
כי צריך להאחז במשהו.

[תוספת, מתוך דיון עם צביה: הבעיה היא בחינוך של הילדים. למה מחנכים אותם, בדיוק? לאיזה כיוון?]

מודעות פרסומת

21 Responses to “בעקבות הסמינריון: כמה מחשבות מפוזרות על חינוך”


  1. 1 צביה 20 בדצמבר 2012 בשעה 12:27

    אוקי, אני אגיב על זה בהזדמנות הקרובה 🙂
    מחשבות מחשבות

  2. 2 יהודהו 20 בדצמבר 2012 בשעה 14:27

    בחנוכה יצא לי לדבר עם מי שהיה חמשוש שלי, ולנסות לערער קצת את המבנה המחשבתי שלו (הוא התחיל איתי…). באיזשהו שלב כל כך נבהלתי מעצמי, ואמרתי לו "עזוב את מה שאמרתי. שכח מזה. אם טוב לך עם מה שאתה חושב עכשיו, אין לי שום בעיה עם זה."
    אז בתשובה לשאלה, היום אני חושב שהייתי מעדיף את התם. אני מסתכל לפעמים על אנשים כאלה ומקנא.

    • 3 יהודה גזבר 20 בדצמבר 2012 בשעה 15:40

      הבעיה היא אחרת. קיים דיסוננס בין העולם האורתודוקסי שבו הם, ואנחנו, חיים. אין מה לעשות. העולם, התרבות שלו והצורה בו הוא מתנהל שונה משמעותית מהצורה בה הדת מתנהלת. לדיסוננס הזה יש שלש יציאות. הראשונה היא הסתגרות מוחלטת (לאו דווקא בבית אל, אפשר גם ליצור דיכוטומיה מחשבתית), השניה היא התמודדות. בלי התמודדות, בסוף קורסים. לכאן או לכאן.

      הייתי שמח אם היה אפשר לבחור בין התם לבין החכם. אבל התם הוא לא אופציה. זה יותר דומה למטריקס: אני חושב. משהו מטריד אותך, אבל אתה לא יודע מהו ומה קורה פה.

      מה גם שחשיבה עצמאית עדיפה בעיני על פני עיוורון אחר אידאל שגם אני מאמין בו.

      • 4 יהודהו 20 בדצמבר 2012 בשעה 16:08

        או שפספסתי משהו, או שלא כתבת את היציאה השלישית.
        ולגבי אופציית התם, תמיד משהו קצת מטריד אותך, אבל זה לא חייב ממש להפריע לך. ההדחקה היא קלה מאד.
        (ומה אתה מתכוון ב"הבעיה היא אחרת"? אחרת ממה?)

        • 5 יהודה גזבר 20 בדצמבר 2012 בשעה 16:41

          נו. 3: בחירה בעולם הישן. בחירה בעולם החדש. התמודדות (אירונית במקצת, אבל זה מה שיש)

          לגבי אופציית התם: כמה זמן עוד תאמין שאתה אוכל בשר, כשאתה אוכל לחם? וגם אם כן, לחם לא מזין באותו האופן.

          אחרת מהבחירה בין חכם ותם. הבעיה היא שאנחנו לא יכולים באמת לבחור. אנחנו לא נהיה תם אף פעם.

  3. 6 עדו שלזינגר 20 בדצמבר 2012 בשעה 19:33

    יש לי הרבה מה להגיד, אבל אני אנסה למקד את זה: חבל שאין (עוד) אנשים כמוך בבני עקיבא.
    תמיד מפריע לי בבני עקיבא שהתנועה מנסה לחנך לערכיה, כשלי בכלל לא ברור אם אני מסכים עם הערכים האלה, או כשאני לא יודע מה הערכים שלי בכלל.
    פעם אחד הרכזים דיבר על ענוונותו של ר' זכריה בן אבקולס, ואמר שכמו בסיפור, גם היום אסור לנו להיות לא החלטיים. אנחנו צריכים להחליט בכל דבר מה דעתנו, לאן אנחנו הולכים. זו טעות גדולה לדעתי, העולם שלנו כל כך מורכב, כל אדם הוא כל כך מורכב, שחוסר ההחלטה הוא הכרחי, מבחינתי כמעט בלתי נמנע.
    אני עוסק בדבר הזה כל הזמן עם חניכים. המד"שים שלי וגם החניכים עצמם מנסים לחתור לשורה התחתונה, לאיזה ערך אני רוצה להאכיל אותם בכפית, אבל הם לא מבינים שאני לא רוצה שהם יחשבו כמוני. אני לא רוצה שהם יקבלו את האידיאלים שלי. אני רוצה שהם יחשבו בכוחות עצמם, שיגיעו למסקנות שלהם לבד.
    מסופר על הרב עמיטל שלא הרשה לתלמידים לצאת להפגנה נגד אוסלו, וכשחלק מהתלמידים יצאו למרות האיסור, הוא כינס את כולם וצעק על שאר התלמידים "למה לא עשיתם את מה שאתם מאמינים בו? למה יישרתם קו למה שאני חושב?!".
    זה חלק מפרדוקס שקיים בבני עקיבא- בסופו של דבר כולם מנסים לחנך, והם מחנכים חניכים לחנך, שהם יחנכו לחנך וכן הלאה.. הכל מסביב, לא נוגע בעיקר. אבל מצד שני, העיקר הזה- הוא מאוד אינדבדואלי, כך שאי אפשר להעביר אותו לחניכים. תמיד נשארת לי אותה השאלה בסוף- לא לחנך? רק להעלות רצון לבירור עצמי? אלוהים יודע כמה זה קשה.
    אז אמנם לא יצא ממוקד בכלל, אבל מה זה משנה. אני עוד מקווה לפתור פעם את הפרדוקס הזה, פרדוקס החינוך.

    • 7 רעות 24 בדצמבר 2012 בשעה 23:44

      טוב לדעת שיש מדריכים חושבים (רכזים ומנחים חושבים כבר ידעתי שיש :)).
      אני מסכימה עם הקונפליקט שאתה נמצא בתוכו, והוא מקום מאד נכון בעיני. יש משהו נכון בלחיות בתוך מתח בין שני ניגודים, כשששניהם לא נכונים.
      ע"פ התפיסה שלי, לפחות, זה לא נכון לחנך לחד מימדיות. זה פשוט לא אמת לטעון שיש משהו חד צדדי, ויש אמת מוחלטת איפשהו בכל דיון.
      מצד שני לא צריך לפרק את העולם. גם כי אתה אחראי על ילדים, וילדים צריכים משהו להישען עליו (גם מבוגרים, אגב.) וגם כי גם זה לא נכון. יש דברים מוחלטים בעולם. גם אם לא מוחלטוּת פילוסופית, מוחלטות אמיתית. ילדים זה שמחה, רצח הוא דבר רע. שוקולד זה טעים (אני יודעת שיש כאלה שאומרים שאפשר להתווכח על העובדה הזו. הם טועים). לתת אוכל למישהו שאין לו זה דבר חיובי. לטפס על הר זה קשה יותר מללכת במישור. אהבה דורשת הקרבה אבל היא אושר.
      אלה דברים פשוט נכונים. אני יודעת שאין לי איך להוכיח אותם, אבל זה מוחלט.

      אני תמיד אומרת שאחרי כל דיון פילוסופי על מה היא בעצם מהות המושג טוב (כמובן שאין שורה תחתונה) צריך ללכת לארוז מצרכי מזון לנזקקים או משהו.
      כי בעולם המעשה הדברים פשוטים יותר. וחשוב שנחיה גם בו.

      בקיצור: המתח שאתה מתאר אמיתי. זוהי המציאות, וזה נכון לחיות בה ככה, בעיני.

  4. 9 נחשון, כנראה. 21 בדצמבר 2012 בשעה 4:25

    את ההתחלה קראתי בשביל להעביר את הזמן ומסיבות אנתרופולוגיות. אבל לקראת הסוף איכשהו התרתקתי,לטקסט, מנסה לדלות ממנו את האנשים-ילדים שהדרכת, כמו גם אותך, ואותי.
    אני מאמין גדול בשאלות, במובן המילולי של המשפט: את עולם האמונה שלי בניתי באמצעות שאלות ופקפוקים ולא באמצעות לימוד סדור. ואף פעם לא קישרתי את זה לסיפור שהכרתי על סוקרטס, מה שמוכיח שלא את כל התבניות וההבניות הצלחתי לשבור. מצד שני, זו דרך חיים שלהערכתי מתאימה מעטים, רק לאותם אלו שלהישאר תלויים באוויר יום או שנתיים או עשור לא גורם להם לסבל מתמשך של התחבטות אלא להנאה תמידית של סקרנות. רק לאלו המוכנים לקחת את אחד הסיכונים הכי מפחידים שבן אנוש יכול לקחת: הסיכון שתגלה פתאום שכל חייך עד עתה בוזבזו על שטות זניחה. וכן, מותר להגיד כאן בלי לנסות לדבר בפי-סי לכולם: רק לאלו שיש להם את היכולת השכלית ואת הדרייב הפנימי להגיע אי פעם לתשובות מורכבות.
    ולא פחות מסגנון אישיות, גם לגיל יש תפקיד לא קטן בסיפור. אני בטוח שיש כאלו, אבל טרם פגשתי מחוץ לביכורים תיכוניסט שבאמת מסוגל להתמודד עם החברה שלו, עם אמיתות חייו ועם עצמו. גם כל מי שראיתי מסתובב באיזורים האלה, היה או בשלב שאחרי תיכון (20-21) או באוניברסיטה (25-35). כל השישיסטים באשר הם הם אידיאליסטים, זה טבע האדם, ואני לא בטוח עד כמה סמינריון אחד של שבוע (שבועיים?) יכול לתת להם את הכלים להתמודד עם העולם באופן לא דיכוטומי.

    די, נחשון, לך כבר לעשות את הדו"ח מעבדה שלך!

    • 10 יהודה גזבר 2 בינואר 2013 בשעה 1:00

      אבל ודאי שלא ניסיתי להטות אותם לכיוון מסוים, אלא לפתוח אותם לכיוון מסוים. ובפתיחה הזאת, אם היא הצליחה, המטרה הייתה לא לשבור תבניות, אלא שיחשבו בעצמם. ואם זה מכונן את התבנית שהם רוצים בה, מה טוב.

  5. 11 A 21 בדצמבר 2012 בשעה 9:08

    מאוד נהנתי לקרוא, וגם את התגובות
    נחמד לדעת שיש עדיין אנשים חושבים וסקרנים בעולם

    ולגבי השאלה שבסוף, למה מחנכים? זה לא תמיד תלוי במחנך- ילדים הולכים למסגרת בית ספרית ושם מתיימרים לחנך אותם לדברים מסוימים, אבל יש עוד הרבה מסגרות ששם הם "מתחנכים" גם אם זה לא במודע.
    למעשה כידוע הרבה מהחוויות הכלליות שלנו, שלא בהכרח מכוונות לחינוך/למידה בהגדרה שלהן, מעצבות אותנו ואת הערכים שלנו.
    וכמובן שלכל אחד יש את הפרשנות האישית שלו…

  6. 13 אורי אוחיון 26 בדצמבר 2012 בשעה 0:13

    אני הרבה פחות נחרץ לגבי יתרון החכמה על התמימות, אם בכלל. אני מכיר כאלה שמצטטים ססמאות בני עקיבא עד זקנה ושיבה, וחיים וטוב להם. יותר ממני, בהרבה מקרים (אם לא רובם). גם זו חכמה, אתה יודע. ולפעמים התם מכיר טוב יותר את המציאות מהחכם (או כי זו תמימות שניה, או כי הוא נולד עם מעין תמימות שניה).
    חיילים שלי, בני גרעינים (נוע"ל ושמו"צ), תמיד היו מדברים על פלורליזם ודמוקרטיה במונחים של דת עיוורת, לפעמים בלי שום הקשבה לאחר וביקורתיות כלפי עצמם. מה שכתבת פה כמעט מזכיר לי אותם.
    המשפט האחרון הרגיע אותי, והוא ממש ממש תמים.. [כי בסוף חייבים עוגן בטוח, בלי ששואלים עליו שאלות. להיות נעול עליו עד הסוף, כי מה אני, אם הכל רק שאלות, רק ספקות. כמו שרעות כתבה, ששוקולד זה טעים נקודה].

    • 14 אורי אוחיון 26 בדצמבר 2012 בשעה 21:57

      עוד משהו: לחנך לחשיבה עצמית בתור הערך היחיד שאתה מוכן לחנך אליו, פירושו לגרום לחניכים להטיל ספק בכל ערך שהוא. חשיבה עצמית זה לא ערך, זה אנטי ערך, הטלת ספק בהכל. זה הכרחי, אבל הכרחי יותר שיהיה משהו מנגד..
      [אני יודע שזה נשמע כמו הטיעונים המשומשים מהויכוחים על פלורליזם בכיתה י', אבל זה חי אצלי].

      • 15 ארגמון 28 בדצמבר 2012 בשעה 4:26

        מה שאורי אמר, ביותר חריפות שאין לי כוח להפעיל כרגע.

      • 16 יהודה גזבר 2 בינואר 2013 בשעה 0:59

        חשיבה עצמית מובילה לערכים. היא לא אנטי-ערך. התשליל של ערך הוא אבדן חשיבה ואבדן שליטה, ולא חשיבה עצמית. כך לעני"ד. ועוד: הפער שבין החכמה לתמימות הוא גדול הרבה יותר ממה שאתה מדמה לעצמך. ואכמ"ל.

        • 17 אורי אוחיון 3 בינואר 2013 בשעה 21:39

          יכול להיות שאנחנו מגדירים אחרת 'חשיבה עצמית'. אבל גם יכול להיות שלא.
          והאמת שאני בדיוק כותב עכשיו משהו ארוך על חכמה ותמימות, אשלח לך כשאסיים..

  7. 18 אפרת 1 בינואר 2013 בשעה 14:12

    הרבה תהיתי על האוקסימורון בחינוך לחשיבה עצמאית…
    "שטיפת המוח היחידה הלגיטימית היא לחופש משטיפות מוח"? האומנם?

  8. 21 משתמש אנונימי (לא מזוהה) 17 בפברואר 2015 בשעה 0:26

    שלום,
    א.תורה שבכתב היא כתובה ללא אפשרות של שינוי בטקסט, אפילו פגם אחד באות אחת יפסול את ספר התורה כולו. תורה שבעל פה – המשנה הראשונה מתחילה במילת שאלה וברור, "מאימתי"? אבל התלמוד שאף הוא מתחיל בשאלה שואל על התנא של המשנה מהי נקודת היציבות שלך, שאתה פותח בשאלה? ועונה: התנא של המשנה נסמך על פסוקי התורה. יש יציבות, ישנה אמת, תורת אמת נתן לנו וממנה ועליה ועל הכל, אנו שואלים.
    ב. תמיד בהתחלה, העולם שחור ולבן, יעקב הוא צדיק ועשו הוא רשע, "אשר עשה אלקים את האדם ישר", אח"כ כשגדלים "והמה ביקשו חשבונות רבים". בחינוך חייבים לבנות קודם את הישרות ואח"כ את המורכבות, אחרת אפשר להתבלבל. "מינעו בניכם מן ההגיון". (גמ' מסכת ברכות)
    ג. מחילה, לא הבנת את מעלתו וגדולתו וחכמתו של התם. לענ"ד ר' נחמן מדבר על מידת ההשתוות שהבעש"ט דיבר עליה לא מעט, "אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו".
    "אם חסד -אשירה, אם דין – אשירה" (גמ' מסכת ברכות) לאשתאבא בגופא דמלכא, זו הנקודה הכי גבוהה במציאת האני העצמי.

    נ.ב אתה כותב יפה ובצורה כנה ותמימה..


קראת? אהבת? אני שמח בכל תגובה. תודה!

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s




האתר החדש שלי לכותבים. כנסו כנסו:

אם תכניס את המייל שלך ותלחץ על הכפתור למטה, תקבל מייל על כל פוסט חדש. זה קסם!

הצטרפו אל 466 שכבר עוקבים אחריו

אני בפייסבוק, מוזמנים ללחוץ על התמונה

© כל הזכויות על הטקסטים הכתובים בבלוג שמורות ליהודה גזבר, אלא אם כן צוין אחרת.

%d בלוגרים אהבו את זה: