תוהו ובוהו

[בְּרֵאשִׁית
בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ
וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם
וְתְהוֹם]

אֵיךְ הַכֹּל יוֹתֵר מִדַּי תֹּהוּ וָבֹהוּ,
וְכַמָּה חָשׁוּךְ כָּאן, וְאֵיךְ כְּשֶׁהַיִנוּ בְּיַחַד הָיִיתְּ אוֹמֶרֶת לִי
לֹא לִבְרֹא אֶת הָעוֹלָם בְּמִלִּים. לֹא בְּמִלִּים. תִּבְרָא בְּחִבּוּקִים,
תִּבְרָא בִּכְאֵבִים. בֶּעָלִים. תִּבְרָא בְּרוּחַ אֱלֹהִים. מִלִּים הֵן
לִפְעָמִים, אֵיךְ אוֹמְרִים, יְסוֹדוֹת כָּל כָּךְ רְעוּעִים.

וְהָיִיתִי כָּל כָּךְ נֶאֱהָב עַד שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי שֶׁאֶפְשָׁר גַּם אַחֶרֶת.
וְאָמַרְתִּי לָךְ: יְהִי אוֹר (לַמְרוֹת שֶׁהָיָה), וְרָצִיתִי עַד כְּלּוֹת:
שֶׁלֹּא יִהְיֶה חֹשֶׁךְ. שֶׁנִּמְצָא זֶה אֶת זֶה. שֶׁלֹּא נֹאבַד.
שֶׁלֹּא יִהְיוּ רֵיקִים כָּל כָּךְ הַשָּׁמַיִם.
שֶׁלֹּא יִהְיֶה חָלָל
פָּנוּי בֵּין הַמַּיִם
וְהַמַּיִם

אֲבָל לֹא יוֹדֵעַ
אֵיךְ פִּתְאֹם הָיִיתְּ רַק שוּלַיִם שֶׁל חֲצָאִית
אֵיךְ פִּתְאֹם אֲנִי מִסְתּוֹבֵב סַהֲרוּרִי בָּרְחוֹבוֹת אֵיךְ
כָּל הָאוֹתִיּוֹת שׁוֹמְרִים וְכָל הַדִיבּוּרִים תֹּהוּ
וְכָל הַמִּלִּים חֹשֶׁךְ שֶׁעַל פְּנֵי תְּהוֹם

וְלֹא יוֹדֵעַ אֵיךְ לִצְעֹק אוֹתָךְ
אֲבָל בְּלִי מִלִּים אֵיךְ לִצְעֹק
בְּלִי לְדַבֵּר אֵלַיִךְ בְּלִי
לְהַגִּיד ´הִיא´ אֵיךְ
לְהַגִּיד מַשֶּׁהוּ

אֲבָל מָה עוֹשִׂים עִם כָּל הַצְּעָקוֹת שֶׁאֲנִי כּוֹלֵא
וְאֵין לָהֶם פֻּרְקָן. וְמָה עוֹשִׂים עִם כָּל הַמִּשְׁפָּטִים הָאֲרֻכִּים
שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁמַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת וְהֵם
מִסְתַּבְּכִים בִּי.
שֶׁאֵין לִי לְמִי לְהַגִּיד,
שֶׁאֵין מֶלֶךְ לְלֹא עָם, שֶׁאֵין אִישׁ בְּלֹא אִשָׁה,
שֶׁהַכֹּל עוּמֵמוּת,
שֶׁאֵין מִי שֶׁיְּחַבֵּק אוֹתִי עוֹד —

תַּגִּידִי, נוּ, תַּגִּידִי מַשֶּׁהוּ,
תְּנִי לִי אוֹת. סִמָּן. נֵס. מַשֶּׁהוּ לְהֵאָחֵז בּוֹ בְּתוֹךְ
כָּל הַאָבַדוֹן הַזֶּה.

וְתַסְבִּירִי
אִם אֶפְשָׁר בִּכְלָל
לְהַסְבִּיר

לָמָּה הַכֹּל מִתְפָּרֵק לִי בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת
לָמָּה אֲנִי
רוֹעֵד
כְּמוֹ מִזִּקְנָה
כְּמוֹ גַּלִּים מִתְנַפְּצִים
וְכֹל הַלֵב שֶׁלִי
סְלָעִים נִשְׁבָּרִים,
לָמָּה אֵין לִי מְקוֹם מְנוּחָה
בְּאֱלֹהִים
לָמָּה הָלַכְתְּ